[בתמונה: צילום אווירי של אזור הקרב בג'נין. במרכז התמונה שטחים בהם נהרסו בתים במהלך הקרב. צולם על ידי צה"ל ב־13 באפריל 2002. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

זהו אחד משלושה מאמרים שפורסמו באתר על הסרט ג'נין ג'נין. המאמרים האחרים הם:

• הרן פינשטין: בית המשפט העליון ופרשת הסרט: ג’נין ג’נין;
• גדעון שניר: כתם “ג’נין ג’נין” לא נמחה.

*  *  *

הרמטכ"ל נגד הסרט ג'נין ג'נין: "אסור שחופש הביטוי יאפשר את חופש הביזוי". 

"רא"ל כוכבי התייחס בטקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1 לסרט שעורר סערה ציבורית בגין הטענות לטבח במחנה הפליטים, והבהיר כי הפעילות בוצעה לפי הסטנדרטים של צה"ל וגובתה גם בבית המשפט העליון.

לדבריו, צה"ל יגבה חיילים כל עוד לא מדובר בתקלות ובבעיות ערכיות: "בשדה הקרב יכולים לטעות" (YNET 1 יולי 2020):

[לכתבה המלאה של כרמי וזיתון ב- ynet, לחצו כאן]

כמי שמלווה שנים ארוכות את הסגה הבלתי נתפסת של אישור הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" בישראל ומחוצה לה, לא ניתן אלא לברך את הרמטכ"ל על הכרזתו הברורה והחדה השוללת את הסרט שהקרנתו אושרה על ידי בג"צ, חרף כישלון סידרה ארוכת שנים של מאמצי הלוחמים, הרופא החטיבתי ואזרחים  מהשורה, להזים את אחד השקרים הבלתי נתפסים של התעמולה הפלסטינית המופצת בעולם, המשמשת עד היום את ארגוני השטנה (בעיקר BDS, ולמגינת ליבנו גם בסיוע ארגון "שוברים שתיקה") כנגד מדינת ישראל.

[התמונה משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Arab Film Distribution; אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]

רקע: להזכיר נשכחות, בעקבות פיגוע תופת שעשו הפלסטינים במהלך סעודת ליל הסדר במלון פארק בנתניה (2002), בו  נהרגו 22 איש ויותר מ-150 נפצעו , יצא צהל למבצע "חומת מגן" בניסיון למגר את קיני הטרור בג'נין. במהלך המבצע בקסבה, נקלעו חיילי מילואים מחטיבת הנח"ל למתחם ממוקש.

צה"ל שקל להפציץ את המתחם מהאוויר, אך מחשש "מה יגידו בעולם", העדיפו לשלוח את החיילים פנימה. כתוצאה מכך נהרגו 13 חיילי מילואים ונפצעו רבים אחרים. הרשות הפלסטינאית האשימה את צהל (איך לא) ב"טבח" שלא היה ולא נברא.

הסרט:

זמן קצר לאחר מכן (אפריל 2002), בעוד האינתיפדה השנייה משתוללת, נכנס השחקן מוחמד בכרי עם צוות צילום למחנה הפליטים ג'נין במסווה של "סרט דוקומנטרי" ולהסריט תגובות תושבי ג'נין במטרה "להשמיע את הצד הפלסטיני". הסרט (במימון הרשות הפלסטינית וגופים ישראלים אחרים) מתאר את הלחימה בג'נין מנקודת המבט של התעמולה הפלסטינית ובהצמדות לנרטיב שצה"ל ביצע טבח במחנה, הכולל "עדויות" של פלסטינים על  ביצוע פשעי מלחמה חמורים כולל הריגה מכוונת של אזרחים.

בין היתר שורבבה סצנה לפיה צה"ל השתמש בטנקים ונגמ"שים לדרוס פצועים כביכול (הדבקה של שני סרטים שונים - טנקים נוסעים, ופצועים פלסטינים - שלא היה כול קשר ביניהם..).

