[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' מול המערבית, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

לאחרונה היינו עדים לריאיון שהתנהל בתכנית הטלוויזיה "קלמן וסגל", שבו נשאלה זהבה גלאון לגבי הנפת דגלי הרש"פ וציון ה"נכבה" בהפגנה שאורגנה ע"י עמותת "זולת" החדשה שהיא עומדת בראשה.

הדיון הדרדר לעימות חריף, כאשר בתגובה לדרישתה ללמד ולהכיר ב"נכבה" (האסון) הפלסטיני ולקחת אחריות על כך, הציג ליבסקינד שאלה רטורית בסגנון מי לדעתך יזם את מלחמת 48..."  ואף ניסה להשתמש בסינדרום "האישה הנאנסת" כתמיכה בעמדתו הנוגדת.

גלאון קצפה ותקפה בחריפות את ליבסקינד על השימוש הלא ראוי שעשה לדעתה במשל זה. היא ניצלה את ההזדמנות והתחמקה (לא באלגנטיות) מלהשיב לשאלה: "מי אחראי למלחמת 48 ומטרתה?", וסופו שנטשה בזעם את הריאיון.

.

ניתן בהחלט לקבל את הטיעון שליבסקינד יכול היה לבחור במשל אחר מזה של האישה הנאנסת באמצעות הקבלות אחרות. אך הדיון פתח צוהר לעניין אחר בעל חשיבות רבה לדיון, הנוגע לשאלת "האשמה" והשלכותיה. (אף שדנו בכך בעבר, נראה שיש צורך לרענן את הבנתנו את הבעיה לאור המטרות שהעמותה החדשה של גלאון - הציבה לעצמה).

בדיסציפלינה העוסקת בהשפעת הבדלי התרבות על משא ומתן בין לאומי, קיימת אבחנה בין מאפיינים לאומיים שונים כמו ההבדל (ברמה הכללית ביותר) בין תרבויות "אשמה" (המערב), "בושה" (המזרח). תרבות הבושה המזרחית מחריפה במזרח התיכון והופכת ל"תרבות חרפה" (המזרח התיכון), המשפיעים, כול אחד באופן שונה, על התנהגותם ותגובותיהם של בני התרבות לאירועי חיים שונים. כך נמצא, שחברי תרבויות המערב המאופיינים באינדיבידואליזם, גם נוטים לקחת אחריות לתוצאות מעשיהם תוך האשמה עצמית לאירועים שליליים, בעוד שאנשי המזרח הנוטים לקולקטיביזם, קשובים יותר ל 'מה שהאחרים חושבים עליהם', ואם כשלו במעשיהם, הם חשים "בושה", על כך שפגעו באמון חבריהם. במזרח התיכון למשל, פגיעה פומבית ב"כבוד", גוררת בעקבותיה תחושת "השפלה/חרפה" המלווה בדרך כלל בתגובה אלימה להשבת הכבוד שנפגע. 

ועתה לנרטיב ה"נכבה": אפשר להתווכח האם יתכן בכלל נרטיב שונה לגבי "מי התחיל" כאשר קיימות עובדות היסטוריות אובייקטיביות מוכחות, ששלילתם - נאמר בהמעטה - מופרכת עד כדי פגיעה באינטליגנציה. אבל לצורך הדיון נאמר, שברמה הסובייקטיבית זה עדיין אפשרי; ולכך יש השלכות ברמה הפסיכולוגית שמשמעותם רבה.

תחושת ה "אשמה" המערבית, שישראל חלק ממנה, חונכה להגיב שכאשר משהו לא יצא בסדר- קודם כול  בשאלה ותחקיר עצמי "מה אני עשיתי לא בסדר". מנגד, נמצא ש בני האומה הערבית המוסלמית, נוטים להאשים אחרים בכול צרה הניתכת עליהם. מאחר והפלסטינים זיהו היטב את נטיית הישראלים להאשמה עצמית, הם עושים שימוש מניפולטיבי מושכל ב"תרבות האשמה" באמצעות "יום הנכבה" המטיל את האחריות המלאה לכישלונם לחסל את המדינה הציונית, ובעקבותיו - בעיית הפליטות הערבית - על מדינת ישראל (וגם קצת על הבריטים בשל הצהרת בלפור ואף דרשו מהם התנצלות על כך):

[בתמונה: הצהרת בלפור - אז מה, מתנצלים?? תמונה זו היא נחלת הכלל]

