[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Joao Pedro Gonçalves לאתר flickr]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים על דיקטטורות, לחצו כאן]

עודכן ב- 16 בינואר 2023

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

עמר דנק כתב שמונה פרקים בסדרה זו. ראו באוסף המאמרים על דיקטטורות, לחצו כאן.

*  *  *

בפרק הקודם סיפרתי שכדי להשתלט על השלטון צריכה להיות קבוצה של אנשים שעושה זאת. שתי קבוצות עיקריות משתלטות על דמוקרטיה: קציני צבא; מפלגות (ע"ב קבוצות של מורדים). הפרק הזה יוקדש לדילמות והמורכבויות שעומדות לשלטון החדש ביום אחרי ההשתלטות. הבעיות הללו אינן חלקן של דיקטטורות שנוצרו כתוצאה מהשתלטות דמוקרטית של שלטון נבחר, כיוון ששלטון מכהן עושה זאת כאשר הוא אוחז בחלקים חשובים של מנגנוני השלטון במדינה – פקידות בכירה, אכיפת החוק, מקורבים ועוד – ותהליך ההשתלטות הוא הדרגתי ולפעמים לא מורגש (כמו צ'אבס בונצואלה למשל).

[בתמונה: תהליך ההשתלטות הוא הדרגתי ולפעמים לא מורגש - הוגו צ'אבס בונצואלה, כמקרה בוחן. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Victor Soares/ABr - Agência Brasil. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

מה עושים עכשיו?

תכנון של הפיכות מצריך משאבים רבים. כאשר קבוצה קציני צבא עושה זאת זה מצריך גם חשאיות כדי שההפיכה לא תסוכל מבעוד מועד. תכנון יום ההפיכה מחייב מבצע צבאי מורכב, צריך לפקד על כוחות, לתכנן את ההשתלטות לפרטים ולוודא שלשלטון המכהן לא יהיו מספיק כוחות כדי להתנגד להפיכה עצמה. אחת המטרות של הפיכה מוצלחת היא להימנע משפיכות דמים וגלישה למלחמת אזרחים. כ-2/3 מההפיכות שהצליחו היו ללא שפיכות דמים. מהפכת הקצינים החופשיים במצרים ב-1952 שהולידה שושלת של 60 שנה, הסתיימה לאחר ששני שומרים בארמון נהרגו. לא הייתה התנגדות, המלך פארוק לא נאסר, הוא התבקש לעזוב את מצרים שלושה ימים לאחר מכן.

למפלגות / מורדים שמעוניינים להשתלט על השלטון יש משימה יותר מורכבת, כיוון שאין להם טנקים וחיילים, הם צריכים להניע את הציבור להפגין ולהיאבק ביחד איתם. זאת משימה שאורכת זמן רב יותר, והקמפיין נמשך חודשים ולפעמים שנים. בשני המקרים, המשאבים שמוקצים לתכנן את היום שאחרי ההשתלטות קטנים, כך שביום שאחרי, צריך להתחיל לחשוב מה עושים. בחלק מהמקרים אפילו לא ברור מי יעמוד בראש המדינה.

[בתמונה: מהפכת הקצינים החופשיים במצרים התנהלה ללא שפיכות דמים... משמאל לימין: זכריה מוהודין, עבדול לטיף בגדדי, כמאלודין חוסין (עומד), ג'מאל עבד אל נאצר, עבד אל חכים עמר (עומד), מוחמד נג'ייב, ג'מאל חאמד, אחמד שוקי. התמונה היא נחלת הכלל]

איך מנהלים / שולטים?

כיוון שכל הבעיות (כלכליות, בטחוניות, חברתיות) שהובילו ליכולת לבצע הפיכה מחייבות טיפול מיידי, הסוגיה הראשונה שצריך לטפל בה היא מנגנוני קבלת ההחלטות של הקבוצה השלטת. צריך לבחור מנהיג, אם לא ברור מי זה, ואחר כך צריך להחליט על תפקידים לחברי הקבוצה.

בחירת המנהיג אינה טריוויאלית, מצד אחד ברור שחייבים להחליט על אחד מהר כדי שיהיה ברור מי שולט; אבל, המשמעות היא שיתר הקבוצה מוותרת על כוח משמעותי, מרגע שייבחר המנהיג. גם חלוקת התפקידים סובלת מאותה בעיה. שלב חלוקת התפקידים יכול לגרום להתפרקות הקבוצה; כיוון שיהיו מתוסכלים, שלא קיבלו תפקיד הולם את הסיכון שלקחו עד עכשיו והם עשויים לנסות לעשות הפיכה נוספת.

