[בתמונה: מגינים יהודים מול צבאות סנחריב. פרט מתצוגה במוזיאון מגדל דוד. התמונה נוצרה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש, על ידי תמר הירדני]

[לקובץ המאמרים בנושא 'פרשת דברים', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת דברים נקראת בדרך כלל לפני צום תשעה באב, והיא נקראת שבת חזון על שם ההפטרה שנקראת לאחר פרשת השבוע – פרק א' בישעיהו. במקום אחר[1] דנו בביקורת של זה האחרון כלפי המוסר השורר בממלכת יהודה, החל ממלכותו של אחז, בשנת 734 לפני הספירה. בדברים הבאים נסקור בקצרה את הרקע ההיסטורי לנבואותיו של ישעיהו, וננסה לעמוד על תפיסתו התיאולוגית/מדינית.

.

כאמור, הנבואה הראשונה של ישעיהו, פרק א', שהיא גם ההפטרה של פרשת דברים, נאמרה ככול הנראה בימיו של המלך אחז. בשנת 734 לפני הספירה, עלו צבאות פקח בן רמליהו מלך ישראל, ורצין מלך ארם למלחמה על ירושלים, כדי לאלץ את ממלכת יהודה להצטרף לברית נגד אשור.

[בתמונה משמאל: סנחריב, איור משנת 1896. התמונה נוצרה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש, על ידי תמר הירדני]

ישעיהו מחזק את ידי מלך יהודה, אחז, ומנבא על כשלון ההתקפה על העיר. יתרה מזאת. ישעיהו טוען באוזני המלך שלא רק שאין להיכנע לדרישתם, אלא אין להיכנע גם לממלכת אשור, ואכן כך היה. ארם דמשק נפלה בידיו של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור סמוך לכישלון ההתקפה על ירושלים.

שומרון נפלה בידי אשור כתריסר שנים לאחר מכן, בשנת 720 לפני הספירה. ישעיהו היה עד לאחד האסונות הקשים שפקדו את עם ישראל – אובדן עצמאותה של ממלכת ישראל הצפונית, והגליית רוב תושביה.

כיבוש שומרון הביא גם את ממלכת יהודה תחת עולה של אשור, וחזקיהו בן אחז, שעלה למלוכה בשנת 727 לפני הספירה, היה צריך להחליט האם למרוד באימפריה האשורית, או להישאר נאמן לה. רק בשנת 705 לפני הספירה, לאחר מות סרגון שליט אשור, הצטרף חזקיהו לתנועת המרד כנגד אשור.

סנחריב שיצא למסע עונשין והכניע את הערים המורדות, בשנת 701 לפני הספירה, הגיע לפאתי ירושלים והטיל עליה מצור. כנגד כל הסיכויים, ניבא ישעיהו שירושלים לא תיפול בידיו של סנחריב, וכך אמנם היה. סנחריב הסתפק בהטלת מס כבד על העיר. ישעיהו, שזכה לתהילה בעיר, הפסיק כנראה להינבא לקראת שנת 698 לפני הספירה, היות ואין בנמצא נבואות שלו בזמן מלכותו של מנשה[2].

תורתו וביקורתו כנגד הממסד והחברה

ישעיהו נחשב לגדול ההוגים שבין נביאי ישראל, והוא מרבה לעסוק בשאלות קיומיות הנוגעות למהלך חייו של האדם. קשה לסקור את כל תורתו, אולם ניתן למקד אותה במעמדו של האדם כלפי האל. לפי תפיסתו, כל הרע הקורה בעולם נובע מכך שהאדם אינו מבין את מעמדו בעולם ביחס לאל. לכן באחרית הימים האדם יכיר את מקומו האמיתי, והאנושות תכיר באפסותה מול האל.

ישעיהו מבקר באופן נוקב את ראשי העם על העוול שהם יוצרים בחברה שהם אמונים על הנהגתה, והוא מכנה אותם בשמות גנאי, כדלקמן:" שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה"[3], ואף מאשים אותם בעבירות מוסר חמורות:" שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם"[4].

