[בתמונה: מגילת איכה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Comfreak לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן] לאוסף המאמרים על צום עשירי בטבת ומגילת איכה, לחצו כאן]

עודכן ב- 22 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

רקע[1]

מגילת איכה כוללת בתוכה חמש קינות על האסון הלאומי הגדול ששינה באופן קרדינלי את מהלך ההיסטוריה של עם ישראל – חורבן ירושלים ובית המקדש, והגליית רוב העם לבבל, על ידי נבוכדנצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה.

המקורות לאירועים אשר משוקעים במגלת איכה, מצויים בספר מלכים ב'(פרקים: כ"ד – כ"ה); ובספר ירמיהו (בעיקר פרקים ל"ט – מ"ד).  בשלהי המאה השביעית לפני הספירה, נפלה האימפריה האשורית, ששלטה על פני כל המזרח הקדום, ואת מקומה תפסה ממלכת בבל, שמלכיה היו ממוצא כשדי. המלך החזק ביותר של בבל היה נבוכדנצר השני, שבימיו נשתעבדה ממלכת יהודה לבבל.

[בתמונה: חורבן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tama66 לאתר Pixabay]

חורבן יהודה והגליית תושביה, היו פועל יוצא של מרידות חוזרות ונשנות  שמרדו מלכי יהודה בבבל. ראשון המורדים בבבל היה המלך יהויקים, מעשה שהמיט אסון על יהויכין בנו שמלך אחריו. נבוכדנצר וחייליו צרו על ירושלים, בזזו את אוצרות בית המקדש והגלו לבבל את יהויכין משפחתו וכל אנשי חצרו. גלות יהויכין, החלישה עד למאוד את ממלכת יהודה, אך לא הצליחה לדכא כליל את אש המרד נגד בבל.

צדקיהו, שמלך לאחר יהויכין, נשבע שבועת אמונים למלך בבל, עובדה שלא הפריע לו למרוד בה לאחר מכן תוך שיתוף פעולה עם מלכי האזור ועם האימפריה המצרית. בגלל הפרת השבוע האמורה, נבוכדנצר צר בשנית על ירושלים, בעשרה בטבת, שנת 587 לפני הספירה. המצור הבבלי הכבד, הוסר באופן זמני, בגלל ידיעה מודיעינית, בדבר יציאת צבא מצרים לטובת ממלכת יהודה, אך לאחר שצבא מצרים נסוג, חודש המצור על ירושלים, ונמשך שנתיים ימים. במהלך המצור סבלו תושבי ירושלים מרעב ומגפות, ובמקביל הקרבות עם הצבא הבבלי הפילה חללים רבים בקרב אנשי העיר. בתשעה בתמוז, שנת 586 לפני הספירה, הובקעה חומת העיר והיא נכבשה. המלך עם כל חצרו הובאו לפני מלך בבל, שם הרגו הבבלים את בניו של צדקיהו ,לנגד עיניו, ואחר כך עיוורו את עיניו.

ביום השביעי או העשירי לחודש אב[2], שנת 586 לפני הספירה, שרפו הבבלים את ירושלים ואת בית המקדש, והגלו עם רב לבבל.  בכך הגיעה לסיומה העצמאות הדתית והמדינית של ממלכת יהודה, ובית המקדש שסימל עצמאות זו נחרב עד הייסוד. הקינות שבמגילת איכה מתארות את הסבל הכבד שפקד את העם ואת הזעזוע התיאולוגי הקשה. תיאור המאורעות במגילה הוא לרוב כללי, ונכתב בדימויים מסורתיים. אין המגילה מזכירה ולו שם אחד של אישיות היסטורית השייכת לתקופת החורבן ואף אין היא נוקבת בשמם של  האויבים  שהחריבו את ירושלים.

אחת מצורות הקינה הידועות מהמקרא היא הקינה על הציבור. בדרך כלל קינה שכזאת עוסקת אודות עם שהושמד או על עיר או מחוז שנחרבו. נביאי ישראל הרבו להשתמש בסוגה זו, בנבואות הפורענות שלהם על עם ישראל[3] ועל הגויים[4] גם יחד. פרקים א', ב', ד', במגילת איכה, נמנים עם סוג זה של קינה. סימן או ליתר דיוק סימנים אופייניים לקינה על הציבור באיכה, הם תיאור תכונותיו של העם שהובס במלחמה כנגד הבבלים, בהנגדה מוחלטת למצבו קודם לכן.