השבועות הראשונים של הפיכה נוטים להיות כאוטיים, חסרי בטחון והפכפכים.

[בתמונה: הגנרל נפוליאון בונפרט במהלך ההפיכה של 18 ברומייר בסן-אנן, פרט בציורו של פרנסואה בושוט , 1840. השבועות הראשונים של הפיכה נוטים להיות כאוטיים, חסרי בטחון והפכפכים]

הפיכה צבאית

כאשר זאת הפיכה צבאית מרבית התפקידים מאוישים ע"י אנשי צבא, גם אם היו אזרחים שהיו שותפים לקנוניה, כיוון שההיררכיה והמשמעת הצבאית מקלים על ניהול של המשבר בשלב הראשוני. אחרי ההפיכה שהוביל מועמר קדאפי בלוב, שהיה סרן בצבא, 430 מתוך 600 פקידי הממשל הלובי הופרשו או נכלאו.

כאשר ההפיכה מובלת ע"י קצינים בכירים בדרך כלל מוכנסים למעגל קבלת ההחלטות נציגים בכירים מכל זרועות הצבא, כדי להבטיח שלא ייווצרו כיסי התנגדות בתוך הצבא.

האמצעי הראשון להבטיח נאמנות הוא העלאת משכורות וקידומים לאלו שהשתתפו בהפיכה לכן בהפיכות צבאיות יש בדרך כלל עלייה בתקציב הביטחון בשנה שאחרי ההפיכה.

דיקטטורים צבאיים נאלצים להתפשר על מינוי מקורבים ובכירים כיוון שכדי לשמור על נאמנות הצבא הם חייבים לעשות מינויים בהתאם להיררכיה הצבאית, בשונה מדיקטטורים אזרחיים שיכולים למנות אנשי אמון למעגל הקרוב של קבלת ההחלטות. כך קרה במהפכה הצבאית בארגנטינה ב-1966 ששרדה עד 1973 הוחלפו הגנרלים שעמדו בראש המדינה מספר פעמים; למרות שהאליטה השלטת נותרה זהה. בכל פעם שהגנרל בראש ניסה לצבור כוח רב מדי, הוא הוחלף ע"י הקבוצה כדי להבטיח את כוחה. כך היה גם בהפיכה הצבאית במאוריטניה בתחילת שנות ה-80.

הסיכוי שהפיכות צבאיות יובילו לבחירות תחרותיות תוך שנים ספורות גבוה יותר לעומת השתלטויות אחרות. מאז תום המלחמה הקרה הוא גדל במידה ניכרת כיוון שככל הנראה הנכונות של אחת המעצמות לתמוך בשלטון הצבאי פחתו. עד המלחמה הקרה רק ב- 59 מתוך 218 (27%) ההפיכות, נערכו בחירות תחרותיות בתוך 5 שנים מההפיכה, מאז המלחמה הקרה ב-31 מתוך 43 (72%).

[בתמונה: "החונטה הצבאית הראשונה" בארגנטינה - האדמירל אמיליו מסרה , הסגן אלוף חורחה וידלה וה תת-אלוף אורלנדו אגוסטי (משמאל לימין) - צופים במצעד הצבאי ליום העצמאות באבנידה דל ליברטדור , 9 ביולי 1978. בכל פעם שהגנרל בראש ניסה לצבור כוח רב מדי, הוא הוחלף ע"י הקבוצה כדי להבטיח את כוחה...]

האם יש סיבות או תנאים מוקדמים שמעידים על הפיכה צבאית קרבה?

הסיכוי שהפיכה צבאית תתרחש בדמוקרטיה או במדינה שיש בה שלטון צבאי מכהן (כמו עיראק שאחרי המהפכה של 1958) גבוה יותר מדיקטטורות בהן מכהנים אזרחים.

אין ממצאים ברורים שמעידים שניתן לחזות הפיכות מראש, למעט העובדה שיש פחות הפיכות צבאיות במדינות עשירות באופן יחסי. מהומות חברתיות, מחאות אלימות, הכנסות מנפט, צמיחה כלכלית, וסכסוכים עם מדינות שכנות לא מהווים אינדיקטור שיכול להצביע על הפיכה צפויה.

