[בתמונה: המאמר המקורי שפורסם ב'אטלנטיק', במרץ 1982]

[למאמר המקורי באנגלית לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תורות הפעלה במשטרה (דוקטרינה), לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 25 באוקטובר 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

חלונות שבורים (Broken Windows) הוא שם של מאמר שפרסמו במרץ 1982 שני אקדמאים אמריקניים: ג'יימס וילסון (James Wilson; ראו בתמונה למטה מימין) וג'ורג' קלינג (George Kelling; ראו בתמונה למטה משמאל) בכתב העת: The Atlantic [למאמר המקורי באנגלית לחצו כאן]. מקובל לראות במאמר הזה את הבסיס לשיטת השיטור הקהילתי.

הרקע לכתיבת המאמר היה תחושת חוסר האונים המשטרתית ואבדן השליטה על הרחוב, בעקבות פסיקות בית-המשפט העליון של ארצות-הברית, הליברלי מאוד בזמנו, בשנות הששים של המאה הקודמת. פסיקות אלה: 'מהפכת סדר-הדין' (ה- ‘Due Process Revolution’), הצרו את צעדיה של המשטרה, והחמירו מאוד את הפרוצדורות שעל המשטרה לנקוט. סדרות הטלוויזיה האמריקניות מביאות את דילמות ההתמודדות עם הלכות אלו בהרחבה, כמו החובה להקריא לכל חשוד את זכויותיו, החובה לתת יעוץ משפטי לכל עבריין, והעיקר - נושא קבילות הראיות: ההלכה שלפיה, ראיות, שהושגו שלא בדרך החוק, הן בבחינת 'פרי מורעל', ולא יהיו קבילות בבית המשפט.

[בתמונה: מחברי הקלסיקה: "חלונות שבורים", ג'יימס וילסון מימין וג'ורג' קלינג משמאל. התמונות הן צילום מסך]

מפאת חשיבותו של המאמר, אני מביא אותו כאן מתורגם על ידי בתרגום חופשי, כפי שהופיע ב'אטלנטיק'. בסופו אצרף דברי פרשנות וחומרים רלוונטיים:

באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, הודיעה מדינת ניו ג'רזי על "תוכנית שכונות בטוחות ונקיות" ("Safe and Clean Neighborhoods Program,"), שנועדה לשפר את איכות חיי הקהילה בעשרים ושמונה ערים. כחלק מתכנית זו, המדינה העמידה כסף כדי לעזור לערים להוציא שוטרים ממכוניות הסיור שלהם ולהפוך אותם לשוטרי מקוף. המושל ופקידי מדינה אחרים התלהבו מהשימוש בסיור רגלי כדרך למאבק בפשיעה, אך מפקדי משטרה רבים היו ספקנים. שוטרי המקוף הפחיתו את הניידות של המשטרה, שהתקשו לענות לקריאות אזרחים, והחלישו את השליטה המרכזית של המפקדים עליהם.

גם שוטרים רבים גם לא אהבו את הסיור הרגלי, מסיבות אחרות: זו הייתה עבודה קשה, היא החזיקה אותם בחוץ בלילות קרים וגשומים; מה שהפך את הפרויקט, בחלק מהיחידות לסוג של עונש. אפילו מומחים אקדמיים בתחום השיטור הטילו ספק, אם לסיור הרגלי תהיה השפעה על שיעורי הפשיעה; וראו בפרויקט לא יותר מצעד של יחסי ציבור. אך מכיוון שהמדינה שילמה על כך, הרשויות המקומיות היו מוכנות להמשיך.

