[בתמונה: זו טבעה של גישה תבונית מודרנית, הנטועה בהנחה, שגם לדילמה אסטרטגית יש וצריך להיות  בירור והכרעה בשדה המקצועי, בדיון מומחים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי percjelzo לאתר Pixabay]

[המאמר הוא תגובה לראיון עם אלוף מיל' עמוס גלעד בגיליון השבת ב"מצב הרוח", 5.6.20. הוא מובא כאן באישור המחבר ובאישורם]

[לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

בתמיכתי בהחלה מידית של הריבונות ביו"ש ובקעת הירדן, מצפים כי בדיון למול בכירי מערכת הביטחון לשעבר - המתנגדים לצעד הזה - אנמק עמדתי  ואפריך "מקצועית" את הטענות שכנגד. זו טבעה של גישה תבונית מודרנית, הנטועה בהנחה, שגם לדילמה אסטרטגית יש וצריך להיות  בירור והכרעה בשדה המקצועי, בדיון מומחים. כך נוהגת  לדוגמה ההלכה הרבנית בשאלות כמו חובת חולה לצום ביום כיפור - מעבירים את ההכרעה  אל המומחה הרפואי כבעל סמכות מקצועית.

אלא שבשאלות רפואיות כאלה לא קיימת בכלל דילמה אסטרטגית. טבעה של דילמה אסטרטגית שהיא תמיד כרוכה במכלול שיקולים מורכב, עם התלבטות ממשית בין חלופות רציניות, הקשורות בגורל האומה. דילמה מהסוג הזה, כרוכה תמיד גם בשאלות ערכיות, מוכוונת על ידי השקפת עולם, תשוקות לאומיות ואמונה. ככזו כפי שהקפיד להדגיש בן גוריון, היא אינה ניתנת להכרעה בידי 'מומחים'; ונתונה בשל כך בלעדית בידי מנהיגים.

 

[צילום: שרל פרנק, לע"מ]

אלא שבציפיית שווא מודרנית, בני אדם מצפים גם בדילמות אסטרטגיות, להכרעה ברורה בעלת תוקף מקצועי. כך ציפו  למשל שיקרה בדילמת ניהול הסיכונים של ממשלת ישראל, בגיבוש מדיניות למול מגפת הקורונה. זה לא אומר שאין לדיון אסטרטגי בסיס מקצועי, אבל זה בהחלט דורש הכרה, שההכרעה אינה יכולה להתגבש ללא מבט כולל בהקשר הקיומי הרחב, שמחוץ לשדה המקצועי הטהור.

במילים פשוטות, דילמות אסטרטגיות ביטחוניות מצויות תמיד בזיקה מעגלית בין שתי שאלות היסוד:  האחת הנראית לגמרי מקצועית- ממוקדת בשאלה כיצד מגנים על הקיום? השנייה הנראית לגמרי ערכית - ממוקדת בשאלה בשביל מה מתקיימים?

[התמונה המקורית היא צילום מסך]

תשאלו את וינסטון צ'רצ'יל כיצד הכריע כנגד עמדת הגנרלים שלו בחילוץ 350,000 חיילי הצבא הבריטי מדנקירק. הגנרלים שלו אמרו כי אין דרך לחלצם, ועמדתם הייתה לגמרי מקצועית. אילו הקשיב באותה שעה גורלית להמלצת הגנרלים שלו, היה מוביל את אנגליה לכניעה. בעמידה מנהיגותית דומה עמד דוד בן גוריון בניסן תש"ח, כנגד המטה הכללי,  בדרישתו לריכוז מאמץ הלחימה העיקרי למערכה על ירושלים. את עמדתו נימק במילים: "אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים היא נשמתה... השבועה ההיא על נהרות בבל (אם אשכחך ירושלים) מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".

בהכרת טבען של דילמות אסטרטגיות, כבלתי ניתנות להכרעה מקצועית, מומלצת קריאה מחודשת  לפרשת חטא המרגלים הנקראת השבוע.  עשרת המרגלים שהמליצו לא לעלות, לא שיקרו. הייתה להם הערכת מצב מקצועית מבוססת על מה שראו. לכלב בן יפונה לעומתם, שקרא לעם: "עלה נעלה כי יכול נוכל", הייתה כמובן אמונה, אבל גם הערכת מצב עניינית, מבוססת לא פחות משל האחרים, על מה שראה וחווה.