דוגמה נוספת להעצמת תחושת "האשמה עצמית" אנו מזהים בהתבטאויות אנשי ציבור ערביים, המשמיעים ביקורת נוקבת על "הדרה ודיכוי ערביי ישראל" המלווה כמעט תמיד בכינויי "פשיטגזען" ואפרטהייד, שאינם אלא מניפולציה רגשית, להשתלת תחושת אשמה כוזבת בלב הציבור הישראלי כ"אחראי הבלעדי" לנתק בין שתי הקהילות,

 "אנו מציינים את ה'נכבה' - האסון הלאומי שאתם גרמתם לנו להיות פליטים" - אומרים הפלסטינים, שיזמו שלוש מלחמות השמד נגד ישראל, לאחר שדחו את תכנית החלוקה של האו"ם 1947 והפסידו בהם. ואכן, ישראלים רבים - ברוח תרבות האשמה המערבית - לוקחים על עצמם את האחריות הלאומית, עד כדי מוכנות להקרבה בנפש (של אחרים..), כדי למרק את מצפונם מתחושת האשמה.

ראוי לציין, שהנטייה להאשים את היהודים בכול צרה המתרגשת בעולם, מגיעה לאבסורדים בלתי נתפסים. מלבד האשמה הנדושה על שליטת היהודים על אמצעי התקשורת והבנקאות העולמית - שכבר הורגלנו לה - מתווספת  האשמה חדשה בצורה של הטלת האחריות למגפת הקורונה, ובימים אלה ממש עושים אנשי BDS  חיבור בין אירוע ג'ורג' פלויד (ראו תמונה משמאל) לפלסטינים ("שחורים,,  אפרטהייד,, שוטרים,, טיהור אתני,,"), המתפשט כתבערה גם באירופה ומזין את  גלי האנטישמיות המציפים את היבשת. לא נתפלא אם ימצאו גם בקרבנו התומכים בדברי הבל אלו; ובכך, מסייעים ביודעין (או במקרה הטוב- שלא ביודעין), להוכחת "אמיתות" ההאשמות.

[בתמונה משמאל: ג'ורג' פלויד שנרצח על ידי שוטר: עתה, זכרו שייך לפלסטינים? אנו מאמינים שאנו עושים בתמונתו של ג'ורג' פלויד המנוח שימוש הוגן]

מוכרת הנטייה הישראלית להזדרז ליטול את האשמה על מקרי עוול לכאורה שמתרחשים במסגרת העימות האלים עם הפלסטינים. כך למשל:

• ה"טבח" בדיר-יאסין (שתחקירים לאחרונה מגלים תמונה שונה לחלוטין);
• או ה"טבח" בג'נין ג'נין, שלא היה ולא נברא;
• אירוע הנער מוחמד א- דורה מעזה, שתחקיר מאוחר יותר של אלוף פיקוד הדרום, העלה ספקות רבות אם לא הזמה מלאה של האשמה שישראל לקחה על עצמה בטרם עת (בינתיים הפך  לסמל "המאבק הצודק" הפלסטיני נגד ישראל ודוגמה ל"טיהור האתני" שהישות הציונית מנהלת במזרח התיכון..),
• או משט ה "מרמרה" שישראל נחפזה לפצות את נפגעיו הטורקים, רק כדי להסיר את הנושא מסדר היום (שכמובן לא ירד אף פעם, כי עצם מתן הפיצויים מהווה "עדות" להכרת מדינת ישראל באשמה.

כציבור, עלינו להיות מודעים לכך שאנו, בחינוכנו, נתונים להשפעת תרבות ה"אשמה" ומגיבים - לעיתים באופן פבלובי - כשמטיחים בנו את אשמת הפליטות הערבית "מזה מאה השנים האחרונות, עד לרמה של לא פחות  מאשר "טיהור אתני", כאשר די במשפט "פשיסטגזען" לגרום לרבים בינינו פיק ברכיים ("תגיד עלי הכול, רק לא זה.."); ואיננו מבינים שבכך אנו משחקים לידי המניפולציה ברמה האלמנטרית ביותר.

אם חפצי חיים אנחנו, עלינו ללמוד לזהות מתי יש מקום להאשמה מוצדקת (אירועי כפר קאסם למשל) ומתי מדובר בתרגיל טקטי מניפולטיבי, ולהתמודד עם השדים הפנימיים של מצפוננו, כי לקיחת אחריות - שלא בצדק - מחלישה את יכולת העם להתמודד עם איומי ההישרדות  על קיומו! 

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' מול המערבית, לחצו כאן]