תקציר: אעשה היום שימוש במבצע ההתנתקות כמקרה בוחן אסטרטגי. את הפן הטקטי נשאיר לדיון אחר; ואני מניח שמעטים יחלקו על העובדה, שבניגוד להיעדר החשיבה האסטרטגית שמאחוריו, הוא נוהל בצורה מרשימה ותכליתית, לטוב ולרע.

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

עודכן ב- 16 באוגוסט 2023

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף. 

*  *  *

אעשה היום שימוש במבצע ההתנתקות כמקרה בוחן אסטרטגי. את הפן הטקטי נשאיר לדיון אחר; ואני מניח שמעטים יחלקו על העובדה, שבניגוד להיעדר החשיבה האסטרטגית שמאחוריו, הוא נוהל בצורה מרשימה ותכליתית, לטוב ולרע.

בארצנו הקטנה והסוערת, משול הוויכוח הפוליטי על כל דבר, וגם על ההתנתקות, לוויכוח בין אוהדי קבוצות כדור-רגל:

• הימני יזעק שההתנתקות הייתה אסון;
• השמאלי יגיד שמצבנו השתפר מאוד.

שיניהם יגבשו עמדה ברוח הצבע והדגל והצעיף, תוך השתדלות מרבית לאסוף רק את העובדות שמתאימות להם... זו הדרך הבטוחה ביותר לכך, שגם היוזמות האסטרטגיות הבאות תתוכננה, תתבצענה ותוערכנה באופן דומה...

'האמת האסטרטגית'

האמת היא שאין אמת "אובייקטיבית", אבל יש "אמת אסטרטגית". היא אינה קשורה לטעמי כלל לשמאל או לימין, אלא בראש ובראשונה לאופן שבו מנוהל אירוע אסטרטגי: מרגע שנוצרת התרחשות אסטרטגית – קל וחומר אם אתה יוזם אותה - חייבת מנהיגות חכמה לפעול על מנת לנצל אותה לטובת אינטרסים החיוניים הלאומיים של ישראל, באופן מרבי.

טענתי היא שאירוע משנה מציאות בקנה מידה אסטרטגי – שיזמה ישראל - נוהל רק ברמה הטקטית של הפינוי כאירוע פנימי ישראלי בלבד. הוא לא נוהל כלל, כנדרש, בזירה הישראלית פלסטינית; וגם לא בזירה הבינלאומית, באופן דינאמי, ולאורך זמן. לכן, הצלחה או כישלון קשורים לטעמי, יותר להתרשלות מקבלי ההחלטות; ופחות לוויכוח על טוב או רע.

רק הזירה הפנימית...

המתכנן הישראלי ראה מולו רק את החזית הפנימית; ומשזו נסתיימה ב"הצלחה" (חלק ממנה הוא הצלחה אובייקטיבית כי נמנעה מלחמת אחים; היתר בעיני המתבונן...), חזר לשגרה, חדל ליזום איבד מומנטום ונגרר. כיוון שכך, היו הפלסטינים חופשיים להפיק מהאירוע את מרב הדיבידנדים החיצוניים.

דבר אחד בטוח: מבחינה אסטרטגית, לפחות בטווח הקצר, הצלחה לא הייתה פה. חלמאות אסטרטגית של מקבלי החלטות הייתה גם הייתה!

• האם ניתן היה לייצר התנתקות באופן שניתן להרוויח ממנה? בהחלט כן.
• האם כדאי היה בטווח הארוך? זו כבר שאלה שהתשובה עליה היא פוליטית, ופוליטיקה איננה מעניינו של מאמר זה!

אוי, התרבות האסטרטגית הישראלית...

זה המקום לחבר את האירוע לסוגיות תרבותיות: ישראל מאופיינת ב"תרבות אסטרטגית" בעייתית: זה האופן שבו מדינה מתנהגת בתחום האסטרטגי. זו תרבותה הארגונית של מדינה. בישראל, התרבות הארגונית זו מאופיינת:

• במעשיות רבה; באסרטיביות ובנטייה לאלתר; אבל גם (אדמסקי, 2012, עמ' 194-174):
• בהיעדר חזון לאומי ארוך טווח,
• בסלידה מתכנון אסטרטגי;
• בהעדפת שיקולים צרים ומגזריים;
• במצב שבו המעשה קודם להבנה (שהוא יתרון כשמפתיעים אותך וחיסרון גדול כשאתה יוזם), ועוד.

כל אלה שיחקו לרעת ישראל בהתנתקות, בהיבט האסטרטגי.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של דימיטרי (דימה) אדמסקי, "תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית", שראה אור בהוצאת מערכות ומודן ב- 2012. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש ראוי]

נודה על האמת, ההיגיון המערכתי של ההתנתקות לא היה חכם מבחינה אסטרטגית: העברת נכסים, ללא תמורה, ליריב בסביבה המשימתית. שלנו מעצימה אותו ומחלישה אותנו. לפי תורת המערכות המורכבות, במצב כזה נוצרים לחצים בצד המועצם לדרוש עוד, ובמקום שקט רק נעצים את המריבות.