הקינה בפרק ג' במגילת איכה, הינה יוצאת דופן, לעומת שאר חלקי המגילה, היות שבפרק זה, מתלונן אדם אנונימי, על סבלו האישי בגוף ראשון, ועל העונש הכבד שניחת עליו משמיים.

חרף השוני של פרקי המגילה השונים, בתוכנם ובצורתם הספרותית, אין לראות בהם לקט אקראי. לפנינו אוסף קינות שהתחבר על ידי משורר אחד, או על ידי מספר משוררים בני אותה תקופה.

[בתמונה: חורבן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tama66 לאתר Pixabay]

מחבר המגילה

בנוסח המגילה של המסורה אין רמז לשמו של מחברה. אולם כבר בתרגום השבעים יוחסה המגילה לנביא ירמיהו. גם חז"ל חשבו באופן דומה ואמרו כי: "ירמיהו כתב את ספרו, וספר מלכים וקינות"[5]. מסורת זו הייתה מקובלת על רוב מפרשי המקרא עד התקופה האחרונה. כיום נוטים חוקרי המקרא לדחות את ייחוס כתיבת המגילה לירמיהו, משני טעמים מרכזיים:

• האחד – נוסח המסורה, שהוא הנוסח הקדום ביותר של המקרא, מפריד את המגילה מספר ירמיה, משמע – בימי קדם לא ידעו מי חיבר אותה.
• השני – במגילה מצויים מספר נושאים אשר לדעת החוקרים קשה לייחסם לנביא ירמיהו. לדוגמא – ידוע כי ירמיהו התנגד באופן נחרץ לברית עם מצרים, כדלקמן:" וְעַתָּה, מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת, מֵי שִׁחוֹר; וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר, לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר"[6], ולכן לא יתכן שהוא ציפה לעזרה צבאית חיצונית בדמותו של צבא מצרים. בנוסף, ידוע כי ירמיהו היה מאוכזב מתפקודו של המלך צדקיהו, ויש מקום להניח כי לא היה מדבר עליו באופן אוהד. ראיות אלה נגד המסורת אינן מוחלטות וניתן להשיב עליהן, אולם עמדה מאוחרת זו מקרבת את הדעה כי הייחוס של כתיבת המגילה לירמיהו נעשתה בזמן מאוחר, ונוצרה מתוך הרצון לייחס כל ספר מקראי לכותב כלשהוא. יתרה מזאת. לא רק שזהות כותב המגילה נתון במחלוקת, אלא שקשה לומר כי כל פרקיה נכתבו על ידי אדם אחד, היות וכל פרק מהווה קינה שהיא בעצם יחידה ספרותית שעומדת בפני עצמה. גם זמן חיבורה איננו ברור, והערכת המפרשים נעה בין זמן החורבן עצמו לבין חיבור המגילה בגולת בבל.

לימים נתקדש המנהג לקרוא את מגילת איכה בערב תשעה באב, לאחר תפילת ערבית כשהקהל יושב על הקרקע כמנהג האבלים. לא ידוע מתי החלו בארץ ישראל לקרוא את מגילת איכה בליל תשעה באב, אולם מנהג זה נזכר לראשונה במקורות מתקופת הגאונים[7].

[בתמונה: חורבן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי intographics לאתר Pixabay]

פרק א': איכה ישבה בדד

הקינה הראשונה כתובה כמזמור אלפביתי בן 22 פסוקים, ונחלקת לשני חלקים מרכזיים. האחד(עד פסוק י"א), מתאר כותב המגילה על ציון בגוף שלישי ומתאר את תלאותיה. השני – מדברת ציון בגוף ראשון יחיד פרט לפסוק י"ז. תוכנה של הקינה מורכבת מתמונות קשות של האסון הלאומי שפקד את העם, שהכותב חווה אותן על בשרו. המוטיבים המרכזיים שהמחבר מזכיר כאן הם: נפילת ירושלים ביד האויב; תושבי העיר השתעבדו כעבדים לכובש הזר; הרג גדול בבני יהודה; האויב חילל ובזז את אוצרות המקדש; הרעב הכבד ששרר בירושלים בעת המצור; בעלי הברית של יהודה בגדו בה; האויב לועג למצב של בני ארץ  יהודה לאחר כיבוש העיר. מה שלא מוזכר בקינה זו הוא חורבן המוחלט של ירושלים ושריפת בית המקדש. עובדה זו הביאה חלק מחוקרי המקרא לתארך את כתיבת הקינה הראשונה עוד קודם חורבן הבית, כנראה בזמן גלות יהויכין בשנת 597 לפני הספירה. מנגד, אין כל סימוכין לכך כי קודם גלות יהויכין היה מצור כבד וממושך שהביא את יושבי ירושלים לסף של חרפת רעב. לכן הדעה הרווחת כיום במחקר כי גם הקינה הראשונה נתחברה לאחר שנת 586 לפני הספירה, והיא מקוננת על חורבן הכללי העצום שחוללו הבבלים בעיר ירושלים.