 

פסילת הסרט במועצה לביקורת סרטים 

הסרט הוקרן בסינמטק בירושלים ותל אביב ובדצמ'  2002 הוגש ל"מועצה לביקורת סרטים" על מנת לקבל אישור להקרנה מסחרית. המועצה החליטה ברוב של 8 מול 3, לאסור את הקרנת הסרט בבתי הקולנוע בישראל בטענה "כי מדובר בסרט תעמולה חד-צדדי, המציג באופן מסולף אירועים בעת מלחמה שעדיין נמשכת, במסווה של "אמת דוקומנטרית" העלולה להטעות את הציבור. ואין זה ראוי שהמועצה תיתן יד והכשר להקרנתו".

משמעות ההחלטה הייתה איסור גורף על הקרנת הסרט תחת כל פלטפורמת הקרנה מסחרית. החלטה ש יו"ר הנהלת הסינמטק הגדיר "מטומטמת, מסוכנת ומרושעת".

עיקרי הנימוקים לשלילת הקרנת הסרט:

1. הסרט הפוגע פגיעה קשה ברגשות הציבור העלול לחשוב בטעות, כי חיילי צה"ל מבצעים באופן שיטתי ומכוון פשעי מלחמה, וזאת בניגוד מוחלט לאמת ולממצאים העובדתיים בבדיקות שנערכו על ידי צה"ל ועל ידי גורמים בינלאומיים.

2.הצגת האירועים גובלת בהסתה ויוצרת דה-לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל.

3.עקרונות היסוד וטבעה של דמוקרטיה שאינה חפצה לאבד עצמה לדעת מחייבים, לטעמה של המועצה, להימנע ממתן אישור והכשר להקרנת הסרט האמור.

בכרי הודה שהייתה מגמתיות מסוימת בעריכת חלק מהסצנות, אך טען שלא עשה זאת במזיד. אנשי הרשות הפלסטינית ובהם שר ההסברה הפלסטיני יאסר עבד רבו,  השתתפו במימון הסרט.

ההיבט המשפטי

העתירה לבג"צ

בתגובה להחלטת המועצה לביקורת סרטים החליטו מוחמד בכרי ו"פורום היוצרים הדוקומנטריים" להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, בטענה כי החלטת המועצה לביקורת סרטים אינה סבירה באופן קיצוני, פוגעת בחופש הביטוי והיצירה, ותוך חריגה מסמכותה משום שהמועצה אינה רשאית לערב שיקולים מדיניים בהחלטותיה או לפסול סרטים שלדעתה הם שקריים.

המדינה חזרה על טענת הסרט המסלף, השקרי ומעוות המציאות, שטמונה בו סכנה לשלום הציבור ורגשותיו. פוגע במשפחות חיילי צה"ל שנפלו והלוחמים שנטלו חלק בקרבות, ומשמיץ אותם על לא עוול בכפם.

ב-11 בנובמבר 2003 החליט בג"ץ פה אחד לקבל את העתירה, לבטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים, ובכך התיר את הקרנתו של הסרט בבתי הקולנוע בישראל. נימוקי ההחלטה:

"חופש הביטוי הוא ערך מרכזי בשיטה הדמוקרטית. על מנת לפגוע בו יש להראות כי קיימת סכנה ודאית לפגיעה בסדר הציבורי. לא ניכר כי כך הדבר במקרה זה. יתר על כן, יש לתת לציבור לשפוט בעצמו את תכניו של הסרט ולקבוע מהי האמת. על כן ניתן לאשר את הקרנת הסרט כי  במקרה זה חופש הביטוי האמנותי עולה בערכו על האמת". כמו כן, התייחס פסק הדין לעובדה שהסרט נאסר להקרנה רק בבתי הקולנוע, אולם לא בערוצים אחרים, מה שמוריד מאפקטיביות החלטת המועצה לביקורת סרטים.