כאן מתחילה דילמה אסטרטגית רצינית, במקום בו מעבר לחישובי הסיכון, מחויב בירור בשאלה, בשביל מה כדאי ליטול אותו. אנשי עסקים, במיוחד בתחומי השקעות הון סיכון, מתנהלים בעבודת יומם בתודעת אי וודאות. הם יודעים לספר כיצד הם מוכנים להעז בהשקעה בעלת סיכון גבוה כאשר התשואה הצפויה גבוהה.

מנקודת מבט זו, המחלוקת עם אלוף מיל' גלעד והבכירים לשעבר התומכים בעמדתו, אינה רק בשאלת חישוב הסיכונים להחלת הריבונות; אלא גם בשאלת התשואה הצפויה לצעד הזה. "מבחינה מקצועית יש בעיות ואין שום סיבה לעשות את זה, אין לנו שום רווח מהסיפוח", הסביר השבוע גם אלוף מיל' יעקב עמידרור. המחלוקת עמו ועם חבריו ה"מקצועיים", מתרחבת במקום הזה, לעצם הגדרת ה"שדה המקצועי", שבו גנרלים מתנהלים. במושגי יסוד בתורת הלחימה של צה"ל הביטחון הלאומי מוגדר כתחום "העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי, ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים."

ספרו של האלוף גרשון הכהן: "מה לאומי בביטחון הלאומי" ראה אור ב- 2014 בהוצאה משרד הביטחון. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

במבט מעשי,  לגופו של הדיון, שאלת החלת הריבונות, בבקעת הירדן ויו"ש, נוגעת ישירות לאינטרס לאומי מהמעלה העליונה. מעבר לזיקת המורשת לחבלי ארץ אלה, מדובר באינטרס לאומי ביטחוני לגבול מזרחי בר הגנה משולב בעיצוב גיאופיזי מחודש ונכון יותר של ארץ ישראל המערבית. תוך כעשור אוכלוסיית מדינת ישראל תגיע ל-15 מליון איש. צפיפות הדיור והתשתיות ברצועת החוף הופכת למפגע ביטחוני ואקולוגי. החלת הריבונות תאפשר פרויקט לאומי ממוקד לבניית תשתיות ולהעברת 2-3 מיליון אזרחים למרחב הפוטנציאל הריק ברובו, המצוי במרחבי החלת הריבונות.

עמוס גלעד טוען כי אין קשר בין החלת הריבונות לבניית ופיתוח ההתיישבות בבקעת הירדן. לדבריו, הירדנים, אינם מתנגדים לבניה. אם הממשלה מעוניינת לבנות, שתבנה, בשביל  זה לא צריכים להיכנס לעימות מיותר. אלא שכאן יש לפתוח צוהר אל עולם התכנון הממשלתי בתחומי הבנייה והפיתוח בתלותם בתכנית המתאר הארצית. אכן, בשביל הקמת עוד חוות מרעה, ועוד הרחבה קהילתית ליישוב בבקעת הירדן, אין צורך בהחלת ריבונות. אולם בעבור פרויקט לאומי להסטה מזרחה של מרכז הכובד הישראלי, לבניית מאות אלפי יחידות דיור במישור אדומים, במעלה אפרים, לפריסת תשתיות חשמל ותחבורה, נדרשת ריבונות. בתכנית המתאר הארצית הקיימת המרחב הזה הוא חור שחור, נעדר התייחסות תכנונית ממשלתית. לקראת שנת 2040, רשות התכנון הארצית הורתה לדוגמה לתכנן 2.6 מיליון יחידות דיור נוספות, כולן בתחומי מדינת ישראל הצרה של גבולות 67. על מנת לחולל שינוי מערכתי, נדרש שינוי אוריינטציה של כלל משרדי הממשלה והוא לא יוכל להתממש ללא החלת ריבונות.

בן גוריון חזר והדגיש את מטרת העל של המפעל הציוני: "גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית". החלת הריבונות, במיוחד בימים אלה היא תנאי לקידום מטרה זו. מתפללים  בכל בוקר: "ותוליכנו קוממיות בארצנו ", קוממיות לאומית" היא עניין גדול בהרבה מעצם הביטחון הקיומי.  בחיי האומה, גם ממד זה, חייב להיכלל במסגרת השיקולים  הצריכים להנחות אנשי ביטחון בכירים בחוות דעתם ה"מקצועית".

[התמונה המקורית של דוד בן גוריון לקוחה מאתר הנוסטלגיה הישראלית. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

בעשור למדינת ישראל סיכם בן גוריון "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים". בשלושה נתיבים אלו ראוי לפעול גם בצעד הנדרש לקראת החלת הריבונות.

[לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]