מילה קטנה על איראן, הממצאים מלמדים שדיקטטורה שיש בה מפלגה שמאורגנת היטב תשרוד בסיכוי טוב גם משברים כלכליים קשים לעומת דיקטטורים צבאיים.

באופן פרדוקסלי דווקא מנהיגים אזרחיים בשלטון נהנים מחופש פעולה גדול יותר במינוי מקורבים ומשרות במעגל השלטוני. זה נובע משתי סיבות:

• האחת, יש להן מנהיג ידוע מראש שהוא זה שאחראי על המינויים;
• השנייה, שאין לו מחויבות להיררכיה נוקשה; וכך, הוא יכול להבטיח נאמנות אישית ביחד עם המינויים שהוא עורך.

מנגד כמובן, המשמעת שיש לאזרחים פחותה מאשר צבא ולכן הוא הסיכוי שתיווצר ביקורת והתנגדות פוליטית גדול יותר.

יתרון נוסף שיש למהפכות "אזרחיות" נובע מהארגון שהיה נדרש כדי להצליח לממש אותן. גיוס אנשים, ארגון הפגנות, גיוס משאבים ועוד מאפשרים יסודות חזקים לממשל העתיד לבוא. הישוב היהודי בזמן המנדט נותן דוגמה טובה לכך. רוב ההתנגדות של הישוב היתה ממסדית, המוסדות של הישוב היו הבסיס למשטר של המדינה שקמה.

[בתמונה: מילה קטנה על איראן, הממצאים מלמדים שדיקטטורה שיש בה מפלגה שמאורגנת היטב תשרוד בסיכוי טוב גם משברים כלכליים קשים לעומת דיקטטורים צבאיים... התמונה מתוך העיתונות האיראנית]

מאבקי הכוח בשלטון וריכוז הכוח ע"י השליט

האינטראקציה שמתחוללת בשלטון מיום לקיחת המושכות לידיים כוללת שתי אינטראקציות סותרות:

• האחת, מאמץ משותף של הקבוצה לשמור על הכוח שצברה בהפיכה ולהבטיח אותו;
• השניה, מאבקי כוחות פנימיים בתוך הקבוצה למי יהיה יותר כוח ומי יקבל חלק משמעותי יותר בעוגה.

השליט החדש מנסה מהר ככל האפשר להשתלט על מירב מקורות הכוח של המדינה. כוח יביא לתלות רבה יותר של האליטה המכהנת בשליט ויהפוך אותה ממושמעת יותר. האליטה המכהנת מצידה מעדיפה להצר את חופש הפעולה של השליט כדי שיהיה לה חלק גדול יותר בעוגה. לשליט יש יתרון גדול בכך שהוא נהנה מגישה ישירה למוקדי הכוח ובעיקר לשירות החשאי או המשטרה או יחידות המשמר (תלוי באיזה מדינה). בעזרתם הוא יכול לפעול גם נגד קבוצת השלטון.

השליט חושש שאם יהיה קשוח מדי, האליטה תזרוק אותו מהשלטון ותמנה אחר במקומו. מנגד, לא בכזאת קלות זורקים אותו מהשלטון, כל הפיכה כרוכה בסיכון, כיוון שאם היא נכשלת העונש הוא מוות, מאסר או לכל הפחות היזרקות מקבוצת השלטון ומההנאות הנלוות לכך. מאבקי כוחות באליטה יכולים להביא לנפילת הקבוצה כולה.

מחקרים מלמדים, שמנהיגים שעלו לשלטון מתוך מפלגה שכבר רצה (ולא מפלגה אישית שלהם) או הפיכה צבאית שבה הצבא היה מאורגן ומסודר צברו פחות כוח אישי בשנים שאחרי ההפיכה.

לפעמים, הקבוצה שחותרת להפיכה בוחרת את המנהיג בגלל חולשתו, מתוך הנחה שמנהיג חלש ייאלץ לשתף את כל הקבוצה בכוח השלטון. סביר להניח שזאת הייתה הסיבה שאוגסוטו פינושה (ראו תמונה למשטה)נבחר לעמוד בראש ההפיכה הצבאית בצ'ילה למרות שהצטרף בשלבים האחרונים של התבשלות הקנוניה.