לאחר כשנתיים, באוק, 2014, חזר הסינמטק בתל אביב להקרין את הסרט השנוי במחלוקת. בתגובה- ביקשה דוברת משרד הביטחון להקרין במקביל את הסרט "ג'נין - טבח האמת", Jenin – Massacre Of Truth"  בבימויו של העיתונאי הקנדי מרטין הימל, אך מנהל הסינמטק אלון גרבוז דחה את ההצעה: "לא נוכל לצרף את הסרט להקרנה המיוחדת של 'ג'נין, ג'נין' מכיוון שמדובר בהקרנה חגיגית לכבוד שחרור הסרט וניצחון הדמוקרטיה".

הטקס, שהיה בו גם ביזוי ההימנון, יצר את הרושם הנמשך בקרב מה שמכונה "הברנז'ה התרבותית" להיבדל מסמלים לאומיים הנחשבים בעיניהם בעידן הגלובלי/ליברלי כקונפורמיזם אנכרוניסטי מיושן ונחות אינטלקטואלית. אחת השחקניות אף ביקשה להביע סולידריות עם השחקן בכרי יוצר הסרט, תוך התעלמות מכך שבחסות "חופש האומנות" יצר (על פי קביעת בג"צ) מצג שקרי, על התנהלות חיילי צהל במבצע "חומת מגן" בעוד צהל נמנע מלהפציץ קן מחבלים מחשש לפגיעה באזרחים שהוחזקו כמגן אנושי, כתוצאה מכך נהרגו 12 חיילי מילואים לשווא. ואמירתה ש "רק מדינה חסרת תרבות מטומטמת יכולה להשתיק ולצנזר את אחד השחקנים הכי גדולים שלה"- מצביע על התהום המוסרי שחלק מחברי ה"ברנז'ה" הזו שקועים בו.

[למאמרו של השופט הרן פיינשטיין בנוגע לפסיקת בג"ץ]

תביעת הדיבה

המשך הקרנת הסרט בסינמטקים של ירושלים ותל אביב עוררה מחלוקת ציבורית חריפה בין תמכי הסרט ובין מתנגדיו. בתגובה, הגישו חמישה חיילי מילואים שהשתתפו בלחימה, תביעת דיבה נגד יוצר הסרט מוחמד בכרי והסינמטקים שהקרינו אותו, בטענה שבסרט יש מישום הוצאת לשון הרע חמורה על החיילים שנלחמו בג'נין, בו הוצגו כפושעי מלחמה.

בנוב' 2007 הגיעו התובעים והסינמטקים לפשרה לפיה יפצו החיילים ב-40,000 ש"ח והם יוסרו מהתביעה. בהמשך, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה נגד בכרי וקבע ש"אמנם יש בסרט משום לשון הרע וכי בכרי נהג שלא בתום לב, אך כיוון שזו מופנית כלפי ציבור שלם, אין לחמשת התובעים זכות תביעה. באוק' 2008 ערערו התובעים לבית המשפט העליון בהצטרפותו של היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז ,שהחליט לא להגיש כתב אישום נגד בכרי, אך טען כי "בית המשפט טעה בדחותו את התביעה בגין לשון הרע וכי בנסיבות העניין, יש ללוחמים זכות תביעה אישית, ולפיכך יש לקבל את ערעורם".

במהלך הדיון בבית המשפט העליון הציעו השופטים פשרה, לפיה יודיע בכרי שהסרט אינו דוקומנטרי ויתנצל בפני הלוחמים "אם מישהו נפגע". אולם התובעים דרשו מחיקת כל הקטעים המכפישים שבגינם הוגשה התביעה. בתגובה חזר בכרי והצהיר כי לעולם לא יתנצל. ביולי 2011 דחה בית המשפט העליון את הערעור.

