[זהו מאמר שני מתוך שניים. למאמר הראשון, לחצו כאן]
חיילות האוויר המערביים הם, במידה רבה, קרבנות ההצלחה שלהם עצמם. איש כבר לא מסוגל לחשוב על עולם שבו העליונות האווירית המערבית איננה מובטחת... המחשבה שתנאי הזירה המשתנים יאלצו את חיל האוויר הישראלי להילחם שוב על השגת עליונות אווירית כפי שהיה במלחמת יום כיפור לא עוברת כלל במוחם של מקבלי ההחלטות הישראלים, הן בצבא והן בדרג המדיני.
בנאומו בכנס הרצליה בחודש יוני 2017 אמר מפקד חיל האוויר דאז האלוף אמיר אשל כי חיל האוויר חיזק משמעותית את עוצמתו ההתקפית בהשוואה לתקופת מלחמת לבנון השנייה: "לקחנו את היכולות שלנו ומבחינה כמותית הכפלנו אותן פי ארבעה. מה שידענו לעשות כמותית במלחמת לבנון השנייה ב-34 יממות, אנחנו יודעים לעשות את זה היום בין 48 ל-60 שעות"...
אבל אליה וקוץ בה: דוקטרינת ההספקים של מי שהוא היום מנכ"ל משרד הביטחון מתבססת על האקסיומה, שבשדה המערכה ייהנה חיל האוויר מעליונות אווירית, מהרגע הראשון לפריצת המלחמה. נחזור לזה בהמשך.
למרבה הצער, העולם השתנה; ולא רק המעצמות מחזיקות במשאבים בידע ובטכנולוגיה, המסוגלים לאתגר את העליונות האווירית של המערב. מהפכת הטכנולוגיה תורמת להגדלת היכולות של מדינות פחותות משאבים (אך רבות השאיפות), כמו איראן צפון קוריאה, וגרורותיהן לאתגר את העליונות האווירית, שממנה נהנו יריבותיהן עד כה. עד סוף העשור הקרוב יותר מדינות ואירגונים סמי-מדינתיים יחזיקו ביכולת לאתגר את העליונות האווירית של הצבאות, שאיתם הם מתמודדים והעליונות האווירית ממנה נהנה המערב מאז סופה של מלחמת העולם השניה בערך שוב לא תהיה דבר מובן מאליו.
חובה לזכור, שבעוד עליונות אווירית מספקת יתרונות אסטרטגיים מבצעיים וטקטיים, הדרך להשגתה תהפוך לקשה הרבה יותר. בהחלט ייתכן מצב עתידי, שבו צד תוקף יפעל להשגת עליונות אווירית לפרקי זמן קצרים, באזורים מוגבלים, על מנת למקסם את יתרונות הכוח התוקף להשגת מטרותיו, באותו תא שטח, ללא שהוא נהנה מעליונות אווירית מעל שדה המערכה כולה.
כדאי לזכור כי עליונות האווירית איננה מטרה בפני עצמה אלא תנאי לטובת ניצול המימד האווירי, להשפעה מקסימלית על שדה המערכה. השגת עליונות אווירית, תלוית זמן ומקום, תהפוך בעשור הקרוב להיות יעד קשה להשגה; ותדרוש שיתוף פעולה עם יכולות שאינן יכולות אוויר מסורתיות. שדה המערכה המשתנה לא פוסח על המימד האווירי; והאיום הנשקף, הוא כבר לא רק טילים ומטוסים.
למדינת ישראל נכסי מודיעין בחלל. הגנה עליהם הופכת להיות חלק מהמשימות, המקנות לישראל את אותה עליונות אווירית, מעל שדה המערכה. בזירה המקומית, איום התמ"ס - המתהווה, ביתר שאת, מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה - משנה את הכללים. החמאס, חיזבאללה ושאר חורשי רעתנו, שוב אינם צריכים לבנות חיל אוויר, על מנת להיות מסוגלים לפגוע בעורפה של מדינת ישראל. ההשתלטות האיראנית על כל המרחב - שבין טהרן לים התיכון - פיזור האמל"ח במרחב; ופרויקט הדיוק, מהווים אתגר אמיתי בעבור חיל האוויר, שיאלץ לפעול בכלל המרחב בתנאי חוסר עליונות אווירית.
האיום על העליונות האווירית הישראלית אינו אווירי קלאסי לא מדובר על חילות אוויר משוכללים ומערכי הגנ"א בלתי ניתנים לחדירה. ההתמקדות האויב בפיתוח התמ"ס, מעניקה לו את האפשרות לפגוע בעורף הישראלי בקלות יחסית; וזאת, על ידי הפיכת חלק גדול מיתרונותיו המסורתיים של חיל האוויר ללא רלוונטיים.
דוקטרינת ההספקים של מפקד חיל האוויר (מח"א) לשעבר בנויה על הפרדיגמה שישראל תהנה לנצח מעליונות אווירית ותצליח למנוע פגיעה משמעותית בעורפה. הנחת היסוד הזאת מוטעית. ישראל לא תהיה מסוגלת לספוג מכות כואבות על מתקנים אסטרטגים ומרכזי אוכלוסיה בעורף הישראלי; ועדיין לממש את דוקטרינת ההספקים.
בהעדר יכולת מימוש אווירית, תאלץ ישראל להידרש שוב לכוחות היבשה שלה, על מנת להסיר חלק גדול מהאיום על העליונות האווירית הישראלית; בעיקר, איום התמ"ס קצר הטווח. נדמה, שבעשר שנים האחרונות, איום הייחוס הצה"לי הוא מלחמה רב ממדית בשדה מערכה היברידי באפיון אמריקאי; שבו ליבת המערכה מתרחשת הרחק מגבולותיה של ארה"ב. התכניות הרב שנתיות (התר"שים) חלמיש גדעון ותנופה, לא הביאו בחשבון העדר עליונות אווירית מעל שדה המערכה; ופגמו מהותית ביכולת התמרון של צבא היבשה.
ניתוח מצויין.
צריך להבהיר למקבלי ההחלטות כאן כי המטוס המאויש הוא האמל"ח של העבר ובמידה פחותה ההווה.
טילים מדוייקים שיוט ובליסטיים ומל"טים תוקפים יעשו עבודה טובה יותר בעלות נמוכה פי כמה.
חלק מהעבודה, נטרול היכולות של חיל האוויר.