[בתמונה: כמו הצפרדע בסיר, אם תבשל אותה, מעלה אחרי מעלה, היא תתרגל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי James Le לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט... [לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

ישראל רגשה לרגל חגיגות 20 שנה לנסיגה מלבנון:

• כאן 11 שידרו סדרה נהדרת על הנוכחות של ישראל בלבנון, של ישראל רוזנר;
• יצא ספר של חיים הר זהב;
• סיפורי לוחמים נוגעים ללב מועלים בקבוצת פייסבוק מרגשת;
• שר הביטחון הנחה להקים צוות, שיבחן הענקת אות ללוחמים באותה תקופה;
• ואהוד ברק נתן ראיון לאורי מילשטיין במעריב.

זה מה שאני למדתי משלל התחקירים על 18 שנות נוכחות בלבנון: התרבות האסטרטגית (Strategic Culture) של ישראל היא, שישראל לא מקיימת הערכת מצב אסטרטגית, נמנעת ככל האפשר מדיון על חלופות ומשתדלת לדחות ככל הניתן החלטות; שעלול להיות להן מחיר מיידי (אותו עדיף לא לשלם, גם אם המחיר העתידי יכול להיות גדול יותר). השיח הביטחוני מעוצב רק ע"י גורמים מטעם; ומוצג לציבור בשיטת "כל חלופה אחרת מלבד הנוכחית היא נוראה". הציבור בתמורה מהנהן.

[להרחבת המושג, 'תרבות אסטרטגית', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]

מזווית הסתכלות "קרה" בלי רגשות: כל עוד מתים קצת חיילים; ואין בזה נזק פוליטי, אל תבלבלו אותנו עם החלטות קשות...

כיוון שההרפתקה בלבנון היא תולדה של ממשלה ימנית, ייתכן וקוראי הימניים יחשבו שאני מנסה כאן להגיש כתב אשמה כלשהו. אין לי עניין בזה, באמת. אני חושב שזאת תופעה אנושית, שאין לה זיקה פוליטית. לאלו שמשוכנעים שהגישה הנכונה לחיים נמצאת רק בצד שלהם, אין מזור, אני מקווה שרוב האנשים אינם כאלה.

הצהרתי לא פעם שאני סברתי שלסגת מלבנון זאת טעות, כך שאיני חשוד בפוזיציה בדיון הזה. לראיה, היעדר קיומה של הערכת מצב אסטרטגית מלווה את ישראל מיום הקמתה, כך שלא מדובר על משהו פוליטי.

אם בראשית ימיה של המדינה, הנסיבות שבה הוקמה ישראל, והאיום הקיומי שהיה על שרידותה, היו נימוק ראוי מדוע בישראל אין ראיה לטווח ארוך והסתכלות אסטרטגית, מאז שאין איום כזה, הסיבה לדעתי אחרת. שורש העניין הוא בזה שבמודע או שאל במודע הכל נסוב סביב הוויכוח הפוליטי על עתיד השטחים. כל בעיה נידונה לדיון במשקפיים, כיצד זה משפיע על התפיסה האסטרטגית שאנחנו לא מוכנים לדון בה על עתיד יהודה ושומרון. זה אוטם כל יכולת לדיון רציונלי.

"ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה מוגבל, שכן גם אם יש ביכולתה להצביע על הכיוון הנכון, אין בידה לספק לנו מידע מפורט על תנאי הדרך. לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה עלינו להימנע, וזאת על-ידי כך שהיא מצביעה על השגיאות הנפוצות שהמין האנושי מועד לחזור עליהן שוב ושוב (ב.ה. לידל הארט)

אחרי תמצית הלקחים, הנה מה שמצאתי בסדרה "מלחמה ללא שם" שהביאוני למסקנות אלו. הכשלים המערכתיים שמנעו דיון אסטרטגיים על החלופות לישיבה ברצועת הביטחון חוזרים על עצמם, מה שמשליך על האופן שבו כדאי לעצור ולבחון חלופות שונות בנוגע לאתגרים האסטרטגיים של ישראל (גרעין איראני, נוכחות איראנית בסוריה, חיזבאללה, חמאס בעזה, הרשות הפלסטינית ועוד).