[בתמונה: חלונות שבורים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי paulsbarlow7 לאתר Pixabay]

חמש שנים לאחר תחילת התכנית, פרסמה קרן המשטרה בוושינגטון הבירה הערכה של פרויקט הסיור הרגלי. על סמך ניתוחו של ניסוי מבוקר בקפידה שנערך בעיקר בניוארק, הסיקו הקרן, כצפוי, כי הסיור הרגלי לא הפחית את שיעורי הפשע. אולם תושבי השכונות הללו  הרגישו בטוחים יותר מאלה שבאזורים אחרים. הם נטו להאמין שהפשע פחת, ונקטו פחות צעדים כדי להגן על עצמם מפני פשע (להישאר בבית עם הדלתות נעולות, למשל). יתרה מזאת, אזרחים באזורי הסיור הרגלי היו בעלי דעה חיובית יותר של המשטרה, מאשר אלה שהתגוררו במקום אחר; ושוטרי הסיור הרגלי היו בעלי מורל גבוה יותר, ושביעות רצון גבוהה יותר מהעבודה.

ממצאים אלה עלולים לשמש ראיה לכך שהפרויקט איננו מתמודד עם הפשיעה. אולם, לדעתנו, ולדעת מחברי המחקר של קרן המשטרה (שאחד מכותבי המאמר, קלינג היה אחד מהם), אזרחי ניוארק לא הלכו שולל. הם ידעו מה עושים שוטרי הסיור, הם ידעו שזה שונה ממה שעושים השוטרים בניידות, והם ידעו ששוטרי המקוף הפכו את שכונותיהם לבטוחות יותר.

[המדינה העמידה כסף כדי לעזור לערים להוציא שוטרים ממכוניות הסיור שלהם ולהפוך אותם לשוטרי מקוף... ולמרבה ההפתעה, על תחושות האזרחים זה השפיע, למרות שנתוני הפשיעה לא הראו זאת... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Life Matters לאתר fexels]

אך כיצד יכולה שכונה להיות "בטוחה יותר" כששיעור הפשע איננו יורד - ואולי אף עולה? מציאת התשובה דורשת, ראשית, שנבין, מה לרוב מפחיד אנשים במקומות ציבוריים. אזרחים רבים נבהלים, בעיקר, מפשע אלים, שכרוך בתקיפה פתאומית ואלימה של אדם זר. סיכון זה הוא אמיתי מאוד בניוארק, כמו בערים גדולות רבות. אך אנו נוטים להתעלם ממקור אחר של פחד - הפחד להיות מוטרדים על ידי שיכורים, מכורים לסמים, פרחחים, זונות, וכדומה.

מה שעשו שוטרי סיור רגלי היה להעלות, ככל שיכלו, את רמת הסדר הציבורי בשכונות אלה. אף על פי שהשכונות היו בעיקר שחורות; והסיירים הרגליים היו ברובם לבנים, פונקציית "השמירה על הסדר" הזו של המשטרה בוצעה לשביעות רצונם הכללית של שני הצדדים.

אחד מאיתנו (קלינג) בילה שעות רבות בהליכה עם שוטרי הסיור של ניוארק בכדי להיווכח, כיצד הם הגדירו סדר ומה עשו כדי לשמור עליו. אחד המקופים היה אזור סואן אך רעוע בלב ניוארק, עם מבנים נטושים רבים, וחנויות שהציגו לממכר בחלונות הראווה שלהן סכינים, חנות כלבו גדולה אחת, והכי חשוב, תחנת רכבת וכמה תחנות אוטובוס מרכזיות. אף שהאזור היה לא מאוכלס, רחובותיו היו מלאים באנשים, מכיוון שהיה מרכז תחבורה מרכזי. הסדר הטוב של אזור זה היה חשוב, לא רק למי שחי ועבד בו, אלא גם לרבים אחרים, שנאלצו לעבור דרכו בדרך הביתה, לסופרמרקטים או למפעלים.

