[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

ככה, די בשקט, תחת ערפל הקורונה, וביום האחרון של מירי רגב כשרת התרבות, אישר בג"צ את העתירה שהגישו ארגוני "זכויות" נגד תקנות שהטילה רגב בעקבות חרם אומני ישראל על ההתיישבויות היהודיות בשטחי איו"ש.

למי שכבר אינו זוכר במה מדובר, נזכיר כי כבר בראשית ימיה במשרד התרבות, יצאה רגב חוצץ נגד המדיניות הממשלתית - השכיחה באותם ימים - לתמוך כספית בפעילות גופים אזרחיים לקידום אירועי תרבות באשר הם, כמו הצגות תיאטרון וסרטים.

לא עצם התמיכה הטרידה אלא שהיא ניתנה לכול מבקש, גם כאשר תוכן ההצגה או הסרט עמד בסתירה לעמדות לאומיות מקובלות, ושימש בידי ארגונים אנטי ישראלים להוציא דיבת הארץ רעה [ראן למשל הסרט "ג'נין ג'נין" (ראו כרזה משמאל) או ההצגה שבה נועץ שחקן את דגל ישראל בישבנו].

[בתמונה משמאל: כרזת הסרט "ג'נין ג'נין". אנו מאמינים שאנו עושים בכרזה שימוש הוגן]

טענתה של רגב הייתה שאמנם זכותו של כול אזרח להביע את דעתו באופן חופשי, אבל אין כול חובה או הצדקה לכך שהמדינה תממן מכספי הציבור פעילויות תרבות הפוגעות באופן ברור באינטרס הלאומי והמנוצלות על ידי ארגוני המחרימים את ישראל (ראה BDS); או להשגת איזה פרס אישי בפסטיבל סרטים המנוהל על פי קריטריונים פוליטיים מובהקים. ועל כן, קבעה תנאים לפיהם תמיכה כספית ממשלתית תלויה במידה בה תכניו עומדים בהם. ומי שמתעקש לעסוק בתכנים לא מאושרים - יתכבד ויממן את פעילותו באופן עצמאי.

לציין, שטענה זו עלתה כבר בימיה של שרת התרבות הקודמת, לימור ליבנת, סביב אירוע חנוכת היכל התרבות בעיר אריאל, כאשר בקיץ 2010, פרסמה קבוצת גדולה של אנשי במה ורוח, מכתב מחאה על כוונת שחקנים לעלות על במת ההיכל שבנייתו הייתה אז בעיצומה. המכתב הראשון ולאחריו השני גרר אחריו תגובות קשות ועל כך השיבה השרה לבנת כי תפעל לשינוי הקריטריונים לתמיכה במוסדות תרבות; ותדרוש התחייבות להופיע בכל מקום בארץ כתנאי לתקצובם. עוד הכריזה על כוונתה להעניק פרסים לעידוד יצירה ציונית. מירי רגב - שנכנסה לתפקידה ב- 2015 - אימצה בלב שלם את תכנית קודמתה.

תקנות אלו זכו לתגובה קשה ביותר מצד רוב אנשי התרבות בישראל, שראו בהתערבות הרשויות בתכנים התרבותיים מעשה שלא יעשה, אנטי דמוקרטי אם לא "סתימת פיות", אף שפיו של איש לא נסתם, וכול מי שחפץ למשל להפיק סרט שתכניו הבעייתיים לא אושרו, יכול היה לעשות זאת במימון עצמי כפי שהסתבר שלא היה חסר, מטעמם של גופים שונים בארץ ומחוצה לה. נוכח ביקורת קשה מצד כול כלי התקשורת, "תיקנה" רגב במשהו את התקנות, כאשר העדיפה לתגמל מוסדות תרבות שהיו מוכנים להימנע מהחרמה ולפעול בשטחי איו"ש - משהו בדומה לתוספת שכר ותנאים שמשרד הבריאות העניק לרופאים מתמחים, שהיו מוכנים לעבוד בבתי חולים בערי הפריפריה.

ב- 2016, הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ נגד שרת התרבות מירי רגב (ראו תמונה משמאל) בדרישה לפסול את התיקונים למבחני התמיכה במוסיקה, בתיאטרון ובמחול שיזמה השרה. "תיקוני רגב", כפי שכינתה אותם "קובעים קנס על יוצרים, אמנים ושחקנים הנמנעים מלהופיע בשטחים, ותוספת תמיכה למי שמופיע בהתנחלויות. בכך, התיקונים פוגעים בחופש הביטוי ובחופש המצפון שלהם. אף שהאגודה לזכויות האזרח תומכת במבחני תמיכה הכוללים עידוד להופיע בפריפריה, אין זה תופס את ההתנחלויות בשטחים, כנושא פוליטי הנמצא במחלוקת לאומית. לכן, אין לכפות על אדם להופיע שם בניגוד למצפונו".

[מקור תמונתה של השרה רגב: פייסבוק]

והנה, בפסק דין מה- 13 מאי 2020, קיבל בג"צ ברוב דעות (שניים לעומת אחד) את העתירה של האגודה ל"זכויות" וקבע שרגב אינה יכולה לתעדף את התרבות ביו"ש, וכי יש  לבטל את המענק שקבעה השרה למופיעים בישובים שם. יחד עם זאת בג"ץ לא דן בשאר סעיפי החוק; והותיר למעשה את האפשרות להפחית תמיכה תקציבית למוסדות, שיסרבו להופיע ביו"ש ובנגב ובגליל, אם לא ייתנו לכך הסבר המניח את הדעת.