המחבר מדמה את העיר ירושלים לאלמנה, אשר נגזר עליה לשבת בודדה ועזובה:" אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה"[8]. זכויותיה של האלמנה היו מעוגנים בחוקי עמי המזרח הקדום, אך בהיעדר אב או גואל אותה אלמנה הייתה מופקרת לגורלה. בקינה האמורה, הדגש של הכותב התמקדה בבדידותה המדינית ובבגידת בעלי בריתה בעבר הקרוב. בנוסף מתאר הכותב כי יהודה הייתה למס, כלומר – ארץ יהודה שהייתה עד לא מזמן מעצמה צבאית וכלכלית, איבדה את עצמאותה, ותושביה הפכו להיות עובדי כפייה לכובש הבבלי.

בהמשך מתאר הכותב כי:" דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד--כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין"[9], הנגדה לעבר, בה הייתה ירושלים הומה אדם בעיקר בזמן החגים והעלייה לרגל לעיר ולמקדש. השממה של הדרכים שמתוארת כאן, הינה סוגה נפוצה במקרא ובספרות המסופוטמית, והמשורר לא יוצא דופן בתיאור זה.

ירושלים מתוארת בהמשך הדברים כנידה:" חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר"[10]. הפרשנים נחלקו לגבי פרשנות המושג נידה כאן. בדרך כלל היא נגזרת מהשורש נוד, שמשמעותו לטלטל או להניע. לכן נידה יכולה להתפרש כנדודים כלומר גלות, או ניד ראש שהוא סימן ללעג בעקבות המצב. בפסוק הבא מתאר המשורר כי ירושלים "טומאתה בשוליה", רמז לדם נידתה שהכתים את שולי בגדיה לעיני כול. כמובן שהכוונה לחטאה של ירושלים, והוא יכול להתפרש כחטא מדיני, השענות על בעלי ברית מפוקפקים, או לחטאים מוסריים/חברתיים, כדוגמת רצח.

אחד העונשים הקשים שמתאר הכותב הוא ביזת הכשדים של אוצרות המקדש:" יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ:  כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם, בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ--אֲשֶׁר צִוִּיתָה, לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ"[11]. המקדש בירושלים, בדומה למקדשים בכל המזרח הקדום, הכיל בתוכו אוצרות יקרי ערך, שכללו מתכות יקרות, כלי שרת שונים, רכוש וכסף למכביר. הביזה המוחלטת של האויב, שבמהלכה חולל בית האל, הינה פגיעה אנושה בערכי הקדושה והפולחן הדתי גם יחד.

הכותב גם נותן ביטוי קצר ודרמטי לרעב ששרר בעיר ירושלים בעת המצור הארוך:" נָתְנוּ מחמודיהם (מַחֲמַדֵּיהֶם) בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ"[12], כאשר נאלצו תושבי ירושלים למכור כל דבר אפשרי כדי לרכוש פת לחם. יש פרשנים הטוענים כי המילה מחמדיהם רומזת לילדים קטנים, שככול הנראה נמכרו לעבדות תמורת מזון. התופעה של מכירת ילדים לעבדות בזמן מצור ידוע לנו ממקורות ממסופוטמיה, ומהספרות האכדית, כך שכותב המגילה רומז לדבר ידוע.