האנשים ברחוב היו בעיקר שחורים; השוטר שהלך ברחוב היה לבן. האנשים נבדלו ל"קבועים" ול"זרים". ה"קבועים" כללו גם אנשים הגונים'; וגם כמה לא נורמטיבים כמו שיכורים ואחרים, שתמיד היו שם אך "ידעו את מקומם". זרים התקבלו בחשדנות, ולפעמים בחששות. שוטר - ששמו היה קלי - ידע מיהם ה"קבועים" והם הכירו אותו. הוא ראה את תפקידו מתבטא בפקיחת עין על ה"זרים", והנהיג עם ה"קבועים" מספר כללים לא רשמיים אך מובנים: שיכורים ומכורים יכלו לשבת על הספסלים; אולם, לא יכלו לשכב. הם יכלו לשתות ברחובות צדדיים, אך לא בצומת הראשית. הבקבוקים היו חייבים להיות מכוסים בשקיות נייר. אסור היה להם ליצור מגע עם אנשים שהמתינו בתחנת האוטובוס. אם התגלע סכסוך בין איש עסקים ללקוח, ההנחה הייתה שאיש העסקים צודק, במיוחד אם הלקוח היה זר. אם "זר" היה נשדד, קלי היה שואל אותו אם יש לו אמצעי תמיכה ומה העסק שלו; ואם הוא נתן תשובות לא מספקות, הוא נשלח לדרכו. אנשים שהפרו את הכללים הבלתי פורמליים, ובמיוחד אלה שהטרידו אנשים שהמתינו בתחנות האוטובוס, נעצרו באגרסיביות. בני נוער שהרעישו הושתקו ונשלחו לדרכם.

[הכרזה: ייצור ידע]

כללים אלה הוגדרו ונאכפו בשיתוף עם ה"קבועים" ברחוב. בשכונה אחרת, היו עשויים להיות חוקים שונים; אך כולם הבינו, שאלה היו הכללים לשכונה זו. אם מישהו הפר אותם, ה"קבועים" לא רק פנו לקלי לעזרה אלא גם לעגו למפר. לפעמים, אפשר היה לתאר את מה שקלי עשתה כ"אכיפת חוק"; אך באותה תדירות, הוא היה נוקט בצעדים בלתי פורמליים ואפילו על סף החוק, כדי לסייע בהגנה על מה שהחליטה השכונה, שהיא הרמה המתאימה של הסדר הציבורי. חלק מהדברים שהוא עשה כנראה לא יעמדו במבחן משפטי.

ספקן נחוש עשוי להכיר בכך ששוטר מיומן של סיור רגלי יכול לשמור על הסדר, אך עדיין מתעקש כי סדר מסוג זה אינו נוגע למקורותיו האמתיים של פחד קהילתי - כלומר, לפשע אלים. במידה מסוימת זה נכון. אך יש לזכור שני דברים:

• ראשית, משקיפים חיצוניים לא צריכים להניח שהם יודעים כמה מהחרדה, בשכונות רבות בעיר הגדולה, נובעת מחשש לפשע "אמיתי"; וכמה מתחושה ש"הרחוב לא מוסדר" מהווה מקור לחשש. תושבי ניוארק, אם לשפוט על פי התנהגותם והערותיהם למראיינים, מייחסים ככל הנראה ערך גבוה לסדר הציבורי, וחשים הקלה ורגיעה, כשהמשטרה עוזרת להם לשמור על הסדר הזה.
• שנית, ברמה הקהילתית, הפרעה ופשע קשורים לרוב בצורה בלתי ניתנת להפרדה, בסוג של רצף התפתחותי. פסיכולוגים חברתיים וקציני משטרה נוטים להסכים, שאם חלון בבניין נשבר ונותר לא מטופח, כל שאר החלונות ייפרצו במהרה. זה נכון באותה שכונה כמו בשכונות נחמדות. שוברי חלונות אינם בהכרח מתרחשים בקנה מידה גדול מכיוון שאזורים מסוימים מיושבים על ידי פורצי חלונות נחושים ואילו אחרים מאוכלסים על ידי אוהבי חלונות; במקום זאת, חלון שבור אחד שאינו מתוקן הוא סימן לכך שאיש לא אכפת לו, ולכן שבירת חלונות נוספים היא תמיד כיף; ולא עולה דבר.

