תקציר: 366 מלים על גיור במדינה יהודית-דמוקרטית מתקדמת, כפי שכמעט הייתה (בתחום זה, בימיו של שר הפנים ישראל בר-יהודה, האיש שעל שמו הגשר, בסוף שנות החמישים) וכפי שתוכל להיות…

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של אודי מנור, 366] [לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מגילת רות, לחצו כאן]

עודכן ב- 24 במאי 2023

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. היה חבר במפלגת העבודה.

מחבר הספר: 'יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1980-1949'.

• לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן
• לבלוג הקצר של אודי מנור: 366, לחצו כאן

*  *  *

366 מלים על גיור במדינה יהודית-דמוקרטית מתקדמת, כפי שכמעט הייתה (בתחום זה, בימיו של שר הפנים ישראל בר-יהודה, האיש שעל שמו הגשר, בסוף שנות החמישים) וכפי שתוכל להיות.

כהרגלנו, נתחיל את ההסבר על דרך השלילה. ההלכה איננה יכולה להיות בסיס לגיור מסיבה פשוטה מאד: ההלכה, בניגוד למה שהייתה עד לפני כ-250 שנה, ומאז חורבן הבית השני (כלומר פרק זמן נאה של כ-1700 שנה שהוא, בכל זאת, רק 50% מתולדות העם היהודי), לא רק שאיננה מכנה משותף לזהות היהודית בימינו, אלא שהיא איננה מכנה משותף עבור אותו חלק בעם היהודי (רבע? שליש? עשירית? לא באמת יודע, זה ממש לא חשוב) שמכריז על ההלכה כעל בסיס זהותו היהודית.

בימינו ההלכה איננה מהווה מכנה משותף לציבוריות היהודית

הנה זה שוב, בקיצור, לא לפני שנדגיש שמדובר בתיאור עובדתי ולא בדעה או ב'נרטיב': בימינו ההלכה איננה מהווה מכנה משותף לציבוריות היהודית. אדרבא, היא מהווה גורם מפלג גם בין אלו שמתבססים עליה (המיעוט) לבין הרוב (שלא), וגם בין אלו שמתבססים עליה (כידוע, על בסיס אותה הלכה אפשר לפסוק בעד ונגד שירות בצה"ל, שוויון לנשים, יחס לערבים וכן הלאה).

הואיל וההלכה איננה ולא יכולה להיות בסיס לציבוריות יהודית, אין אלא לשאול מה בכל זאת משמש בימינו כמכנה משותף. התשובה לשאלה זו קצרה ופשוטה אך מורכבת מאין כמוה, כמו החיים עצמם: התרבות.

ב'תרבות' הכוונה לרשימה ארוכה ו'היברידית' כפי שנהוג לומר היום כשרוצים לומר 'מורכבות, פלורליזם' וכדומה. הרשימה הזו כוללת שפה, ומנהגים, וסמלים, ומוזיקה, ורעיונות, ואישים, וזיכרונות וכן הלאה וכן הלאה.

ברור שכל אלו פועלים אחרת בכל מקרה פרטי, אבל הדבר המפתיע לכאורה הוא שגם כאן בישראל כמו 'אפילו' במקומות כמו ארה"ב – עליה מספרים לנו שאין בה שום דבר משותף להוציא החוקה כי כולם שם מהגרים ירוקים וצהובים ושחורים ולבנים וכן הלאה – 'התרבות' הזו מייצרת קשרים חברתיים, מאפשרת אותם ומציעה את הדבר החשוב ביותר בדמוקרטיה: מסגרת התייחסות לוויכוחים ולניהול אי-ההסכמות.

אין צורך לנחש מדוע בכלל נדרשתי לנושא הזה פתאום: חג השבועות כמובן, שהוא גם חג מתן תורה וגם החג בו קוראים את ארבע הפרקים היפים ביותר (בעיני) מתוך 929 הפרקים של ספר הספרים: מגילת רות.

"עמך עמי ואלוהיך אלוהי" אומרת רות לנעמי, ומסכמת את תפיסתו של ישראל בר-יהודה (ראו תמונה משמאל), שר הפנים הנשכח, שכאשר ניגש לתת הוראות לפקידים שהפעילו את 'חוק השבות', הסתפק כלומר "הסתפק" בארבע המלים המופלאות ביותר מתוך ארבעת הפרקים המופלאים ביותר שבתנ"ך.

"עמך עמי ואלוהיך אלוהי", וכל השאר היסטוריה, ואידך זיל גמור.

[לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מגילת רות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי שבועות ומתן תורה;
• אוסף המאמרים על מגילת רות.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מאמרי שבועות ומתן תורה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 13/5/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), מגילת רות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/5/23.