[בתמונה: חורבן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tama66 לאתר Pixabay]

פרק ב': איכה יעיב באפו

בפרק זה, הבנוי אף הוא על פי הסדר האלפביתי, עוסק בחורבן הבית הראשון והסבל הרב שנגרם לעם בעטיו. בניגוד לפרק הראשון, בו הכותב ממעט לרמוז אודות הכעס האלוהי כנגד העם, בפרק ב', הוא מדגיש כי ההרס והחורבן נבעו מזעמו הרב של האל, בגלל חטאי העם. גם כאן בחלק הראשון של הקינה, עד פסוק י"ט, מדבר הכותב עצמו ובחלקה השני של הקינה הכותב שם את דבריו בפיה של בת ציון. המילה יעיב המופיעה בפסוק הראשון של הפרק, הינה מילה יחידאית, ובאה מלשון עב=ענן, ופירושה החשיך. בהמשך הפסוק מופיע הביטוי הדום רגליו, המשמש כאן לכינוי לבית המקדש. על פי ממצאים מהמזרח הקדום, השליטים ישבו על כסא מלוכה כשרגליהם נחות על שרפרף נמוך. כאן המילים הדום רגליו מקבילות  לביטוי תפארת ישראל, ואין ספק שהכותב מתכוון לבית המקדש ולא לארון הברית ששכן במקדש.

המשורר קובע בפסוק ג', כי "גָּדַע בָּחֳרִי-אַף, כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל". הקרן מסמלת במקרא בדרך כלל כוח צבאי או מדיני :" קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת-צִיּוֹן, כִּי-קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה"[13], או תהילה וכבוד:" קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד"[14].  מטאפורה זו לקוחה מעולם החי, שחיות בעלות קרניים שהן ניטלות ממנה ניטל מהן כוחן והדרן. בפסוק ח', מזכיר הכותב כי האל נטה קו. הקו הוא החוט שהבנאים בעת העתיקה השתמשו בו כדי לבנות את קירות הבתים בקו ישר. בעולם השירה המקראי, הדימוי של קו משמש לא רק לבנייה ישרה, אלא גם לפעולות הריסה הבאה בגלל הזעם האלוהי. כך הם פני הדברים בנבואה האמורה בישעיהו: "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו-תֹהוּ, וְאַבְנֵי-בֹהוּ"[15]. ביטוי זה גם מורה כי פעולת ההרס האלוהית מתוכננת מראש וכאשר היא יוצאת מהכוח אל הפועל היא מבוצעת בקפדנות בדומה לעבודת בנייה. בפסוק האמור מתאר הכותב את הריסת חומות ירושלים על ידי הכשדים ": וְאֶת-חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם, סָבִיב--נָתְצוּ כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר רַב-טַבָּחִים"[16].

בפסוק י', מתאר הכותב מנהגי אבלות שונים כדלקמן:" יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ, זִקְנֵי בַת-צִיּוֹן--הֶעֱלוּ עָפָר עַל-רֹאשָׁם, חָגְרוּ שַׂקִּים". הפסוק מתאר כאמור מנהגי אבלות שנהגו בישראל בתקופה המקראית. מנהג זריקת העפר על הראש לאות אבל, הינו מנהג עתיק יומין והוא  מצוי כבר במסופוטמיה ובאוגרית. גם חגירת שק על המותניים היא מנהג אבלות נפוץ במקרא. לאור הזכרת מנהגי אבלות רבים בפסוק אחד, קיימת השערה כי המדובר על אירוע פולחני, בעיצומו של המצור בירושלים, או סמוך לחורבן. כך או אחרת, אין הכרע בדבר, והכותב מנסה להעביר בתיאור זה תמונות של אבל נרחב בצער עמוק עוטף אותו. צער עמוק זה מתואר באופן מטאפורי בפסוק י"א, "נשפך לארץ כבדי". בעולם העתיק ייחסו האנשים לכבד חשיבות רבה, בהאמינם כי בכבד מצוי משכן החיים והרגשות של האדם, ולכן הוא מופיע בספרות של המזרח הקדום בהקבלה ללב.

חטאם של משיחי השקר

התפיסה של מגילת איכה הינה שהעונש האלוהי בא בצדק לאחר חטאי העם – צידוק הדין. כמעט שלא מופיע במגילה האשמות כנגד גורם אחר, פרט לעם ישראל. אולם באופן חריג המחבר מתאר בפסוק י"ד, את חטאי הנביאים:" נְבִיאַיִךְ, חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל, וְלֹא-גִלּוּ עַל-עֲוֺנֵךְ, לְהָשִׁיב שביתך (שְׁבוּתֵךְ); וַיֶּחֱזוּ לָךְ, מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים". אמנם הכותב לא מכנה אותם בתואר של נביאי שקר, אולם הפסוק האמור אינו מותיר ספק שזו כוונת המשורר. נביאים אלה תרמו להחלשת העם ולחורבן בשלושה פרמטרים עיקריים. טענתם שלא תבוא הרעה מאת ה', למרות חטאי העם ואי חזרתו מדרכו הרעה ; עידוד של נביאי השקר לחתום על בריתות צבאיות עם עמי האזור, ולא לסמוך על ה' ; ובמישור הפסיכולוגי שבו נביאי השקר אמרו לגולי גלות יהויכין כי גלותם תהיה קצרת טווח, אולם משחרב בית המקדש גולים אלה איבדו את אמונתם באל.