[לקובץ המאמרים: 'הכל על תרבות ארגונית', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'חזון לאומי', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'סביבה משימתית', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'עוצמה', לחצו כאן] [להרחבה על 'תורת המערכות המורכבות', לחצו כאן]

מה שקורה כשמחזקים את הילד הקטן...

הדבר דומה להורים, שלמען השקט בבית תומכים בריב בין הילדים בקטן שבחבורה. זהו מתכון ברור למהומה, כיוון שהקטן לא יסתפק ביתרון שניתן לו אלא ינסה למנף אותו על מנת להשיג עוד ועוד.

שימו לב שבניגוד לחילונים, יש משפחות חרדיות רבות שחיות בשלווה יחסית עם מספר גדול של ילדים. הן מצליחות כי הן מקדשות את חלוקת העוצמה והאחריות בין הילדים על בסיס ההיררכיה הפנימית בניהם. החילונים לעומתם, מתנהלים, בדרך כלל, תוך מלחמת התשה בין ילדיהם!...

כך בדיוק קרה לנו בהתנתקות: חיזקנו את הילד הקטן וקיבלנו 'מהומת אלוהים'!

[בתמונה משמאל: מה קורה כשמגבים את הילד הקטן מול הגדולים? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי StockSnap לאתר Pixabay]

ההתנתקות גם השמיטה מידי ישראל יתרונות אסטרטגיים כמו היכולת להפתיע: בצד תחושת המצור שלה והאבדות שספגה, העניקה ההתיישבות לצה"ל עומק אסטרטגי (עומק כזה קיים למשל, ביהודה ושומרון): כשיש עומק אסטרטגי ניתן, בעת הצורך, להפתיע את היריב דרך יציאה לפעילות צבאית כל פעם ממקום שונה או סימולטנית - ממקומות שונים בעת ובעונה אחת - כשהאויב מתקשה לנחש מראש, מאיפה תונחת המכה.

כשיש גיבוי אזרחי צריך הרבה פחות חיילים. את יהודה ושומרון אנחנו מחזיקים בכ- 9000 חיילים בלבד; ולעומת זאת בהיעדר אוכלוסייה לא היו לנו די חיילים להחזיק את רצועת הביטחון בלבנון; וכדי להיכנס לעזה צריך בהחלטת ממשלה ואוגדות שלמות; ושיתוק המשק; ונפגעים אין ספור.

כאשר הגבול ברור קשה להפתיע. המהלכים של שני הצדדים צפויים בדרך כלל, ולכן המלחמות אכזריות ומדממות יותר לשני הצדדים, והתוצאה הבלתי נמנעת, בטווח הארוך, היא אבדן לגיטימציה דווקא של הצד החזק, שוויתר, לכאורה, בזירה הבינלאומית. את הנקודה הזו לא סיפר לנו איש לפני ההתנתקות. לא בזירה הפנימית הישראלית; ולא בזירה הבינלאומית; כי איש לא העלה את זה.

האם מקבלי ההחלטות הבינו את זה בכלל? האם נקטו צעדים להתמודד עם זה? כמובן שלא.

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'מלחמה', לחצו כאן]

ההתנתקות העצימה בזירה הפנימית הפלסטינית את הצד הלא נכון. חמאס נתפס כמשחרר עזה, וזה היה הטריגר שהביא להשתלטותו על הרצועה. לכן, מומחי מערכות מורכבות ומזרחנים היו נוקטים במהלך כזה רק אם תימצא הדרך להעצמת ישראל או להחלשת הפלסטינים, באופן שלא יהיה שינוי במאזן העוצמה שיוליד אי שקט. האם ניתן לעשות זאת? חד משמעית כן!

ויש כמובן גם את מבחן "היום שאחרי": הרי היה ברור מבחינה מערכתית – בטח אחרי לקחי אוסלו - שהפלסטינים ינסו למקסם את ההישג, ו"לבחון מחדש את הגבולות". אין תוכנית שלימה בלי תרחישים כאלה ומענים מספקים בצידם.

אם הדבר הקדוש ביותר לפלסטינים הוא הקרקע ואם חמאס נתפס כ"משחרר האדמה", אזי התגובה הנכונה הייתה להודיע מראש בזירה הבינלאומית ולפלסטינים; שהפרות תגרורנה תפיסה מחדש של רצועת היישובים הישראלים לשעבר, הסמוכה לגדר; וגם לאיים בתפיסת קרקעות נוספות בעתיד אם לא ישתרר שקט. אם הדבר הקדוש ביותר לערבים הוא הקרקע, כיצד ישראל מוותרת לחלוטין מבחינה אסטרטגית על השימוש ב'קלף' הזה?

[הכרזה: ייצור ידע]

לא לומדים כלום, ואין גם שכל להצטער...

