[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי truthseeker08 לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שמשון, לחצו כאן]

עודכן ב- 14 ביוני 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

מאמר זה הוא השלישי בסדרה של שלושה מאמרים, העוסקת בנזירים ונזירות. למאמרים האחרים, לחצו כאן:

• אבי הראל: על התבודדות ונזירות – בודהא מול הרמב"ם;
• אבי הראל: הקשר בין סוטה נזיר וצריכת היין בזמנו של רש"י;

*  *  *

אחד הנושאים המרתקים בפרשת נשא בספר במדבר היא פרשת הנזיר. פרשה זו בנויה משלושה חלקים:

• החלק הראשון – חובות הנזיר והאיסורים שהמקרא הטיל עליו.
• החלק השני – דין נזיר שנזירותו חוללה.
• החלק השלישי – הריטואל הדתי שנערך בתום תקופת הנזירות.

השורש נזר משמעותו הבדלה. כאן הכוונה בידול למען האל, ובידול שכזה גורר בעקבותיו התקדשות, שמשמעותה – הימנעות ממעשים מסוימים המותרים לכלל. האיסור הבולט שיש לנזיר לשומרו הוא איסור שתיית יין ושכר ותוצריהם: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.  כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ:  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג--לֹא יֹאכֵל" [1]. תרגום השבעים מפרש את המילה שיכר כמשקה חריף, או בשמה הידוע בירה. תעשיית הבירה בעת העתיקה הייתה נפוצה במצרים ובמסופוטמיה [2], שם התבססה החקלאות על גידול תבואות. ארץ כנען לעומת זאת, הייתה משופעת בגפנים, ויין היה מוצר יצוא חקלאי מארץ כנען בכל התקופות.

איסור בולט נוסף על הנזיר הוא האיסור לגלח את שער גופו וראשו. שערו הבלתי מגולח הוא הסממן המשמעותי ביותר של הנזיר, ובעטיו הוא אסור להיטמא למת: "כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ:  עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה, קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ.  כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ, לַיהוָה, עַל-נֶפֶשׁ מֵת, לֹא יָבֹא.  לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ--לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם, בְּמֹתָם:  כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו, עַל-רֹאשׁוֹ.  כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא, לַיהוָה" [3].

בניגוד לאדם רגיל מישראל, הנטמא רק על ידי מגע ישיר במת, או בעקבות הימצאות תחת קורת גג אחת עם גופת מת, נטמא הנזיר אף אם הוא נמצא בקרבת גופת מת, כלומר הנזיר נטמא אף ממרחק. אם הנזיר נטמא ולא השלים את תקופת נזירותו, הרי יש עליו חובה להביא קורבנות, ולגלח את שער ראשו כדלקמן:" וְכִי-יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם, וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ--וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ שְׁנֵי, בְּנֵי יוֹנָה:  אֶל-הַכֹּהֵן--אֶל-פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד.  וְעָשָׂה הַכֹּהֵן, אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה, וְכִפֶּר עָלָיו, מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל-הַנָּפֶשׁ; וְקִדַּשׁ אֶת-רֹאשׁוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא"[4].

[בתמונה: נזירותו של שמשון... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי EliasSch לאתר Pixabay]

דמותו של הנזיר על חובותיו ואיסוריו מובילים אותנו אל הדמות הנזירית המפורסמת ביותר במקרא – שמשון

מחזור סיפורו של שמשון שונה משאר סיפורי השופטים. אמנם, יש בסיפור אודותיו מטבעות לשון המופיעות גם אצל שופטים אחרים, כדוגמת:" הוא יחל להושיע את ישראל", "ותצלח עליו רוח  ה' "[5], אך מנגד אין שמשון מוגדר כמושיע לאומי כשאר השופטים[6]. יתרה מזאת, אין הוא מגייס את העם כנגד אויבים מבחוץ, אלא פועל לבדו, בדרך כלל בדרך של פעולות נקם אישיות כנגד הפלישתים. וכן – בניגוד לפועלם של שאר השופטים שבדרך כלל הסירו את השעבוד החיצוני מעל העם, אצל שמשון, גם לאחר מותו, השעבוד הפלישתי נשאר על כנו. אשר על כן, כותב ספר שופטים מגדיר את שמשון כשופט את ישראל בימי שלטונם של הפלישתים, הנמשך כאמור גם לאחר מותו.

סיפורו של שמשון נבדל משאר השופטים גם בתיאור לידתו ומותו, המתוארים בהרחבה יתרה, בניגוד לשאר. אמנם בחלק מסיפורי השופטים האחרים, יש דיווח טלגרפי אודות מותם ומקום קבורתם, אך אין פירוט כיצד אירע מוות זה. אף סיפור של שופטים אלה, פרט לשמשון, אינו מספר או מתאר את לידתם.

מקובל להשוות את לידתו של שמשון, למסורת של בשורת לידת יצחק שנמסרה לאברהם ושרה, ועם סיפור מינויו של גדעון לשופט מושיע. השווה בבשורה לאברהם הוא עצם בשורת הלידה, ולגדעון – בהופעת המבשר – מלאך ה'. אחד המוטיבים המרכזיים בסיפור הולדת שמשון, הוא המוטיב של העקרה שיולדת לאחר שנתבשרה על כך בידי שליח האל :" וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.  וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים.  וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן"[7]. מוטיב זה בא בשילוב של מינוי מנהיג עתידי, והשילוב הזה אצל שמשון בא להורות כי ייעודו להיות מושיע מבטן אימו.