בפסק-הדין של בית המשפט העליון הביעו השופטים מורת רוח מהסרט, קבעו שמדובר בסרט גדוש שקרים שאינם תוצאה של טעות או של רשלנות מצד בכרי, אלא "כוונה מפורשת לעוות את המציאות כדי להכפיש את לוחמי צה"ל". כן קבעו, כי הסרט מציג את חיילי צה"ל כ"אחרון פושעי המלחמה וכאחרון הרוצחים". אף שבכך אישרו את קביעת בית המשפט המחוזי על היעדר תום-לב-. קבעו כי לפי לשון החוק, לא ניתן להגיש תביעה אזרחית בגין לשון הרע על "ציבור", ולכן דחו את הערעור.

התחושה הייתה שאוזנו של בית המשפט הישראלי כרויה כנראה יותר לתגובות מהאג מאשר לנהמת ליבם של חילי צהל המחרפים נפשם להגנת המולדת. הייתה גם התנגדות לדחות את ההצעה "לערוך מחדש" את הסרט, עליו להישאר כפי שהוא כתזכורת לכול מי שעדיין מוכן לממן "עבודות אומנות" של אנשי רוח מזויפים בעלי עניין פוליטי ידוע היטב ולהוקיעם בפומבי.

החלטת היועמ"ש  ויינשטיין שלא להעמיד את בכרי לדין

התובעים, נציגי משפחות הלוחמות והשכולות בפרשת "ג'נין" לא הרפו ופנו לסיוע היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים - יהודה ויינשטיין (יולי 2011), בטענה כי נפגע שמם הטוב ונגרם להם נזק תדמיתי, וביקשו שיבחן מחדש את החלטת קודמיו בתפקיד שלא לפתוח בחקירה נגד בכרי. למגינת  ליבם, גרר היועמ"ש רגלים עד שקבע בשלהי 2014, כי הנסיבות לא השתנו וכי בתי המשפט כבר עמדו על הכזבים שמכיל הסרט, ולכן אין מקום להורות על פתיחת חקירה בנושא.

על החלטת היועמ"ש הגיב מוחמד בכרי ל"הארץ" כי "סיפור הרדיפה הזה נמשך כבר 12 שנה, ואני משתאה: לא נמאס להם לרדוף אחר אדם כמוני שעשה את האני מאמין שלו? הם בוחשים ובוחשים, אני מתעייף בשבילם" Bottom of Form.

.

לפני כשלוש שנים הוגשה שוב תביעה נגד בכרי, והפעם על ידי סא"ל במיל' ניסים מגנאגי (מופיע בסרט), תביעה אליה הצטרף גם היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. אל הדיונים בבית המשפט המתנהלים בתקופה זו הגיעו נציגי היועמ"ש וצה"ל, בינהם האלוף במיל' אבי מזרחי המלווה את התובעים, מפקד האוגדה בה שירתו הלוחמים, סגן מפקד יחידת דובדבן שהשתתפה בקרב בו נהרגו 23 חיילים. והאלוף  יאיר גולן (אז מפקד חטיבת הנח"ל) שלחם ופיקד במבצע "חומת מגן", להביע הזדהות עם מאבק הלוחמים נגד סרט המכפיש אותם.

מלחמתו של  ד"ר דויד צנגן

ד"ר דוד צנגן, רס"ן מיל', רופא חטיבה 5 שלחמה בג'נין במבצע "חומת מגן" בו איבדה 23 לוחמים, יצא למאבק אישי נגד ההסתה השיקרית ופרסם מאמר המפרט שבעה שקרים בולטים המופיעים בסרט. מסמך שתורגם לאנגלית והופץ עי משרד החוץ בעולם ("מעריב"" 2002 ):