[הכרזה: ייצור ידע]

הפסיכולוג, פיליפ זימברדו (Philip Zimbardo; ראו תמונה משמאל), מאוניברסיטת סטנפורד, דיווח בשנת 1969 על כמה ניסויים שבדקו את תיאורית החלונות השבורים. הוא החנה רכב ללא לוחיות רישוי עם מכסה המנוע מורם ברחוב בברונקס; וכלי רכב דומה ברחוב בפאלו אלטו, קליפורניה:

• המכונית בברונקס הותקפה על ידי "ונדליסטים" תוך עשר דקות מרגע "נטישתה". הראשונים שהגיעו היו משפחה - אב, אם ובנו צעיר - שהסירו את הרדיאטור והסוללה. תוך עשרים וארבע שעות, כמעט כל דבר בעל הוסר; ואז התחיל הרס אקראי - חלונות נופצו, חלקים נקרעו, ריפודים נקרעו. ילדים החלו להשתמש במכונית כגן משחקים. מרבית ה"וונדליסטים הבוגרים" היו לבנים.
• המכונית בפאלו אלטו ישבה ללא מגע במשך יותר משבוע. ואז זימברדו ריסק חלק ממנה. עד מהרה הצטרפו עוברי אורח; תוך מספר שעות, המכונית התהפכה והושמדה כליל. שוב, נראה כי ה"וונדליסטים" היו לבנים מכובדים, בראש ובראשונה.

[תמונתו של פיליפ זימברדו משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Elekes Andor. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

רכוש מוזנח הופך לכלי משחק ובילוי עבור אנשים, להנאתם, גם עבור כאלה, שבדרך כלל לא היו חולמים לעשות דברים כאלה; ואשר רואים עצמם ככל הנראה שומרי חוק. בגלל אופי חיי הקהילה בברונקס - האנונימיות שלהם, התדירות שבה ננטשות מכוניות ודברים נגנבים או נשברים, חוויית העבר - של "לאף אחד לא אכפת" - מתחילה הרבה יותר מהר ממה שהיא מתרחשת בפאלו אלטו. שם אנשים מאמינים כי רכוש פרטי הוא מטופל. אולם וונדליזם יכול להתרחש בכל מקום, ברגע שמחסומים קהילתיים; תחושת ההתייחסות ההדדית  וחובות האזרחות מורידים על ידי פעולות, שמאותתות כי "לאף אחד לא אכפת".

לטעמנו, התנהגות "בלתי מטופלת" מביאה גם לפירוק השליטה בקהילה. שכונה יציבה של משפחות - המטפלות בבתיהן, דואגות לילדיהן של זו של זו, ומצפצפות בביטחון על פולשים לא רצויים - יכולה להשתנות, בעוד כמה שנים או אפילו כמה חודשים, לג'ונגל בלתי מרשים ומפחיד. רכוש נטוש, עשביה גבוהה, חלון מנופץ. מבוגרים מפסיקים לגעור בילדים משתוללים; וההשתוללות מחמירה. משפחות בורחות מהשכונה, אכלוסיה נורמטיבית פחות נכנסת. בני נוער הופכים אלימים יותר ופוגעים בחנויות השכונתיות וביכולתן לקיים שגרת חיים ומכירה. שיכורים שותים בפומבי ברחוב. חסרי בית מתחילים לישון ברחוב.

בשלב זה, פשיעה חמורה עלולה להתהוות ברחובות השכונה. זרים יותקפו; פשעים אלימים יתגברו. תושבים רבים יבינו שהכללים השתנו, ויתנהגו בהתאם. הם יסתובבו ברחובות בתדירות נמוכה יותר; וגם אז ינועו במהירות, מסתכלים לצדדים, חומקים הביתה כשהם נזהרים שלא 'להסתבך'. יש תושבים שהשינוי הזה ישנה להם פחות מאחרים, מכיוון שהשכונה אינה "ביתם" אלא "המקום בו הם גרים"; והאינטרסים שלהם נמצאים במקום אחר. אבל אחרים, ששואבים משמעות וסיפוק מהקשרים המקומיים, יסבלו מאוד.