המלאך שמבשר לאשת מנוח את ייעודו של בנה, פותח באיסור שתיית יין ושכר ואיסור אכילת כל דבר טמא, היות ושמשון כאמור אמור להיות נזיר מבטן אימו. בניגוד לסיפור של לדתו של שמואל, וסיפורי לידה אחרים, לא פורש שמה של אשת מנוח, דבר הבא למעט את ייחוסה של המשפחה ולתלות את גדולתו של שמשון בבשורה האלוהית שקדמה ללידתו. מקום הולדתו של שמשון הוא צרעה, עיר בנחלת שבט דן. שם המקום נזכר גם במכתבי אל עמרנה[8]. אוסביוס[9] מזהה את צרעה באזור בית גוברין בדרך לאמאוס.

החלק השני בסיפורו של שמשון עוסק בנישואיו ונפתח ברדתו לעיר תמנתה. שם, לאחר תהליך ארוך, הוא נישא לאישה מקומית, שעל הדרך מסופר אודות גבורתו: "וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ, תִּמְנָתָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-כַּרְמֵי תִמְנָתָה, וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת, שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ.  וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי, וּמְאוּמָה, אֵין בְּיָדוֹ; וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה"[10].

[בתמונה: "וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ, תִּמְנָתָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-כַּרְמֵי תִמְנָתָה, וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת, שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ.  וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי, וּמְאוּמָה, אֵין בְּיָדוֹ; וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה". תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי takazart לאתר Pixabay]

סיפור גבורתו והמשתה לכבוד נישואיו, הינם מאורעות הבאים אחד אחר השני, ומספקים תואנה של משתתפי המשתה מאשת שמשון לדעת מה פתרון החידה שחד להם. היא מצליחה במשימתה, אולם שמשון מהתל בפלישתים ויוצא למסע של הרג ונקמה בהם.

בגלל ששמשון נעדר זמן רב מביתו, אשתו ניתנת לאיש אחר. בסופו של דבר שמשון שמגלה זאת, יוצא למסע נקמה עקוב מדם כנגד הפלישתים. בעקבות מסע נקמה זה, מבקשים הפלישתים ששלטו בארץ יהודה, להיעזר באנשי המקום ולאסור את שמשון. בני יהודה אכן מצליחים בכך, אוסרים אותו ומסגירים אותו לידי האויב. אך שמשון קורע את העבותים בהם היה נתון ומכה בפלישתים מכה של אלף איש.

סיפור אחריתו של שמשון נפתח ברדתו לעיר עזה. שם הוא מנהל רומן עם אשה עזתית, אולם רגע לפני שנתפס הוא עוקר את שערי עזה, ונושאם עד חברון. לאחר מכן הוא מכיר אשה בשם דלילה. ארבע פעמים היא מנסה לעמוד על סוד כוחו, ובסופו של דבר, שמשון מגלה לה את סודו, שערו שגדל פרא היות והוא נזיר לה'. דלילה שפעלה בשירות הפלישתים, מוסרת במיידי את סודו, וכך מצליחים הפלישתים להכניעו.

מותו של שמשון, מתרחש לאחר מסכת השפלות ועינויים שהוא עובר מיד הפלישתים. הוא ממוטט את מקדשם, והורג פלישתים רבים מאשר הרג כל חייו.

אחרית דבר

אחד הנושאים החשובים הנמצאים בפרשת נשא, הוא פרשית הנזיר. נזיר הוא אדם שאסור לו לשתות יין ולאכול אוכל טמא. הוא צריך לגדל פרא את שיער ראשו, ויש עליו חובה להיזהר מלהיטמא למת. בתום תקופת נזירותו, הוא אמור להביא קרבן אשם, היות ואסר על עצמו דברים המותרים על פי המקרא. הדמות הנזירית הססגונית ביותר במקרא הוא שמשון. זה האחרון היה נזיר מבטן ומלידה, וסיפור חייו ומותו הפכו להיות כר נרחב של יצירות ספרותיות ומחקריות מאז ועד היום[11]. על פי המקרא, הנזיר יכול להיות נשוי ולקיים יחסי אישות. שמשון מספק לנו ראיה חיה לכך, עם סיפורי הנשים שלו, שהאחרונה שבהן, דלילה, חשפה את סופו והביאה את קיצו.

[לקובץ המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שמשון, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא'.
• אוסף המאמרים על שמשון.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת נשא באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 2/6/19.

[1] במדבר, פרק ו', פסוקים: ג' – ד'.

[2] עולם התנ"ך, במדבר, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים:43 – 46.

[3] במדבר, פרק ו', פסוקים: ה' – ח'.

[4] שם, פסוקים: ט' – י"א.

[5] שופטים, פרק י"ג, פסוק ה', שם, פרק י"ד, פסוק ו' בהתאמה.

[6] עולם התנ"ך, שופטים, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים:110 – 136.

[7] בראשית, פרק י"ח, פסוקים: י' – י"ב. ראה גם שמואל א', פרק א'.

[8] מכתבי אֶל-עַמַארְנָה , הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה. ראה - Yuval Goren, Israel Finkelstein and Nadav Na'aman, Inscribed in Clay: Provenance Study of the Amarna Tablets and Other Ancient Near Eastern Texts, Tel Aviv University, 2004.

[9] אֵוסֵביוס איש קיסריה היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה המוקדמת של הכנסייה הנוצרית. 263 – 339.

[10] שופטים, פרק י"ד, פסוקים: ה' – ו'.

[11] ראה - דוד פישלוב, מחלפות שמשון - גלגולי דמותו של שמשון המקראי, הוצאת ספרים של אוניברסיטת חיפה, 2000.

דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, עמודים:  100-93.

זאב ז'בוטינסקי, שמשון, הוצאת כתר בשיתוף מכון ז'בוטינסקי, תרגום מרוסית בידי פטר קריקסונוב, 2007.

פנינה גלפז-פלר, נשים עליך שמשון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.

דויד גרוסמן, דבש אריות, הוצאת ידיעות ספרים, 2005.