1. מנהל בית החולים בג'נין ד"ר אבו ראלי טען שצה"ל הפציץ את האגף המערבי והשמיד אותו לגמרי. בפועל, לא היה אגף כזה וצה"ל מעולם לא תקף את בית החולים בפגזים ופצצות. בנוסף אבו ראלי התראיין לאל-ג'זירה וטען שצה"ל הרג אלפי אנשים, האשמות שהתגלו כשקר מוחלט.
2. זקן בן 75 התראיין לסרט וטען שחיילי צה"ל הקימו אותו מהמיטה באמצע הלילה ואז ירו ברגלו. ד"ר צנגן טיפל באותו איש וטען שברגלו לא היו פציעות ירי. הוא נלקח לבי"ח העמק לטיפול לאחר שבית החולים בג'נין סירב לטפל בו.
3. בסרט מסופר על תינוק שנורה בחזהו ומת מפצעיו אחרי שצה"ל סירב לאפשר לפנותו לבית חולים. צנגן טוען שפציעה כזאת היא קטלנית ופינוי לבית חולים לא היה עוזר. כמו כן, גופת התינוק מעולם לא נמצאה.
4. האיש שסיפר על התינוק, טוען שפתח דרך נשימה לתינוק באמצעות אצבעו, דבר שהוא בלתי אפשרי מבחינה רפואית. אותו איש טען שטנקים של צה"ל רמסו בזחליהם הלוך ושוב פצועים פלסטינים, דבר שמעולם לא התרחש.
5. בכרי טוען שצה"ל קבר מספר רב של פלסטינים בקבר המוניאך מעולם לא הראה איפה הוא נמצא. כמו כן, 52 הגופות שנמצאו הועברו בסופו של דבר לפלסטינים שיקברו אותם כראות עיניהם.
6. הסרט טוען שחייל האוויר הישראליהשתמש במטוסי קרב להפציץ את המחנה, למרות שבפועל צה"ל הפעיל רק מסוקי קרב שירו אש נקודתית כלפי מטרות ולא ביצעו הפצצת שטח.
7. בכרי לא היה בג'נין בזמן הקרב אלא הגיע רק שבועיים אחרי סיומו. הוא מבצע מניפולציות גרפיות בצילומיו, כגון הגדלת האפקט של הבתים ההרוסים והסרת פוסטרים של שהידים ומחבלים מתאבדים שהיו תלויים על הקירות.

ד"ר צנגן חוזר ומפריך את ההאשמה השקרית לפיה טנקים דרסו פצועים פלסטינים, ומתאר כיצד בכרי ניסה לזייף זאת באמצעות "הדבקת" שני סרטים שונים ללא כול קשר זה לזה. ומוסיף שבעת הקרנת  הסרט בסינמטק ירושלים, כאשר עלה לבמה כדי להגיב להאשמות שבסרט, הקהל צעק לעברו "רוצח", ואחד האנשים אף ניסה לקחת ממנו את המיקרופון בכוח.

תגובות

אם יש למישהו עדיין ספק לגבי יוצר הסרט ומגמותיו, הופיעה תמונתו של בכרי על שער עיתון הלבנוני "אל-אח'באר" המזוהה עם חיזבאללה, עת ביקר בלבנון במסגרת אירועי שבוע "הימים הפלסטיניים" (ספט' 2017). בכרי תקף את ישראל במסיבת העיתונאים שנערכה לרגל האירוע בחסות חיזבאללה, תוך שהוא מנאץ את ישראל וקובע שכול ניסיון לקדם נורמליזציה עם ישראל, האויב הציוני. מהווה בגידה. באירוע הוצגו גם יצירות אחרות של בכרי הנוגעות לסוגיה הפלסטינית שקבלו בברכה את "השחקן הפלסטיני".

הסרט "ג'נין ג'נין" מופץ ברחבי העולם, ממשיך להציג את חיילי צהל כפושעי מלחמה העוברים על חוקי ג'נבה שעשו "טבח" בחפים מפשע..., ארגונים אנטי ישראלים עושים בו שימוש לתעמולה פרו- פלסטינית והכפשת ישראל. הסרט הוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם בנוכחותו של מוחמד בכרי, שאף זכה בפרסים שונים: ב-2008 באמסטרדם^; ב-2010 בסינמה ג'נין;  ב-2010 באוניברסיטת בוסטון, וכן פרס על בימוי הסרט בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בשיקגו.