[בתמונה: חורבן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי romanosky77 לאתר Pixabay]

לעג ושמחה לאיד

בפסוקים ט"ו – ט"ז, מתאר הכותב את גודל הלעג שהביעו העמים השוכנים בסביבות ירושלים לאחר חורבנה:" סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ--שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם, עַל-בַּת יְרוּשָׁלִָם:  הֲזֹאת הָעִיר, שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי--מָשׂוֹשׂ, לְכָל-הָאָרֶץ.  פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם, כָּל-אֹיְבַיִךְ--שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ-שֵׁן, אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ". ספיקת כפיים, הכאת כף אל כף, הינה סימן ללעג או כעס. ביטוי זה בכוונה של כעס, מופיע בפרשת בלק:" וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו; וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים"[17], ובכוונת בוז או לעג, הוא מופיע בספר איוב:" יִשְׂפֹּק עָלֵימוֹ כַפֵּימוֹ;    וְיִשְׁרֹק עָלָיו, מִמְּקֹמוֹ"[18]. השריקה המופיעה בספר איוב וגם במגילה הינה אף היא סימן מובהק להבעת צער והשתוממות מצד אחד, ולעג מצד שני. גם חריקת שיניים, המופיעה במגילה, יש לה שייכות ללעג , בדומה  למקור הבא:" רָשָׁע יִרְאֶה, וְכָעָס--    שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס"[19].

קניבליזם במגילת איכה

בפסוק כ', מתאר הכותב תמונה מזעזעת של קניבליזם:" אִם-תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים". תיאורים של קניבליזם בעטיו של רעב כבד בתקופות של מצור מצויים הן במקרא והן בספרות של המזרח הקדום. בתוכחה בספר ויקרא הדבר מודגש באופן ברור:" וַאֲכַלְתֶּם, בְּשַׂר בְּנֵיכֶם; וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם, תֹּאכֵלוּ"[20]. התיאור הזה חוזר גם בתוכחה בספר דברים וגם אצלנו. מחבר המגילה מגיע לשיא הזוועות בגלל המצור והחורבן, בו נשים אוכלות בלית ברירה את בשר בניהן.

מקור מקראי נוסף המספר אודות קניבליזם, מופיע בספר מלכים, בתקופת יהורם בן אחאב, בעת המצור שהטיל בן הדד הארמי על שומרון:" וַיֹּאמֶר-לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת-בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם, וְאֶת-בְּנִי, נֹאכַל מָחָר.  וַנְּבַשֵּׁל אֶת-בְּנִי, וַנֹּאכְלֵהוּ; וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר, תְּנִי אֶת-בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ, וַתַּחְבִּא, אֶת-בְּנָהּ.  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וְהוּא, עֹבֵר עַל-הַחֹמָה"[21]. צריך להדגיש כי בניגוד למקורות במקרא, התופעה של קניבליזם במסופוטמיה איננה קשורה למצב של מצור צבאי מתמשך, אלא למצב של רעב כללי בכל חלקי הממלכה.

פרק ג': אני הגבר

פרק ג' נבדל משאר פרקי המגילה, הן בצורתו והן בתוכנו. הפרק בנוי באופן אלפביתי משולש, כלומר כל אות מאותיות האלפבית חוזרות בשלושה פסוקים עוקבים. גם בתוכנו פרק זה שונה, היות ואין אנו מוצאים בו קינה רגילה על הרס ירושלים והמקדש וסבלו של העם, אלא יש כאן קינה של גבר אנונימי, המדבר בגוף ראשון יחיד על סבלותיו האישיים, כפי הנאמר בפסוק א':" אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי, בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ", תוך בקשה מה', שיגאל אותו מייסוריו.

הפרק מתחיל כאמור בדבריו של גבר המתאר את ייסוריו לכאורה ללא סיבה נראית לעין. רק מאוחר יותר מסתבר לקורא כי מחולל הייסורים הוא האל. הסבל הממושך השרה אווירת ייאוש, והוא כמעט מאבד את אמונתו באל. אולם לאחר מחשבה מעמיקה, בטחונו באל חוזר אליו, והוא מגיע למסקנה כי אין קץ לרחמי ה', ולכן עליו להמתין ולקוות לישועתו, כדלקמן בפסוק כ"ה – כ"ו:" טוֹב יְהוָה לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ.  טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם, לִתְשׁוּעַת יְהוָה".