בתורת המערכות המורכבות קוראים לזה שלימות ניגודית או שלימות הניגודים. היום והלילה שהם לכאורה ניגודים משתלבים ביחד לשלמות אחת: היממה. כך גם השטחים. אי אפשר לדון במסירת שטחים "למען השלום"; בלי לדון בלקיחת שטחים כשהשלום מופר. אמיתות בסיסיות שהן אלמנטריות בחיינו הפרטיים; אנחנו נוטים לבטל בחיינו האסטרטגיים; וחבל.

ומה עם הפן הכלכלי של הביטחון הלאומי? מרגע שהוחלט בצד הישראלי שנכון לסגת מהרצועה, היה צריך למקסם את התועלות עבור ישראל.

באותם הימים הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל הייתה מצוינת בעקבות הצלחת המאבק המזוין בפלסטינים; ועוצמתה היחסית הייתה גדולה יותר מזו של הפלסטינים. ארצות הברית של לפני המשבר הכלכלי ב- 2008, הייתה מוכנה לשים הון כסף בתמיכה במהלך שהוא פרי יזמתה, וכך גם האיחוד האירופי ומדינות ערב העשירות. הצעה "אמריקנית" לפינוי נצרים לבדה יכולה הייתה להיות מנוף שמזרים למדינה כסף רב; שיכול היה "להקפיץ למעלה" את פיתוח דרום הארץ (בהרבה תבונה, ניתן היה גם לנצל את האירוע והכסף, גם כמנוף להסדרת בעיית קרקעות הבדואים).

כל זה ירד לטמיון מרגע שהכריז אריאל שרון על ההתנתקות. מאותו רגע, מדוע שישלמו הגויים על מה ששרון נתן בחינם?

ב"הפוך על הפוך", בהיבט של הטווח הארוך, מסתמן בכל זאת יתרון שמקבלי ההחלטות הישראלים מבינים את משמעותו: ההתנתקות פיצלה את היריב הפלסטיני לשניים ובמערכות מורכבות, פיצול של צד אחד לעולם מחזק את הצד שכנגד, כי עוצמתו קטנה מאוד והוא 'שורף' אנרגיה רבה על מאבקים פנימיים. מקבלי ההחלטות בישראל אכן הוכיחו שהם מבינים את היתרון הגדול הזה, כשלא נגררו אחר סיסמאות כמו למגר את שלטון החמאס בעזה.

פיצול פלסטיני יוצר אומנם מטרד של מלחמות קטנות ומדממות בטווח הקצר, אך משפר מאוד – לפחות ברמה האסטרטגית - את הסיכוי הישראלי ארוך הטווח ליצור מציאות נוחה יותר לדו קיום ביהודה ושומרון, בפתרונות שמוציאים מהמשוואה את כמעט שני מיליון הפלסטינים תושבי עזה (לגבי אמונות פוליטיות, איש באמונתו יחיה).

אז לסכום, במאזן האסטרטגי, הקביעה אם הרעיון של התנתקות היה טוב או רע לישראל תשתנה לפי ההקשר ובחלוף הזמן. אבל, ניתן בהחלט לקבוע שהיא בוצעה - למרות היעילות הטקטית המרשימה -בשלומיאלית ובחלמאיות אסטרטגית שאין כמוה. בתנאים הללו - ניתן לסווג אותה כעוד אירוע שהוחמץ!...

יתרה מכך, רצף היוזמות הישראליות בשלושים השנים האחרונות – כפי שמתנהל למשל העיסוק בסוגיית הריבונות - מלמד, שגם בעתיד, לא נזכור כלום ולא נלמד כלום. זו תרבותנו האסטרטגית, לצערי!

[הכרזה: ייצור ידע]

[להרחבת המושג: 'שלימות ניגודית', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'לגיטימציה בינלאומית', לחצו כאן]

המאמר המוקלט:

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה.
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות;
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• הרחבת המושג: 'טקטיקה';
• אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות';
• הרחבה בנושא אינטרסים לאומיים;
• הרחבה בנושא הצלחה וכישלון;
• הרחבת המושג: 'דינאמיות';
• הרחבת המושג, 'קבלת החלטות';
• אוסף המאמרים: 'הכל על תרבות ארגונית';
• הרחבת המושג: 'חזון לאומי';
• הרחבת המושג 'סביבה משימתית';
• הרחבת המושג: 'עוצמה';
• הרחבה על 'תורת המערכות המורכבות';
• אוסף המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון;
• הרחבת המושג: 'מלחמה'.

העשרה

• האלוף גרשון הכהן על ההתנתקות:

מקורות

• אדמסקי דמיטרי (דימה) (2012), תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית, תל אביב: מערכות ומודן.
• פנחס יחזקאלי (2014), אינטרסים לאומיים, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2013), חזון לאומי, ייצור ידע, 30/5/13.
• יחזקאלי פנחס (2014), סביבה משימתית של ארגון, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), תורת המערכות המורכבות, ייצור ידע, 12/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), מלחמה: אירוע כאוטי שיוצא משליטה, ייצור ידע, 31/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 30/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.
• פנחס יחזקאלי (2014), שלימות ניגודית, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), ריבונות, ‘גבולות מוכרים’ ולגיטימציה בינלאומית, ייצור ידע, 15/5/18.