הגדילו לעשות אנשי קולנוע ישראלים המזוהים עם השמאל, עת הוענק לבכרי פרס "חירות הדיבור" בפסטיבל בברלין (2010), כאשר לצידו התייצבו גם איגוד הבמאים הישראלי, ונציגי מפלגות חד"ש ובל"ד. על כך הגיבה השרה לימור ליבנת "על החבורה הזו נאמר ‘מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו'.

ואם לא די בכך, אישרה הקרן החדשה תמיכה כספית בסרט תיעודי חדש של בכרי, על אמיל חביבי (הראוי בפני עצמו) בסכום של 130 אלף ש"ח. לידיו של במאי ג'נין ג'נין - יש בכך מישום "בעיתיות"  מסוימת.. נאמר בהמעטה.

חרפת ג'נין

בנימה אישית, ההכשר שנתן בג"צ לסרט "ג'נין ג'נין" המסלף והשיקרי, בתואנת "חופש הדיבור" האולטימטיבי, והפטור שניתן לסרט כ"אומנות שאינה מחויבת מעצם הגדרתה לאמת"- היא מקוממת ביותר. גם ה"פשרה" שהוצעה לפטור את הבמאי ב"התנצלות" מחזקת את הביקורת על בית משפט המנותק מההוויה של מדינה במלחמה תחת איום הטרור. צהל וכל עם ישראל עומדים מאחורי הלוחמים, כולנו נפגענו מעלילת הדם הכוזבת ושום התנצלות רפה ומזויפת רק כדי "לגמור עניין" לא תעמוד לבכרי וחבריו. לא רק "זכות חופש הדיבור" עומדת כאן על הפרק אלא הזכות להתגונן מפני עלילת דם נוראה.

למען האמת, אין לי טענות למוחמד בכרי ולחבריו. כפלסטיני גאה, אין הוא בוחל בשום אמצעי, שקרי ומופרך ככל שיהיה, כדי לקדם את האג'נדה הבלתי מוסתרת לחיסולה של הישות הציונית במזרח התיכון. ההתרשמות היא, במקרה הזה לפחות, שאוזנו של בית המשפט הישראלי כרויה יותר לתגובות מהאג מאשר לנהמת ליבם של חילי צהל שבחזית. גם יש  לדחות את  ההצעה "לערוך מחדש" את הסרט, עליו להישאר כפי שהוא כתזכורת לכול מי שעדיין מוכן לממן "עבודות אומנות" של אנשי רוח מזויפים בעלי עניין פוליטי ידוע היטב ולהוקיעם בפומבי. ההיתר שניתן להקרנת הסרט ברמה המסחרית, תחת הטיעון שהציבור הישראלי "מספיק בוגר כדי להתמודד עם השקר", עשה אותו כלי בידי מנאצי ישראל בעולם המוכן לקנות בשקיקה עלילות דם כאלה, ועוד בחסות בית המשפט הישראלי.

כפי שציין עורך הדין כספי המלווה את הלוחמים: "לא ייתכן שכבר 17 שנה חיילי מילואים צריכים להיאבק על טיהור שמם בגלל סרט שעשה עליהם האויב ומומן על ידי הרשות הפלסטינית. זהו סרט שמציג את הלוחמים ואת צה"ל כולו כרוצחים וכפושעי מלחמה נאצים. מדינת ישראל וגורמי השלטון נאלמו דום. ולא מסייעים ולא מבינים שחובתם להוביל את המאבק לטהר את שמם של הלוחמים, או לכל הפחות את שמו של צה"ל. אנו מקווים שמדינת ישראל ובית המשפט לא יפקירו את הלוחמים שנפלו שם בקרב בגלל הזהירות הגדולה שננקטה שלא להרוג חפים מפשע. אנחנו מקווים שהפעם ייעשה הצדק".