 לקח זה מודגש באמירותיו של אותו גבר, והוא מייעץ לכל אחד לא להתייאש למרות הסבל. על האדם שסובל לשבת בשקט ולחכות לישועת ה', כפי שנאמר בפסוקים ל"א – ל"ב:" כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם, אֲדֹנָי.  כִּי אִם-הוֹגָה, וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו".

המפרשים וחוקרי המקרא השונים, חלוקים בדעותיהם מיהו אותו גבר אנונימי המוזכר בפרק. המפרשנים שמייחסים לירמיהו הנביא את כתיבת מגילת איכה, אומרים שאותו גבר אינו אלא ירמיהו עצמו. אחרים שלא מיחסים את כתיבת המגילה לירמיהו טוענים כי אני הגבר מתכוון לאני הקולקטיבי, כלומר תושבי ירושלים. דעה נוספת היא שהמדובר במלך יהויכין שהוגלה בידי הכשדים קודם הרס ירושלים וחורבן בית המקדש. לכל דעה יש את התימוכין שלה ואת אפשרות סתירתה, אולם מקוצר היריעה לא נדון בהן כאן. כך או אחרת, כותב המגילה הצליח להעביר את התחושה האינטימית של החורבן בצורה מיטבית.

החל מפסוק נ"ה בפרק, נוקט כותב המגילה לשון של תפילה למען הצלת העם והשמדת אויביו :" קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה, מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת.  קוֹלִי, שָׁמָעְתָּ:  אַל-תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי, לְשַׁוְעָתִי". הפעלים המופיעים בהמשך הדברים,  חלקם נאמרו בלשון עבר וחלקם בלשון עתיד, כך שקשה לקבוע האם העם נושע מיד אויביו או לא. יתרה מזאת. חלק מהפרשנים אומרים כי כוונת התפילה היא מעין מזמור תודה בו מתאר כותב המגילה את סבלותיו של העם, תפילתו להצלה, ואת הישועה הממשמשת ובאה. גם לדעתם ההצלה טרם הושלמה, אחרת קשה להבין מדוע הוא מסיים את תפילתו לה', שינקום באויביו. פרשנים אחרים אומרים כי כל התפילה האמורה, היא המשכה של קינת היחיד שהתחילה בראשית הפרק, וקינה זו מסתיימת בתפילה להצלה ולהשמדת צבא האויב, כפי שנאמר בפסוקים ס"ד – ס"ו:" תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה, כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.  תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת-לֵב, תַּאֲלָתְךָ לָהֶם.  תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם, מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה".

פרק ד': איכה יועם זהב

פרק ד', הינו קינה בסדר אלפביתי רגיל בן עשרים ושניים פסוקים, ומורכב משלושה חלקים עיקריים. קינה על סבלם של תושבי ירושלים בעת המצור, תיאור הרס ירושלים ואובדנה של העצמאות המדינית, קללה לאומת אדום.

החלק הראשון, המדבר כאמור על סבלם של תושבי ירושלים, פסוקים: א' – ט"ז. מחבר המגילה מביא את צערו בהדגישו את הניגוד בין מעמדם ויוקרתם של תושבי ירושלים בזמנים עברו, לבין מצבם העגום בהווה. הוא מתאר את סבלם הקשה של הילדים בזמן המצור, כאשר אין לאימותיהם מזון להשקיט את רעבונם, פסוקים ג' – ד' :" גַּם-תנין (תַּנִּים) חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן; בַּת-עַמִּי לְאַכְזָר, כי ענים (כַּיְעֵנִים) בַּמִּדְבָּר.  דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל-חִכּוֹ, בַּצָּמָא; עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם". מתיאור הילדים עובר הכותב לתאר את מצבם של בחירי העם, ומספר על ההרוגים הרבים בקרבם, פסוקים ז' – ח':" זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג, צַחוּ מֵחָלָב; אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים, סַפִּיר גִּזְרָתָם,  חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם, לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת; צָפַד עוֹרָם עַל-עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ".