הפיגוע בצור (נובמבר 1982)

עד הסדרה לא ידעתי שצה"ל תחקר את הפיצוץ במפקדה בצור כתאונה של בלוני גז. למעשה עד היום זאת הסיבה הרשמית. 90 אנשים נהרגו, מדינת ישראל הכריזה יום אבל והייתה צפירה של דקה, ממה שכנראה היה אחד מפיגועיו הראשונים של חיזבאללה. אבל ישראל טייחה (כנראה), כי אחרי סברה ושתילה, ואחרי חיסול התקווה להמליך נשיא לבנוני מטעמנו (באשיר ג'ומייל חוסל ע"י הסורים) אי אפשר היה לספוג עוד מהלומה שכזאת. אז עדיף לחקור ולמצוא שזאת הייתה תאונה מצערת.

[בתמונה: הפיגוע בצור הוצג כתאונה מצערת... התמונה היא צילום מסך מכתבת כאן 11]

תודעה ומצפון

האלוף משה קפלינסקי אומר בפרק הראשון של סדרת הכתבות: "לא חשוב מי האויב קראנו לכולם מחבלים". הפעלת אלימות מעיקה על המצפון, כדי להשקיט אותו צריך למצוא הצדקה. מחבלים, טרוריסטים הם כינויים שעוזרים להשקיט את המצפון. כך ניתן להכשיר בקלות רבה יותר מהלכים שעלולים לעורר שאלות.

עם תחילת הפיגועים, צה"ל החל לעשות מעצרים, בדיוק כמו שהוא פעל בשטחים. אבל לבנון אינה דומה לשטחים בשיאו גודלו הגיע אחד ממחנות העצורים, אנצרייה ל-5400 עצורים, רובם ללא סיבה ממשית. אבל אם הם מחבלים זה נשמע ממש צודק והגיוני. התוצאה הייתה כמובן התעצמות השנאה לישראל, מה שסייע לחיזבאללה להתארגן ולהפוך ברבות השנים לארגון החזק בלבנון.

האם חיזבאללה היו מחבלים? לא ממש. האם פלסטיני שדוקר חייל צה"ל עושה מעשה טרור? לא ממש. זוהי פעילות גרילה קלאסית היוצאת מתוך האוכלוסייה האזרחית. האם זה מקל על התודעה כדי להפעיל "אלימות"? בוודאי.

[בתמונה: "לא חשוב מי האויב קראנו לכולם מחבלים"... האלוף משה קפלינסקי. התמונה: דובר צה"ל]

הכי מסוכנים זה הטיפשים החרוצים

החלטת הנסיגה של ממשלת ישראל הייתה, שצה"ל ייערך לאורך הגבול; ומשם ייגבה את צד"ל. זאת הפשרה הפוליטית המינימלית שהושגה, לאור אילוצי המערכת הפוליטית של ממשלת אחדות שבה אחד הצדדים הוא זה שהוציא את ישראל למלחמה.

למציאות יש דינמיקה אחרת. חיזבאללה התחיל לפגוע בצד"ל, צה"ל קיבל אחריות לסייע לצד"ל; ולכן, פגיעה בצד"ל הייתה בעקיפין פגיעה בישראל. זה גרר את ישראל לסייע יותר לצד"ל, שמצידו הפך ליותר חלש כדי שצה"ל יסייע לו יותר (בדיוק כמו שהיה לארה"ב בוויטנאם). זה הוביל את צה"ל לשבת דרך קבע ברצועת הביטחון כדי להבטיח את שרידותה.

כמו הצפרדע בסיר, אם תבשל אותה, מעלה אחרי מעלה, היא תתרגל, כך צה"ל הפך מעורב קצת יותר כל פעם. המון החלטות נכונות נקודתית ברמה הטקטית של אנשים טובים וחרוצים אבל בלי הגיון מערכתי, יכולות להוביל לתוצאה לא רציונלית אסטרטגית. אם לא מקיימים הערכת מצב שיטתית לא ניתן להבין שזה מה שקורה לך.

