[בתמונה: סולימאן אל עביד אחרי ההרשעה ברצח. המקור: צילום מסך]

ד"ר מאיר גלבוע הוא קרימינולוג ישראלי וניצב משנה (בדימוס), שכיהן כסגן ראש היחידה הארצית לחקירות פשעים במשטרת ישראל.

לאחר פרישתו מהמשטרה, עמד בראש מחלקת החקירות ברשות ההגבלים העסקיים.

לאחר מכן שימש יועץ מיוחד לענייני שחיתות למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס.

*  *  *

עם שחרורו של אל-עביד ממאסר בגין אונס ורצח של חנית קיקוס ז"ל, חזרו מאמרים וראיונות של אלו הטוענים לחפותו. זאת על אף שהרשעת אל עביד נבדקה מספר פעמים בערכאות שונות של בתי המשפט, לרבות על ידי מרים בן פורת, המשנה לנשיא בית המשפט העליון ומבקרת המדינה לשעבר, שמונתה לבדיקת הנושא על ידי דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר. השר, שלא היה מאוהדי מערכת האכיפה, קיבל את המלצת בן פורת, לאחר שהשתכנע שאשמת אל עביד הוכחה מעל לספק סביר. עם זאת, הוא העביר את המלצתה לקציבת עונשו, וכך נהג נשיא המדינה, שמעון פרס. לכן, הוא אמנם לא ביקש חנינה, אך עונשו קוצר.

חקירת הרצח והמשפט סוקרו בהרחבה ונערכו על כך תחקירים ונכתבו מאמרים, שהצביעו על ליקויים לכאורה בחקירה ובמשפט ועל ראיות לכאורה לחפותו. בין אלו הייתה רשימתו של פרופ' דורון מנשה ("ישראל היום", 18.6.20) שפורסמה עם שחרור אל עביד. טענת מנשה היא שהראיה הטובה ביותר לחפותו של אל עביד היא שהוא סירב לבקש חנינה מהנשיא או לבקש קיצור עונש, כי אלו הותנו בהודאה ברצח. עם זאת, הודאה אינה תנאי לחנינה, אלא רק אחד מהשיקולים לכך. לכן, ניתן לבקש ולקבל חנינה גם אם אין הודאה בצידה. היו בישראל מקרים לא מעטים של חנינה לאסירים שלא הודו בעבירות בגינן נשפטו. מעניין איך מסביר מנשה את הסכמת עמוס ברנס לקציבת עונשו, שנומקה בחשש שהודאתו הייתה הודאת שווא. נכון, הוא לא ביקש זאת, אלא שופט בית המשפט העליון חיים כהן, אך אם נרחיב את טענת דורון מנשה, עצם הסכמת ברנס לקיצור עונשו היא הודאה ברצח רחל הלר. גם אל עביד הסכים לקיצור עונשו. משהו כמו "ללכת עם (קיצור המאסר) ולהרגיש בלי (בקשת חנינה)".

[למאמרו המלא של פרופ' דורון מנשה ב'ישראל היום', לחצו כאן]

אולם, הכשל העיקרי בטענות לחפותו של אל עביד הוא שאיש מהטוענים כך לא מזכיר את דבריו אל עביד למדובב, כשסיפר לו שלאחר האונס והרצח "זרק את הגופה בבורות ליד הכביש". בדיוק באותו מקום נמצאה הגופה שנתיים אחרי ההרשעה בבית המשפט המחוזי. ראיה זו נחשבת אפילו כ"ראיית זהב", מאחר שהחוקרים לא ידעו עליה בעת החקירה, ולכן לא יכלו "לשתול" אותה בזיכרונו של אל עביד. גם המחמירים מבין חברי ועדת גולדברג, שבחנה את נושא הודאות השווא, רואים ראיה כזו כמחזקת הודאה בחקירה, ולכן יחד הן בסיס איתן להרשעה. אולם, ראיה זו מערערת במידה משמעותית ביותר את הטיעונים לחפותו של אל עביד, ולכן לא תמצאו לה זכר בטענות לחפותו.