את החברה הגבוהה הוא מתאר כחברה הוללת, המבלה את רוב זמנה בבילויים ריקים מתוכן ובשתייה לשוכרה: "הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר, שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ; מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף, יַיִן יַדְלִיקֵם.  וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל, תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן--מִשְׁתֵּיהֶם"[5].

לטעמו של ישעיהו מקור ההתנהגות הנפשעת האמורה הוא אחד – גאוותו של האדם, האמורה בהמשכו של הפסוק הקודם:" וְאֵת פֹּעַל יְהוָה לֹא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ".

[בתמונה: "הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר, שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ; מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף, יַיִן יַדְלִיקֵם.  וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל, תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן--מִשְׁתֵּיהֶם"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי stef54 לאתר Pixabay]

עמדתו המדינית/פוליטית

ישעיהו ניבא בזמנם של שני משברים קיומיים שירושלים ניצבה בפניהם. בשניהם נקט ישעיהו עמדה עקרונית זהה – יש לבטוח באל, ואין לבסס את המהלכים המדיניים ו/או הצבאיים תוך השענות על כוח זר. במהלך המשבר בימיו של אחז, בשנת 734/3 לפני הספירה, הוא תומך במלך ומרגיע את רוחו בכך שלא יאונה לו כל רע:" וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל-תִּירָא, וּלְבָבְךָ אַל-יֵרַךְ, מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים, הָאֵלֶּה--בָּחֳרִי-אַף רְצִין וַאֲרָם, וּבֶן-רְמַלְיָהוּ"[6], לשון אחר – יש לאחז לסמוך על עזרתו של האל, ואל לו לפחד מפני ההתקפה הארמית/ ישראלית הממשמשת ובאה על ירושלים.

גם בעת המסע של אשור, בראשותו של סנחריב, בשנת 701 לפני הספירה, ישעיהו מתמיד בגישתו שירושלים לא תיפול, ואין לחשוש מכיבושה בידי האימפריה האשורית. במקביל, לאורך כל התקופה, מזהיר ישעיהו את השלטון בממלכת יהודה שלא לסמוך על מצרים, היות ויש בכך גילוי של חוסר אמונה בהבטחה האלוהית שהוא ישמור על שלמותה של ירושלים: "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, עַל-סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ; וַיִּבְטְחוּ עַל-רֶכֶב כִּי רָב, וְעַל פָּרָשִׁים כִּי-עָצְמוּ מְאֹד--וְלֹא שָׁעוּ עַל-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-יְהוָה לֹא דָרָשׁוּ.  וְגַם-הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע, וְאֶת-דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר; וְקָם עַל-בֵּית מְרֵעִים, וְעַל-עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן.  וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא-אֵל, וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא-רוּחַ; וַיהוָה יַטֶּה יָדוֹ, וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר--וְיַחְדָּו, כֻּלָּם יִכְלָיוּן"[7]. מדברים עולה בבירור כי ישעיהו מאמין שהאדם איננו מכוון את מהלך האירועים, ולכן ראוי להתחשב בגורם הקובע את הקורה בעולם – האל.

[בתמונה: קשתים אשורים. תבליט מארמון סנחריב בנינווה... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Mike Peel. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

ישעיהו רואה באימפריה האשורית כלי בידיו של האל, שבאמצעותה הוא מעניש את העמים על מעשיהם הנלוזים:" הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָם, זַעְמִי.  בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ, וְעַל-עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ--לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז, ולשימו (וּלְשׂוּמוֹ) מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת"[8]. כמובן ששליטי האימפריה האשורית לא חושבים שהם פועלים בשליחותו של האל, על כן גם ממלכה זו תיענש ותקרוס:" הֲיִתְפָּאֵר, הַגַּרְזֶן, עַל, הַחֹצֵב בּוֹ:  אִם-יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר, עַל-מְנִיפוֹ, כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת-מְרִימָיו, כְּהָרִים מַטֶּה לֹא-עֵץ. לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת, בְּמִשְׁמַנָּיו--רָזוֹן; וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד, כִּיקוֹד אֵשׁ"[9].