"... שמעתי גם על אותו גנרל גרמני אשר סיווג את הקצינים, כנראה קציני הצבא הגרמני, בסיווג כל-כולל אחד. הוא אמר: 'אני מסווג את קציני בארבעה סוגים – הנבון, השוטה, החרוץ והעצל. כל קצין ניחן בשתיים מתכונות אלו' (זכרונות פילדמרשל מונטגומרי):

• הנבונים והחרוצים מתאימים לתפקידי מטה גבוהים;
• אפשר להפיק תועלת גם מאלה שהם שוטים ועצלים;
• האדם הנבון והעצל מתאים לתפקידי הפיקוד הרמים ביותר, הוא ניחן במזג ובאיתנות עצבים הנדרשים בשביל להשתלט על כל מצב שהוא.
• אבל זהו שהוא גם שוטה וגם חרוץ מהווה סכנה מידית ויש לסלקו תכף ומיד...".

כשאין מטרה זה בסדר כל עוד המחיר נמוך

ארגונים נוטים להישאר בנקודת נוחות, כל עוד אין משהו שגורם לחוסר נוחות. אז מתו כמה חיילי צה"ל כל שנה, זה לא היה מספיק כדי לשנות את הקונספציה. זה לא מספיק בשביל לעורר את המחלוקת הפוליטית הכרוכה בדיון על הנוכחות של צה"ל בלבנון. 20 חיילים בשנה לא מזיזים לאף אחד. אבל לא הייתה לזה תכלית.

היו כאלה שהרימו שאלה: עמירם לוין שאל את יצחק רבין בכמה הרוגים נצא מלבנון (בעזרת הגרף המצורף) רבין ענה לו "אלוף צפון, תדאג שיהיו כמה שפחות קטיושות וחדירות, וכמה שפחות הרוגים". או בקיצור, יש לי דברים חשובים יותר, איני מתכוון לעסוק בזה.

קונספציות מתקבעות גם כאשר מקיימים תהליכי הערכת מצב סדורים. בשנת 1996 קיימה יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) הערכת מצב וממנה עלה שהמצב ברצועה גרוע. אבל איזה קצין יודה שהוא לא יכול למלא את המשימה? האמת שאין כזה, זה יעלה לו בקידום, אבל טוב שכך. צריך לזכור שיש לזה מחירים. דרך אגב, זה מראה שקריסת רצועת הביטחון לא נבעה מהקמת ארגון ארבע אמהות, אלא קרתה באופן טבעי. מהערכת המצב הזאת ניתן ללמוד, שזה לא בגלל ארגון ארבע אמהות לישיבה ברצועה לא הייתה תכלית, הן רק פוצצו את המורסה.

[התמונה היא צילום מסך מכתבת כאן 11]

שימו לב לפסקה המודגשת:

פטריוטים מול בוגדים

• "זונה של ערפאת"
• "אתן שתי דיביזיות שריון לסורים ולאיראנים"
• "שלי סמרטוטוביץ, ארבע סמרטוטות, אורנה סמרטוטונה"

מוכר לכם? כאשר קשה לנמק, פטריוטיות הופכת למפלטו של הנבל. כאשר לא רוצים לקיים ויכוח פוליטי 'לשם מה', זאת הופך להיות מבחן נאמנות. זאת לא המצאה חדשה של העשור האחרון, וזה לא ייחודי לישראל. כאשר אתם משוכנעים שהדעה שלכם פטריוטית יותר, תזכרו את לבנון. הדבר העיקרי שהשתנה בחברה הישראלית, הוא שיש הרבה יותר מזה והרבה פחות נכונות לדון. הכל נחלק לימין או שמאל, ואת המצב לא ניתן להעריך בצורה שכזאת.

למי שמעוניין להבין דוגמה אישית מהי, תשמעו את עמירם לוין (ראו תמונה משמאל). הוא הזמין אותן והקשיב להן, לא פחד ולא השפיל מבט.

[תמונתו של האלוף במיל' עמירם לוין משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי © "רווח הפקות". קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בזמנו, כתבתי על כך שזאת אחת הסיבות המרכזיות בגללן קשה לסיים מלחמות. בישראל זה ישר קשור לשטחים. תמיד יש קושי לסגת, כי יש בזה תחושת הפסד.

