[בתמונה: יוליוס קיסר. מנהיג לימי חירום או מנהיג לימי שגרה? התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Andrew Bossi. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

[המאמר ראה אור לראשונה בכתב העת: 'האומה'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

זהו מאמר שני מתוך שניים על ההבדלים שבין היגיון שגרה להיגיון חירום. המאמר האחר:

• גרשון הכהן: אין ממשל אפקטיבי בלי היכולת לפעול בתודעת חירום!
• גרשון הכהן: היגיון חירום אינו ניתן לשיפוט מתוך היגיון השיגרה.

*  *  *

עם הופעת הקורונה, בעצירה הפתאומית של גלגלי התנופה של הקיום האנושי, נוצרה הזדמנות למבט מחודש על הגלוי והסמוי בסדרי החיים ובדפוסי ההתארגנות לניהולם. בראש ובראשונה, המשבר מזמין התבוננות מחודשת בתפקידים שאנו מצפים מן המדינה המודרנית למלא עבור אזרחיה.

בבשורת הנאורות והמהפכה המדעית באירופה, נוצרה התפנית המודרנית. הציפייה לקיום אנושי משגשג, מוגן מפני אסונות שהופנתה במשך דורות אל האל, הפכה בהבטחה הפוליטית והמדעית החדשה, לנתונה בידי המדינה.

 מכאן נובעת הטלטלה הכרוכה במשבר הקורונה. העניין הרבה יותר דרמטי מעצם גילוי קוצר ידה של המדינה המודרנית, לנוכח אירוע שיצא משליטתה. מה שמחולל מבוכה נובע מן הפער, הבלתי ניתן לגישור, בין אמות המידה והמוסכמות המקובלות לניהול תקין של המדינה בשגרה, לבין ההיגיון הכל כך אחר המתגלה כנדרש להתמודדות הנכונה במצב החירום.

אתגר ההסתגלות למצב החירום

רוב המומחים ל"ניהול אסטרטגי" במדינת ישראל, מבקרים את מה שנראה להם כהעדרו של ארגון מוסדי מדינתי, שהוכן מראש, לניהול המשבר. הם מניחים כי מצבי חירום ביסודם, דומים זה לזה במאפייני יסוד ועל כן מצריכים טיפול בידי ארגון ייעודי, ומומחים שהוכנו  לכך מראש. מצפים למוכנות בתפיסת הפעולה, ולמוכנות באמצעים במחסני החירום.

בראיון על אופן ניהולה של ממשלת ישראל את משבר הקורונה. עוזי ארד (רשת ב'  13.4.20) (ראו תמונה משמאל) ביקר אישית את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ותיאר את שיטת ההתנהלות הממשלתית בכללותה כמבטאת אלתור.

[תמונתו של עוזי ארד משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Harald Dettenborn. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

אלא שראוי להתבונן במושג "אלתור" בהקשר הדיון. בכל הקשור למערכות מודרניות מבוססות טכנולוגיה, כמו מערכת הרכבות, ומערכת התעופה, אין מחלוקת שהן נדרשות  לניהול ריכוזי מאורגן ושיטתי. לא מומלץ לעלות לטיסה שהוכנה באלתור. כאשר מתרחשת תאונה במערכות כאלה, ניתן לאבחן כשל מוגדר, טכני, אנושי, או ניהולי, הנובע מליקוי בהכנה השיטתית הנדרשת.

כאן בדיוק ההבדל בין האלתור אותו מבקר עוזי ארד, לבין הטיפול באסון רב ממדי, שבטבעו איננו מסתכם רק בהיבטים טכניים. מה שנדרש בו, בניגוד לטיפול בתאונת רכבת, הוא הסתגלות הוליסטית מהירה למצב שהנו כה חסר תקדים, עד שהדחף הטבעי להסתמך על המתכונת הארגונית המוכרת שהייתה מוכנה מראש, היא המכשול המהותי להסתגלות נכונה.

הצלת הצבא הבריטי מדנקירק בסוף מאי 1940, באמצעות אלפי סירות אזרחיות ומתנדבים אזרחים, הייתה כולה אלתור  -"תוך כדי תנועה" - בהסתגלות היצירתית של צ'רצ'יל לנסיבות הקשות שאיש ממפקדי הצבא לא צפה מראש.  חסידי ה"הכנה מראש",  יהפכו אירוע כזה ללקח ארגוני, בהכנה מוסדית לקראת ההתרחשות הבאה. אם תידרש שנית התארגנות מהירה לגיוס סירות אזרחיות, הדבר יהיה מוכן. אלא שאז יקרה משהו אחר. ומה אז? המנהיג לחירום הוא המאלתר הגדול, המסתגל במהירות גם למה שהיה לגמרי בלתי צפוי, המקבל החלטות קשות גם בהעדר תמונת מצב מלאה.

כאן מתחיל הדיון העקרוני עם אלה הטוענים כי הכול היה יכול להיות מנוהל נכון יותר אילו רק התארגנו כראוי מראש. יוסף במצרים בפתרון חלום פרעה, מגלם בשלמות את האידאל המודרני, היה שם כל מה שצריך: יועץ נבון שחזה מראש את המשבר, שליט שהחליט להתכונן לקראת משבר, מינה לכך איש אחראי שניגש לניהול ההכנות.