[בתמונה: תהליך הידרדרותה של שכונה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MichaelGaida לאתר Pixabay]

אזור כזה חשוף לפלישה פלילית: סמים יחליפו ידיים בגלוי, זונות יציעו 'מרכולתן' ברחוב ומכוניות חונות 'יופשטו' מחלקיהן. שיכורים ישדדו על ידי נערים; ולקוחות הזונות ישדדו על ידי גברים אלימים. ה'סדקים' בסדר החיים התקין ילכו ויתרחבו.

הקרבנות העיקריים הם הקשישים. סקרים מלמדים כי קשישים מהווים קרבנות של פשעים פחות מאנשים צעירים יותר; ויש המסיקים מכך, שהפחד מפני פשיעה שהם מגלים הוא הגזמה; ואין צורך באמת לבצע תכניות להגנה על אנשים מבוגרים. הטיעון הזה מחמיץ את העניין. החשש מעימות עם פרחח צעיר או סוחר שיכור, מפחיד אנשים חסרי הגנה כמו הסיכוי לפגוש שודד בפועל; יתר על כך, השיעור הנמוך של קרבנות קשישים נובע מכך שהם מסתגרים מאחורי דלתות נעולות - כדי למזער את הסיכונים העומדים בפניהם. גברים צעירים מותקפים בתדירות גבוהה יותר מנשים מבוגרות, לא מכיוון שהם יעדים קלים יותר או משתלמים יותר אלא בגלל שהם יותר ברחובות.

היעדר הקשר בין חוסר סדר לפחד אינו מתקיים רק אצל קשישים. סוזן אסטריך (Susan Estrich; ראו תמונה משמאל), מבית הספר למשפטים בהרווארד, קיבצה לאחרונה מספר סקרים על מקורות הפחד הציבורי. האחד, שנעשה בפורטלנד, אורגון, ציין כי שלושה רבעים מהמבוגרים שהתראיינו, חוצים לצידו השני של הרחוב כשהם רואים חבורה של בני נוער; סקר אחר, בבולטימור, גילה כי כמעט חצי יחצו את הרחוב, כדי להימנע אפילו מנער צעיר ומשונה. כשמראיין שאל אנשים בפרויקט דיור איפה המקום המסוכן ביותר, הם הזכירו מקום שבו התכנסו צעירים, כדי לשתות ולהשמיע מוסיקה. זאת, למרות שלא התרחש שם פשע אחד; בפרויקטים של דיור ציבורי בבוסטון, החשש הגדול ביותר הובע על ידי אנשים, שגרים בבניינים שבהם חוסר הסדר וחוסר היכולת היו דומיננטיים, ולא הפשע.

[התמונה משמאל של סוזן אסטריך היא צילום מסך]

עובדה זו עוזרת להבין את משמעותן של כתובות - לא מזיקות לכאורה - כמו גרפיטי ברכבת התחתית. כפי שכתב נתן גלזר (Nathan Glazer), "התפשטות הגרפיטי, גם כאשר אינה מגונה, מעמתת את המשתמש ברכבת התחתית עם הידיעה, שהסביבה שבה הוא נמצא היא בלתי נשלטת; ושכל אחד יכול לעשות בה את כל מה שמוחו חפץ".