בחלק השני של הפרק, המספר אודות נפילת העיר, כותב המגילה אומר כי עד לרגע האחרון ציפו תושבי ירושלים הנצורים לעזרה מבחוץ אך לשווא, פסוק י"ז:" עודינה (עוֹדֵינוּ) תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ, אֶל-עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל; בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ, אֶל-גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ".

[בתמונה: חורבן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tama66 לאתר Pixabay]

חלק זה של הפרק מסתיים בתיאור היסטורי של לכידתו של אחד ממלכי בית דוד האחרונים ביד האויב, פסוקים י"ט – כ':" קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ, מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם; עַל-הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ, בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ.  רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה, נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם:  אֲשֶׁר אָמַרְנוּ, בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם". הפסוקים לא נוקבים בשמו של המלך, וחז"ל [22] חושבים שהמדובר במלך יאשיהו, על פי הנאמר בספר דברי הימים:" וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ, עַל-יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כָל-הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל-יֹאשִׁיָּהוּ עַד-הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל-יִשְׂרָאֵל; וְהִנָּם כְּתוּבִים, עַל-הַקִּינוֹת" [23].  אולם אם הפרק האמור במגילה שייך לחורבן בית ראשון, יכול הכתוב לרמוז רק ללכידתו של המלך צדקיהו על ידי הבבלים. על פי הידוע, ברח צדקיהו ושומרי ראשו דרך הערבה אולם, לרוע מזלו הוא נתפס והובא בפני מלך בבל. הבבלים הרגו את בניו לנגד עיניו, ואחר כך נקרו את עיניו והובילו אותו לבבל כשהוא אסור בנחושתיים:" וַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל-גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל-הָעִיר, סָבִיב; וַיֵּלֶךְ, דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה.  וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ, וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ; וְכָל-חֵילוֹ--נָפֹצוּ, מֵעָלָיו.  וַיִּתְפְּשׂוּ, אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל-מֶלֶךְ בָּבֶל, רִבְלָתָה; וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ, מִשְׁפָּט.  וְאֶת-בְּנֵי, צִדְקִיָּהוּ, שָׁחֲטוּ, לְעֵינָיו; וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ, עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל" [24].

החלק השלישי, בו מופיעה קללה נמרצת לממלכת אדום, ששמחה על הרס ירושלים, תוך התנכלותה לפליטי העיר, פסוקים כ"א – כ"ב:" שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם, יושבתי (יוֹשֶׁבֶת) בְּאֶרֶץ עוּץ; גַּם-עָלַיִךְ, תַּעֲבָר-כּוֹס--תִּשְׁכְּרִי, וְתִתְעָרִי.  תַּם-עֲוֺנֵךְ, בַּת-צִיּוֹן--לֹא יוֹסִיף, לְהַגְלוֹתֵךְ; פָּקַד עֲוֺנֵךְ בַּת-אֱדוֹם, גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ". הקללה נאמרת בסגנון נבואות הזעם על הגויים, כפי שאנו מוצאים במקומות אחרים, למשל:" וְאַל-תֵּרֶא בְיוֹם-אָחִיךָ, בְּיוֹם נָכְרוֹ, וְאַל-תִּשְׂמַח לִבְנֵי-יְהוּדָה, בְּיוֹם אָבְדָם; וְאַל-תַּגְדֵּל פִּיךָ, בְּיוֹם צָרָה.  אַל-תָּבוֹא בְשַׁעַר-עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם, אַל-תֵּרֶא גַם-אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ; וְאַל-תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ, בְּיוֹם אֵידוֹ" [25].

פרק ה': זכור מה היה לנו

הפרק החמישי במגילת איכה שונה משאר הפרקים ממספר היבטים. ראשית, אין הוא מזמור בצורת האלפבית, למרות שסכום פסוקיו עולה לסך של 22. בנוסף, כל אחד מפסוקי הפרק מורכב משתי צלעות בלבד, כך שפרק זה הוא הקצר ביותר במגילה. שלישית, המקצב הדומיננטי בפרק אינו המקצב האופייני למגילת איכה, כי אם המקצב השקול של 3+3. גם צורתו הספרותית שונה, היות שהמדובר במתכונת מקראית קלאסית, של בקשות הציבור כפי שאנו מוצאים בעיקר במזמורי תהילים.