חז"ל - שהבינו לעומק את מגבלות האדם, למול כל מה שאינו ניתן לחיזוי ולשליטה - העמידו מודל ניהולי משלים ליוסף; כשהבחינו בין "משיח בן יוסף" ל"משיח בן דוד", הבחינו למעשה בין שני סוגים של הגיון מנהיגותי:

• הראשון ממסד שיטה חוק וארגון; מכונן דפוסי קיום  בשגרה,
• השני פורץ גדר, שובר סדרים ומוסכמות; ממוקד בהסתגלות לאתגר החירום, בפריצת גבולות השגרה.

ישנה כאן הבחנה קטגורית בשוני, המתקיים בין מנהיגות ומערכת ניהולית מתאימה לשגרה, לבין מה שנדרש לניהול מתאים בחירום. השאלה היא מה ההיגיון המוביל את תודעת הקיום הניהולי ביום יום, מה מערכת הזיקות הראויה להתקיים בין שני דפוסי ההתנהלות: בין זו המובלת על ידי הגיון השגרה לבין זו המבטאת את הגיון החירום.

*הגיון השגרה מצפה להכנה מראש. הגיון החירום מצריך הסתגלות מהירה  הנראית לאיש השגרה כאלתור.

*הגיון השגרה מבקש להציב סדרי ניהול על מסילה קבועה. הגיון החירום, נדרש בשעת הצורך, לשבירת המסילות ולהגיון פעולה ייחודי.

כאן לב הטלטלה במערכת הזיקות שיצרה המדינה המודרנית בין השגרה לחירום במתן דומיננטיות יתר להגיון השגרה. השאלה היא מה צריך להוביל בגיבוש התשתית התפיסתית של מוסדות המדינה, הגיון השגרה או הגיון החירום?

התכוננות לאסון תקדימי

האדם המודרני מצפה שכוח השגרה יהיה כל כך יציב במסלולו, עד כדי לאפשר התמודדות המדינה בתרחיש חירום מבלי שהשגרה תוסט ממסלולה. הדבר דומה לציפייה מרכב שטח, שגם בנסיעה בתנאי דרך משובשים, לא תורגש טלטלה בתא הנוסעים. לשם כך נבנו ועוצבו מראש בולמי הזעזועים. כך מצפים כי גם למול אירוע אסוני, יהיו למדינה "בולמי זעזועים" שהוכנו מראש. כאשר אירוע החירום מטלטל יותר ממה שציפו, מזהים "מחדל" ומקימים וועדת חקירה.

מה שאני מבקש לטעון שכאן טמון הכשל הגדול, תרחיש החירום עלול להיות לגמרי תקדימי. גם רכב עם בולמי זעזועים מושלמים, עלול להיסחף בשיטפון. ד"ר אפרים לאור שחקר והתנסה אישית באסונות הגדולים שהתרחשו בעשרות השנים האחרונות, דוגמת צ'רנוביל, צונאמי תאילנד ורעידות אדמה רבות עוצמה,  מלמד שביסוד ההתכוננות לחירום חייבת להוביל המודעות שהאירוע לכשיפרוץ עלול להיות בלתי מוכר ותקדימי. התמודדות עם משבר תקדימי מצריכה מערכת חשיבה אחרת פתוחה, מסתגלת  וגמישה. אסון פיגוע רב נפגעים – אפר"ן - המאופיין במהותו כאירוע תקדימי, מתגלה ברגע התרחשותו  לפי אפרים לאור כמצב בו השתבשה כל "מערכת הידע על עובדות יסוד, הנחות יסוד והנחות עבודה...ומי שמצפים, מטיפים או נוקטים בכל מאמץ להכניס את המציאות למסגרת  ולמתכונת שנבנתה והוכנה בעבר, פועלים כך כדי שנוכל להתמודד  באמצעותה עם הכוחות שהכשרנו וציידנו בעבר. אלא  שכך חוסמים את המבט הבוחן את ייחודו של האירוע, כך מתהווה הכישלון".

כאן טמונים זרעיו של כשל שיטתי:

מצפים מן המנהיגים והמומחים לנהל את החירום באמות המידה, הנהלים והתפיסות שהוכנו בשגרה, בעוד שהאירוע האסוני - שאליו מבקשים להתכונן - עלול לחרוג בטבעו מכל מה שמכונן את המוכר במצב השגרה. הגישה הניהולית המודרנית מבקשת למעשה מתודה אחידה, מקשרת בין ההכנות בשגרה לבין מצב החירום; אבל, המציאות מלמדת על פער בלתי ניתן לגישור הגיוני רציף בין המצבים. אי היכולת להעמיד את המערכת על שיטה אחת ודפוס מצוינות ניהולי אחיד, מחייב להכיר בשוני מהותי בין אלה הנחשבים מצטיינים לניהול השגרה, לבין אלה המתגלים כמושיעים בשעת החירום.

המנהיג לימי השגרה איננו המנהיג לחירום. וכאן בעייתה של המדינה המודרנית, הנבנית בעיקר על בסיס הגיון השגרה ומכחישה את אחרותו העקרונית של הגיון החירום. לכן, ככל שהמערכת  מצטיינת בהתנהלותה המתוקנת על מסילות השגרה, כך מוכנותה להתמודדות למול תרחיש החירום התקדימי הולכת ופוחתת.

מבט מתוך משבר הקורונה, מזמין ברור מחודש  על הציפיות מן המדינה המודרנית. אם זקוקים לה ביותר דווקא במצבי החירום, ראוי לבחון מחדש את  מערכת הזיקות שהיא מקיימת גם בימי השגרה, באיזון המתבקש בין הגיון השגרה להגיון החירום.

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]