בתגובה לפחד אנשים נמנעים ממגע זה עם זה, ומחלישים את השליטה בסביבתם. לפעמים הם מתקשרים למשטרה. ניידות מגיעות, מעצר מזדמן מתרחש; אך הפשע נמשך וההפרעה אינה מצטמצמת. אזרחים מתלוננים בפני מפקד המשטרה, אך הוא מסביר כי המחלקה שלו דלה בכוח אדם; וכי בתי המשפט אינם מענישים עבריינים שמבצעים פשעים קטנים; או שנתפסו בפעמים הראשונות. התושבים רואים את השוטרים המגיעים במכוניותיהם ועוזבים, כחסרי אפקטיביות ו/או חסרי אכפתיות. הם יפסיקו להתקשר למשטרה מכיוון ש"הם לא יכולים לעשות שום דבר". התהליך שאנו מכנים ריקבון עירוני התרחש במשך מאות שנים בכל עיר. אך מה שקורה כיום שונה לפחות משני בחינות חשובות:

• ראשית, בתקופות קודמות, כמו למשל, לפני מלחמת העולם השנייה, תושבי העיר - בגלל בעיות כספיות, קשיי תחבורה, קשרים משפחתיים וחיבור לכנסיה השכונתית - כמעט ולא יכלו שלא להיות מעורבים בבעיות השכונה. התנועה ממקום למקום התרחשה בתחבורה הציבורית. עתה, הניידות הפכה לקלה במיוחד עבור כולם; פרט לעניים או לאלה שנבלמים על ידי דעות קדומות גזעיות. בגלי פשע קודמים, היה מעין מנגנון מובנה לתיקון עצמי: נחישות של שכונה או קהילה להחזיר לעצמה את 'השליטה על הדשא שלה'. אזורים בשיקגו, בניו יורק ובבוסטון חוו פשע ומלחמות כנופיות; ואז, חזרה הנורמליות.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]

• שנית, המשטרה בתקופות קודמות, סייעה לקהילה, לעיתים אף באלימות. "זכויות" היו משהו שאנשים עממיים והגונים נהנו ממנו; כמו גם הפושע מקצועי-רציני, שנמנע מאלימות ויכול היה להרשות לעצמו עורך דין. דפוס זה של שיטור היה קיים כבר מימיה הראשונים של האומה, ובו נטלה המשטרה את התפקיד של שומר הלילה: היא שמרה על הסדר כנגד הקמים לשבשו. פתרון פשעים לא נתפס כאחריות משטרתית אלא כפרטית. במרץ 1969, פרסם אחד מאיתנו (וילסון) מאמר ב'אטלנטיק', שבו הוא מתאר, כיצד תפקיד המשטרה השתנה לאט לאט משמירה על הסדר למלחמה בפשעים. זה התחיל מהתהוות המקצוע של 'בלש פרטי' (private detective) - לעתים קרובות עבריינים לשעבר - שעבדו בתשלום למען אלה שנזקקו לכך. עם הזמן נקלטו הבלשים בסוכנויות העירוניות. האחריות לתביעת גנבים הועברה מהאזרח הפרטי לתובע המקצועי. תהליך זה הושלם ברוב המקומות עד תחילת המאה העשרים.

[תפקידה הראשוני של המשטרה הוא להיות 'שומר הלילה' של האזרחים. לשמור על סדר החיים התקין. התמונה היא נחלת הכלל]

בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר מהומות עירוניות היו בעייתה המרכזית של המשטרה, מדעני החברה החלו לחקור בקפידה את התופעה ואת התנהגות המשטרה, לא כדי להציע דרכים לשפר אותה - ולא להפוך את הרחובות לבטוחים יותר (תפקידה המקורי של המשטרה) - אלא כדי להפחית את שכיחותם של אירועי אלימות המונית. שמירת סדר החיים נתפסה בהדרגה כ"יחסי קהילה" (community relations). אולם, ככל שגל הפשיעה - שהחל בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 ונמשך, באותה עוצמה, לאורך העשור ואל תוך שנות השבעים של המאה הקודמת, תשומת הלב עברה לתפקידה של המשטרה כלוחמת בפשע. מחקרים על התנהגות המשטרה הפסיקו, באופן כללי, להסביר את פונקציית שמירת הסדר והפכו, במקום זאת, למאמצים להציע ולבחון דרכים, לפיהם המשטרה תוכל לפתור יותר פשעים, לבצע מעצרים נוספים ולאסוף ראיות טובות יותר. 