הפרק מתחלק לשלושה חלקים מרכזיים, פתיחה, גוף הפרק והתפילה לגאולה. בפתיחה פונה הציבור לה' שיזכור את הסבל שהעם נתון בו בעקבות הכיבוש האכזרי, פסוק א':" זְכֹר יְהוָה מֶה-הָיָה לָנוּ, הביט (הַבִּיטָה) וּרְאֵה אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ". גוף הפרק מתאר את סבלו הגדול שך העם, שמובע בדרך כלל עם פעלים בלשון עבר. הדבר מצביע על כך כי הפרק מתייחס לאירועים שהתרחשו ככול הנראה בעבר הקרוב ונמשכים גם בהווה, לדוגמא - פסוק ד':" מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ, עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ".

החלק האחרון של הפרק נחתם כאמור בתפילה. תפילה זו נפתחת דווקא בשבח לה', שבו אומר העם כי האל שולט בעולם באופן נצחי, פסוק י"ט:" אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר". זאת לעומת ארעיותו של בית המקדש. לאחר מכן באה השאלה הידועה, פסוק כ':" לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים". לשון אחר - תפילה זו מראה כי מלכותו של ה' מתקיימת תמיד גם ללא בית המקדש. מכאן שכותב התפילה מביע כאן סוג של אופטימיות זהירה, היות וכיבוש הארץ והרס ירושלים וחורבן בית המקדש אינם סוף פסוק, ויש תקווה לעם. רעיון דומה אומר גם ירמיהו, המדגיש כי הקשר עם ה' לא תלוי דווקא בקיומו של המקדש אלא בהתנהלותו המוסרית של העם, כדלקמן:" וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה, נְאֻם-יְהוָה--לֹא-יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה, וְלֹא יַעֲלֶה עַל-לֵב; וְלֹא יִזְכְּרוּ-בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ, וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד" [26].

העם שמכיר בחטאיו ומתחרט עליהם, רוצה לחזור לקשר עם ה', אולם החזרה האמורה איננה אפשרית ללא עזרתו וליתר דיוק הסכמתו של ה'. אם בוחנים את הפרק בכללותו, כנראה שהוא חובר לזכר חורבן בית ראשון בשנת 586 לפני הספירה, היות ומוזכר בו כיבוש ונישול תושבי ירושלים מנחלתם, ועל ההרס של הר הבית, פסוק י"ח:" עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ". אולם אין הכרע היכן נכתבו דברים אלה, האם נכתבו בגלות בבל, או שמא נכתבו הדברים על הריסותיה של ירושלים ובית המקדש.

[בתמונה: חורבן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי dric לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן] [לאוסף פרקי מגילת איכה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על צום עשירי בטבת ומגילת איכה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), צום עשירי בטבת ומגילת איכה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/5/20.

[1] עולם התנ"ך, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים:108 – 157.

[2] ראה – מלכים ב', פרק כ", פסוק ח', ירמיה, פרק נ"ב, פסוק י"ב. אבי הראל, מתי חל צום תשעה באב, ייצור ידע, יולי 2018.

[3] עמוס, פרק ה', פסוקים: א' – ב'.

[4] ישעיה, פרק כ"ב, פסוקים: א' – ג'.

[5] בבלי, בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'.

[6] ירמיהו, פרק ב', פסוק י"ח.

[7] מסכת סופרים, י"ד, ג. מסכת זו נתחברה בארץ ישראל מאה השמינית לספירה, ויש בה קובץ דינים ופסקי הלכות אנונימיות העוסקים בדיני כתיבת ספר תורה, מנהגי תפילה ודינים אחרים.

[8] איכה, פרק א', פסוק א'.

[9] שם, פסוק ד'.

[10] שם, פסוק ח'.

[11] שם, פסוק י'.

[12] שם, פסוק י"א.

[13] מיכה, פרק ד', פסוק י"ג.

[14] תהילים, פרק קי"ב, פסוק ט'.

[15] ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"א.

[16] מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק י'.

[17] במדבר, פרק כ"ד, פסוק י'.

[18] איוב, פרק כ"ז, פסוק כ"ג.

[19] תהילים, פרק קי"ב, פסוק י'.

[20] ויקרא, פרק כ"ו, פסוק כ"ט.

[21] מלכים ב', פרק ו', פסוקים: כ"ח – ל'.

[22] בבלי, תענית, דף כ"א, עמוד ב'.

[23] דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק כ"ה.

[24] מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים: ד' – ו'.

[25] עובדיה, פרק א', פסוקים: י"ב – י"ג.

[26] ירמיהו, פרק ג', פסוק ט"ז.