אלילות ואחרית הימים

לפי תפיסתו של ישעיהו, אין עבודת אלילים מגונה כי היא כרוכה בעבירה של הציווי האלוהי. הנביא מגנה את תופעת האלילות משום שהוא רואה בה ביטוי לגאוותו של האדם. בעצם בעבודת אלילים לפי תפיסה זו, האדם עובד את עצמו, ובכך מדמה כי הוא שולט על שטף המאורעות ההיסטורי. רק שגאוות האדם תונח בצד, הוא יפסיק לעבוד אלילים, וזאת ההקדמה ההכרחית לאחרית הימים. בתקופה זו, יתקיים עולם של שלום צדק ומשפט, ומלחמות לא יהיו עוד, היות והפעלת כוח צבאי הוא ביטוי מובהק לגאוות האדם.

פשר ישעיהו – קומראן

החל משנת 1947, נתגלו במערות קומראן ממצאים היסטוריים חשובים ובהם גם מגילות שהכילו חלקים מהמקרא. ביניהם התגלו קטעים מספר ישעיהו, שפורשו בידי אנשי כת קומראן, ומגילה נוספת המכילה את ספר ישעיהו בשלמותו. בנוסח כת קומראן, נראית לא פעם עריכה מגמתית של אנשי הכת. אשר על כן, נוסח המסורה של ספר ישעיהו הנמצא בידינו כיום, על אף שהוא מסתמך על כתבי יד מאוחרים למגילות קומראן, הינו השתקפות נאמנה של הנוסח המקורי של ספר ישעיהו[10].

אחרית דבר

ספר ישעיהו איננו פותח בחזון הקדשתו של הנביא, כפי שאנו מוצאים בספרי ירמיהו או יחזקאל. הפתיחה של הספר, פרק א' ,  שהוא ההפטרה של פרשת דברים הסמוכה לצום תשעה באב, פותחת באוסף של נבואות תוכחה קשות כנגד השלטון והחברה בממלכת יהודה. גולת הכותרת התיאולוגית שח ישעיהו היא הקביעה שגאוות האדם, וחוסר הידיעה אודות מקומו בעולם מול האל, היא מקור כל הצרות. חברת שפע המתהוללת ללא הפסק מצד אחד, והרומסת את כל עקרונות המוסר מהצד השני אין לה תקומה. הפתרון לדעתו של ישעיהו הוא אחד. על האדם להכיר באפסותו מול האל, ובכך שאין בידו של האדם לקבוע את השתלשלות ההיסטוריה האנושית. דבר זה נתון אך ורק בידיו של האל, והכרה שכזאת היא המבוא לגאולה העתידית באחרית הימים.

מקורות והעשרה

[1] אבי הראל, הקשר בין חזון ישעיהו למנהיגות ומוסר, ייצור ידע, אוגוסט 2016.

[2] עולם התנ"ך, ישעיהו, הוצאת דברי הימים, 1999, ת"א, עמודים:8 – 25.

[3] ישעיהו, פרק א', פסוק י'.

[4] שם, פסוק כ"ג.

[5] שם, פרק ה', פסוקים: י"א – י"ב.

[6] שם, פרק ז', פסוק ז'.

[7] שם, פרק ל"א, פסוקים: א' – ג'.

[8] שם, פרק י', פסוקים: ה' – ו'.

[9] שם, פסוקים: ט"ו – ט"ז.

[10] מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, בעריכת מנחם קיסטר, יד בן-צבי, 2009.

גרשון ברין, סוגיות במקרא ובמגילות, חלק שלישי: מגילות ים המלח ויחסן למקרא, אוניברסיטת תל אביב, הקיבוץ המאוחד, תשנ"ד.