במקביל, מפקדי המשטרה - וגם מומחים חיצוניים - הדגישו את תפקיד הלוחם בפשיעה בתכניותיהם, בהקצאת המשאבים ובפריסת כוח האדם. ייתכן שהמשטרה הפכה להיות לוחמת בפשע טובה יותר כתוצאה מכך; וללא ספק, היא נשארה מודעת  לאחריותה לסדר; אך הקשר שנשמר בין שמירה על סדר למניעת פשיעה - שהיה כה ברור מאליו בדורות קודמים - נשכח.

התהליך הזה מזכיר את התהליך, לפיו חלון שבור אחד הופך לחלונות שבורים רבים. האזרח - שחושש מהשיכור, שמדיף ריח רע; מהנער שמתנדנד משכרות; או מהקבצן שיושב ברחוב - איננו מביע סתם את סלידתו מהתנהגות בלתי ראויה. הוא גם מפגין את החכמה העממית - שהיא ככל הנראה הכללה נכונה - שפשעי רחוב חמורים פורחים באזורים, שבהם ההתנהגות איננה מוסדרת ואיננה מפוקחת. השודדים - בין אם אופורטוניסטיים ובין אם מקצועיים - מאמינים שהם מצמצמים את הסיכוי שלהם להיתפס; או אפילו להיות מזוהים, אם הם פועלים ברחובות, שבהם קרבנות פוטנציאליים כבר מאוימים על ידי התנאים השוררים שם; והסיכוי שיזוהו ושתוזמן המשטרה קטן בהתאמה.

חלק ממפקדי המשטרה מסכימים כי התהליך הזה מתרחש, אך טוענים כי שוטרי סיור ממונעים יכולים להתמודד עם זה באותה יעילות, כמו שוטרי סיור רגלי.הם טועים. בתיאוריה, שוטר ממונע יכול לראות פעילות פלילית כמו שוטר רגלי. אולם המציאות של מפגש האזרחים עם המשטרה משתנה בעוצמה, על ידי הרכב:

• השוטר הרגלי איננו יכול להפריד את עצמו מאנשי הרחוב; אם ניגשים אליו, רק המדים שלו ואישיותו יכולים לעזור לו לנהל את כל מה שעומד לקרות.

[בתמונה: כתבת האקונומיסט על סיורים רגליים בארצות הברית. לכתבה המלאה לחצו כאן. הצילום: דן רובינשטיין]

• במכונית, השוטר נוטה יותר להתמודד מרחוק עם אנשים ברחוב. הדלת והחלון מחריגים את האזרח המתקרב; הם מחסום. חלק מהשוטרים מנצלים את המחסום הזה, אולי באופן לא מודע, בכך שהם מתנהגים אחרת כשהם ברכב; מאשר היו שוטרי מקוף. ראינו זאת אין ספור פעמים. ניידת המשטרה נמשכת לפינה בה נאספים בני נוער. החלון מורד למטה. הקצין בוהה בנערים. בתהליך התשאול מתוך הרכב, השוטר לא למד כמעט דבר; והנערים החליטו שהוא 'כוח זר', שאפשר להתעלם ממנו בבטחה, ואפילו ללעוג לו.

מניסיוננו, רוב האזרחים אוהבים לדבר עם שוטר. חילופי דברים כאלה מעניקים להם תחושת חשיבות, מספקים להם בסיס לרכילות, ומאפשרים להם להסביר לרשויות מה מדאיג אותם (לעתים הם אף מקבלים תחושה משמעותית ש"עשו משהו" עם הבעיה). הנגישות לשוטר הרגלי גבוהה בהרבה מאשר הנגישות לשוטר הממונע. יתר על כן, ניתן בקלות רבה יותר לשמור על אנונימיות מסוימת, כשמעבירים מידע לשוטר מקוף; מאשר לשוטר ממונע; שכן, כולם רואים אדם שמגיע לניידת משטרה, נשען על החלון ומשוחח עם השוטר.