שינוי מדיניות מתאפשר כאשר מתחלף שלטון

בשנת 1998 העביר בנימין נתניהו החלטה בממשלה, שישראל תיסוג מלבנון, אבל נתניהו לא היה יוצא מלבנון כי הוא לא היה מוכן לשלם את המחיר הפוליטי. עובדה שהוא גם לא יצא. הטענה שלו הייתה שהוא מוכן לצאת, רק כאשר יוסגו סידורי בטחון מתאימים. אבל דיון אסטרטגי ראוי, היה מבהיר; שאין מי שיעניק לישראל את סידורי הביטחון הללו, וזה גם לא היה סביר לחשוב שיהיו כאלה.

אמנם הסכם עם סוריה היה הקלף היחיד להשגת סידורי בטחון, אבל מנהיגי ישראל רק פלרטטו עם הרעיון; ולא האמינו בו בלב שלם (בלי קשר לוויכוח, האם שלום עם סוריה היה שווה את המחיר). ניתוח חלופות אמיתי היה מחייב מנהיגים להעריך, האם בכוונתם באמת להגיע להסדר, או שזה מנוף לדברים אחרים. למעשה, הקלף היחיד שבעזרתו אפשר היה להשיג סידורי בטחון, היה צ'ק שלא ניתן להפקיד.

בסוף אהוד ברק, ורק הוא, הוציא אותנו מלבנון. היכולת שלו לעשות את זה נובעת מכך שעול ההישארות עד אותו רגע, לא היה "באשמתו", אלא באשמת קודמיו. אחרי שאתה מכהן פרק זמן בקדנציה, שנסיגה נתפסת כהודאה בטעות של המדיניות שלך. לכן, מנהיגים חדשים שלא אשמים במצב, יכולים לפעול לפתרונו ביתר קלות:

• אייזנהאוור סיים את מלחמת קוריאה.
• ניקסון את וויטנאם.
• בוש לא היה מוכן להודות בכישלון בעיראק.

[התמונה היא צילום מסך מכתבת כאן 11]

זה נכון גם לישראל!

בסופו של יום, בישראל אין הערכת מצב אסטרטגית ראויה, כיוון שהכל נחלק לימין VS שמאל, כשעתיד השטחים מרחף מעל. הנסיגה מלבנון אינה עניין של ימין או שמאל, ישראל מעולם לא התכוונה לספח את השטח. "שמאלנים" רבים האמינו בלב שלם שחייבים להישאר ברצועת הביטחון ואסור לסגת.

זה לא שאני סבור שניתן לתקן את זה בקלות, אבל אם יש לקח שכדאי לקחת מהנסיגה מלבנון הוא שוויכוח פוליטי נדרש גם על סוגיות רגישות. צריך להישאר מתוך אמונה ששני הצדדים רוצים במצב עתידי טוב יותר; ולא שבכוונת אחד מהם להרוס את המדינה.

אבל ישנן סיבות נוספות, יסודיות ומעמיקות יותר, למכשלות המנהיגותיות הללו, שאותן אפשר לייחס לפסיכופאתולוגיה של ארגונים צבאיים. המכנה המשותף הוא חרדה. אחד ממאפייניו של השירות הצבאי מצוי בכך שהעונש על טעות חמור מן הגמול על הצלחה… התוצאה הסופית של נטייה זו לעבר אכיפה שלילית היא, שהחשש מפני כישלון, ולא התקווה להצלחה, הוא הכוח המניע השולט במקבלי ההחלטות, וככל שגבוה הדרג כן חזקה השפעתו של תמריץ זה, שכן אז האבדן יהיה גדול יותר.

(נורמן דיקסון / הפסיכולוגיה של השלומאליות בצבא)

בישראל, שהשיח האסטרטגית שלה "צבאי" ולא אסטרטגי, העיקרון חורג מגבולות הצבא!

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• אדמסקי דמיטרי (דימה) (2012), תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית, תל אביב: מערכות ומודן.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.