[בתמונה: לפעמים, הקבוצה שחותרת להפיכה בוחרת את המנהיג בגלל חולשתו, מתוך הנחה שמנהיג חלש ייאלץ לשתף את כל הקבוצה בכוח השלטון. סביר להניח שזאת הייתה הסיבה שאוגסוטו פינושה נבחר לעמוד בראש ההפיכה הצבאית בצ'ילה למרות שהצטרף בשלבים האחרונים של התבשלות הקנוניה... התמונה היא נחלת הכלל]

בהפיכה הצבאית בבנגלדש ב-1975 קבוצה של קצינים זוטרים יחסית, שחררה את הגנרל מוחמד זיה אל-האק מהכלא כדי שיעמוד בראש כיוון שהם חששו שיתר הצבא לא יקבל מינוי של קצין זוטר. הם קיוו שבזכות השחרור שלו מהכלא חולשתו תחזק את כוחם מולו, אבל הוא במהירות זרק אותם מקבלת ההחלטות, אסר את אלו שמחו על כך שהוא לא עומד בסיכום המוקדם, והוציא להורג את המנהיגים על בגידה.

ניתן לראות בגרף שבמבחן התוצאה, דיקטטורים שעמדו מול קבוצות מאוחדות אכן התקשו לרכז את הכוח בידם. מאבקי כוח בתוך האליטה השלטת מתקיימים גם בדמוקרטיה. גם כאן יש את המתח בין הסיכון לצאת מול מנהיג המפלגה, ולשלם מחיר פוליטי, לבין לוותר על כוח כדי ליהנות ממנעמי השלטון. גם כאן יש את רצונו של המנהיג להגדיל את כוחו מול ולרכז אצלו את העוצמה כדי לצמצם תחרות עתידית.

הצורך של השליט לרכז כוח

יכולתו של השליט החדש לרכז כוח אצלו תלויה גם באחידות הקבוצה שהגיעה לשלטון. קבוצה מאוחדת יכולה להוות איום אמין על השליט, וכך לרסן את כוחו. אם בקרב הקבוצה יהיו מספיק חברים שלא יתנגדו לריכוז הכוח אצל השליט, על חשבון הכוח שלהם השליט בהדרגה יצבור עוד ועוד כוח.

הייסטניגס באנדה הנשיא הראשון של מאלאווי עשה זאת בצורה מוצלחת. קבוצה של צעירים עצמאיים גייסו את הרופא שעבד בבריטניה כדי שיעמוד בראש המאבק לעצמאות מבריטניה, מתוך הנחה ש"לא יהיו לו שאיפות פוליטיות ארוכות טווח" (באנדה חלף 60). באנדה התגייס ואחרי שהושגה עצמאות זכתה המפלגה ברוב של 2/3 מחברי הפרלמנט. כאשר זכתה מאלאווי בעצמאות, באנדה נטל לעצמו את משרדי ההגנה, הפנים, הפיתוח, הבריאות, המסחר והתעשייה, התחבורה והאינפורמציה, תוך שהוא זורק את חבורת השלטון מתפקידיהם, מגרש או כולא אותם ואת כל מי שלא הכיר בשלטון היחיד שלו, שנמשך… 30 שנה.

[בתמונה: אם בקרב הקבוצה יהיו מספיק חברים שלא יתנגדו לריכוז הכוח אצל השליט, על חשבון הכוח שלהם השליט בהדרגה יצבור עוד ועוד כוח. הייסטניגס באנדה כמקרה בוחן... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי National Archives of Malawi. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

כמחצית מהדיקטטורים שהפסידו את כוחם נשלחו לכלא, נרצחו, או ברחו ממדינתם כדי להישאר בחיים. מכאן שהאינטרס של השליט לרכז כוח גדול.

דיקטטורים שהצליחו לרכז כוח במהלך השנה הראשונה לכהונתם שרדו 14.7 שנים בממוצע (חציון 11.5 שנים) לעומת אלו שלא הצליחו לרכז כוח במהלכה ששרדו בממוצע 7.8 שנים (חציון 4 שנים).

בשורה התחתונה, השנה הראשונה להיווצרות של דיקטטורה היא שנה של מאבקי כוחות וחוסר ודאות רבה. קשב רב מופנה ליצירת מערכת פוליטית חדשה ולמאבקי הכוחות בתוך האליטה החדשה.

[לאוסף המאמרים על דיקטטורות, לחצו כאן]