 

מכאן נגזרות שתי הערות:

1. האם יש לציבור הזכות לדרוש מניעת מימון ממשלתי ממעשי אומנות על כול גווניה (כולל נעיצת דגל ישראל בישבן), אם יש בו מיישום פגיעה באינטרס הלאומי?ומי שבכול זאת מתעקש לעשות כך-  יכול לפנות למימון פרטי וסביר מאד שימצאו מתנדבים רבים לכך בארץ ובחול (מה עוד שסרט כזה לבטח יזכה את בעליו בפרס קולנועי באירופה).
2. כאן עולה חשיבותו של "חוק הלאום”, המציב בפני בית המשפט, בבואו לדון בסוגיה כזו, את הצורך להסתמך לא רק על חוק "כבוד האדם וחירותו"- כפי שהיה עד כה- אלא גם לשקול את ההיבט הציבורי The common good. היינו- טובת הכלל!!

לסיכום

ללא ספק, השאלה של "דמוקרטיה מתגוננת" מלווה את הסגה הבלתי גמורה של אירועי ג'נין. עד כי רבים חשים שבהתמודדות על דעת הקהל העולמית בעידן התקשורת הפתוחה, ישראל מתנהלת עם יד אחת לפחות- קשורה מאחורי הגב, ומותירה את הזירה העולמית לתעמולה הערבית המצליחה להביס את ישראל בתחום זה ללא עוררין.

נוצר הרושם, שישראל מהססת להפעיל כלי ההסברה אגרסיביים ואפקטיביים יותר כי "אינה מוכנה  להידרדר לרמה נמוכה כפי אויביה". כאילו השקרים ועלילות הדם, הם כול כך מופרכים, עד שאינם ראויים כלל להתייחסות, ועצם העיסוק בהם היא פגיעה באינטליגנציה, וכי ניתן לסמוך על כך, שכל אירופאי ממוצע ידחה את התעמולה הזולה והשקרית הזו כלאחר יד. והינה המציאות תופחת על פנינו. לא זו בלבד שהתעמולה הערבית אינה נדחית, אדרבא, מסריה נקלטים בשקיקה ומהדהדים בין כתלי הקמפוסים באוניברסיטאות הכי מתקדמות בעולם המערבי. ואליהם מצטרפים אומנים, זמרים ושחקנים המלבים את התבערה נגד העם היהודי ומדינת ישראל. האנטישמיות המסורתית מצאה על מה להסתמך ועוד  מוסיפה משלה (בלי התגבורת הפלסטינאית) כמו האשמת היהודים בהפצת המגפה, שהרשות הפלסטינית אימצה ללא היסוס.

בעייתית לא פחות, ובעיקר כואבת ומייאשת, היא השתתפותם של ישראלים מבית בקידום התעמולה האנטי ישראלית. אנשי רוח מזויפים, אומנים ואנשי אקדמיה- תורמים בנפש חפצה לקידום ההסתה, כפי שניתן ללמוד מאירועי "ג'נין ג'נין" שטרם הסתיימו. העימות המצולם בין מוחמד בכרי ובין ד"ר דויד צנגן, ממחיש עד כמה קשה, לעיתים עד כדי ייאוש, לנסות לנהל שיח מחבר ובונה בין המחנות.

הצהרת התמיכה המפתיעה של הרמטכ"ל נוכח ההתעלמות של שנים מאירועי והשלכות "ג'נין" כמשל, שניתן לראות בה גם ביקורת (עקיפה) על התנהלות בית המשפט הישראלי, מסמנת שינוי חשיבה מתבקש של מקבלי ההחלטות והמוסר בישראל.

.

.

מקורות והעשרה

• הרן פינשטין (2020), שלוש טעויות והחלטה אחת, ייצור ידע, 4/1/20.