בין היתר נקבע בפסק הדין כי למוסדות תרבות שמורה הזכות לסרב להופיע בהתנחלויות. "הימנעות של מוסד תרבות מלהופיע באזור, הנתון למחלוקת רחבה בציבור, היא פעילות אשר נושאת עמה ביטוי, וביטוי כזה – ראוי להגנה", הזכות לחופש הביטוי מטילה על הרשות את החובה לא להפלות בין אנשים, או מוסדות על רקע של ביטוי עמדותיהם ודורשת ממנה לשמור על ניטרליות".

"לדעת בית המשפט, סעיף התמריץ הניתן למוסדות על הופעה בהתנחלויות, פוגע בעקרון השוויון וגם בחופש הביטוי ובחופש לביטוי אמנותי, יש בו, מעבר לפגיעה בשוויון, גם פגיעה שאינה מוצדקת בזכות לחופש הביטוי של מוסדות התרבות, אשר תקציבם ייגרע ביחס למוסדות אחרים, בשל דרך התנהלותם הפסיבית".

[של מי הכסף הזה, בעצם?? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Maklay62 לאתר Pixabay]

חזרתי וקראתי מספר פעמים את החלטת בג"צ  ועדיין נותרתי חסר מענה לגבי  סדרי ההעדפות של בית המשפט העליון:

• מדוע מוסד תרבותי - שפעילותו נתמכת בכספי ציבור - רשאי לראות כספים אלה, צ'ק פתוח, לעשות ככול העולה על רוחו, מבלי שיש  לציבור אמירה בעניין? האם לצורך השוואה, יכול משרד התחבורה לתמוך ולממן את חברות התחבורה הציבורית הפרטיות, מבלי לגבש הנחיות פעולה מחייבות? האם על משרד החינוך לתמוך בכול מוסד להשכלה ללא סמכות לבקר את תכני הלימודים?
• האם לארגון אומנים כלשהו, יש הסמכות להכתיב לממשלה נבחרת דמוקרטית, מי מאזרחי ישראל מוקצה ומוחרם מבחינתם, ויסרבו להציג במקום יישובם, אליו נשלחו עי כול ממשלות ישראל לדורותיהם? אלה שמשכורתם משולמת להם בין היתר מכספי התושבים אותם הם מחרימים?
• לא שמעתי על אף אומן שסרב להופיע בטכסים לאומיים ליד הכותל, בטענה כי הכותל הוא "שטח כבוש לא ליגלי" (שלא לדבר על  שייח מוניס שנכבש בעת מלחמה). האם זו אידאולוגיה סלקטיבית?
• האם זכויות האומן כאינדיבידואל, עולים תמיד על זכויות הציבור כקולקטיב? האם זכויותיו להחרים גוברים על זכות הציבור להגן על עצמו מפני החרמה מבית או מחוץ? (או במילות רחוב מובנות יותר: מי אתם שתחרימו  אותי, ועוד תדרשו שאממן אתכם?

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

לסיכום

בפסק הדין מציינים השופטים כי" הזכות לחופש הביטוי מטילה על הרשות את החובה לא להפלות בין אנשים, או מוסדות על רקע של ביטוי עמדותיהם ודורשת ממנה לשמור על ניטרליות"...

כאזרח, אני חש נבגד עי בית המשפט, על כי במקרה זה משחרר את האומנים המחרימים בדיוק מאותה אחריות אותה הוא מטיל באופן חד צדדי ובלעדי על הרשויות. בכך הוא מתעדף גילדה מקצועית אחת; ומתיר לה להחרים את כל מי שאינו לרוחם בשל אידאולוגיה שנויה במחלוקת.

 אגב, אותה ביקורת עומדת גם כלפי אנשי אקדמיה, הקוראים להחרמת מדינת ישראל; ובאופן אירוני, גם את המוסד האקדמי המשלם את משכורתם (לא מוצא חן בעינכם? תתפטרו ותחרימו; אבל גם וגם - אין צביעות גדולה ממנה). זכות הביטוי העצמי החופשי הוא נכס חשוב בדמוקרטיה; אך אפילו היא אינה מוחלטת, כי מי שיכחיש את השואה למשל, מסתכן בהעמדה לדין.

אני מבקש  לציין, שלא כול ה"אומנים ואנשי הרוח" הם מקשה אחת. רבים  מהם סולדים מחרמות מכול סוג,  וודאי כשמדובר בבני עמם שלא חטאו בדבר מלבד שהלכו לפי צו מצפונם למקום שהמדינה שלחה אותם. תמיד יש מקום לתקן עוולות, אם יש. אבל, בשביל זה צריך לדבר - לא להחרים.

אני מתחיל להבין את חשיבות חוק הלאום, באופן שהוא אמור לחייב את בית המשפט להתייחס, באופן מאוזן, לזכות הפרט ולזכויות הציבור. במקרה זה, בג"צ האדיר את זכות הפרט על פני הקולקטיב. למה? ככה!

‏