תמצית תפקיד המשטרה בשמירה על הסדר היא חיזוק מנגנוני הבקרה הבלתי פורמליים של הקהילה עצמה:

• מחד גיסא, המשטרה אינה יכולה - ללא משאבים יוצאי דופן - לספק תחליף לאותה שליטה בלתי רשמית.
• אך מאידך גיסא, כדי לחזק את אותם כוחות טבעים, על המשטרה להכיל אותם. ופה טמונה הבעיה.

האם פעילות המשטרה ברחוב צריכה להיות מעוצבת, בסטנדרטים של השכונה; או על פי כללי המדינה? במהלך שני העשורים האחרונים, המעבר של המשטרה משמירת סדר החיים התקין לאכיפת החוק הכניס אותה יותר ויותר להשפעה ולאילוצי המגבלות חוקיות. המגבלות הללו מעודדות תלונות תקשורתיות; ונאכפות על ידי החלטות בתי המשפט ונהלי המשטרה. כתוצאה מכך, פונקציות שמירת סדר החיים התקין של המשטרה מנוהלות כעת על ידי כללים, שפותחו לבקרת יחסי המשטרה עם חשודים בפשעים. זו, לדעתנו, התפתחות חדשה לחלוטין:

• במשך מאות שנים נשפטה המשטרה לא על קיומם של נהלים מתאימים; אלא על השגת מטרה רצויה: לשמור על סדר החיים התקין. זהו מונח מעורפל מטבעו; אולם אנשיה של קהילה נתונה ידעו לזהות אותו כשהתבצע. האמצעים היו זהים לאלה שהקהילה עצמה הייתה משתמשת בה, אם חבריה היו נחושים מספיק, אמיצים וסמכותיים.
• לעומת זאת, גילוי ותפיסת פושעים היה אמצעי להשגת מטרה, ולא מטרה בפני עצמה.

[בתמונה: גילוי ותפיסת פושעים היה אמצעי להשגת מטרה, ולא מטרה בפני עצמה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Alexas_Fotos לאתר Pixabay]

בדרך כלל, אף שופט או חבר מושבעים לא רואים מעולם את האנשים שנקלעו לסכסוך סביב רמת סדר החיים התקין בשכונתם.

זה נכון, לא רק כיוון שמרבית הטיפול איננו פורמלי ומתבצע ברחוב; אלא גם מכיוון שלא קיימות אמות מידה אוניברסליות כדי ליישב ויכוחים על אי סדר; ולכן, שופט לא יכול להיות חכם או יעיל יותר מקצין משטרה. עד לא מזמן במדינות רבות, ואפילו כיום במקומות מסוימים, המשטרה ביצעה מעצרים כיוון ש"אדם נראה חשוד"; היה "שיכור בפומבי" - אישומים שהם חסרים כמעט כל משמעות משפטית.

ברגע שאנחנו מתחילים לחשוב על כל ההיבטים של עבודת המשטרה, ככרוכים ביישום של כללים אוניברסליים תחת נהלים מיוחדים, אנו בהכרח שואלים מהו "אדם לא נורמטיבי" ומדוע עלינו "להפליל" את השיכור. רבים מאיתנו המשגיחים על המשטרה לא ששים לאפשר להם לבצע, בדרך היחידה שהם יכולים, פונקציה שכל שכונה רוצה נואשות שהם יבצעו.

ההגבלות החוקיות מסירות את הסנקציה האולטימטיבית שהמשטרה יכולה לנקוט - כדי לשמור על סדר החיים בשכונה - היא, לדעתנו, טעות. מעצר של שיכור יחיד או נווד בודד - שלא פגע באף אדם שמזהה אותו - נראה לא צודק; ובמובן מסוים, זה אכן כך. אך אי עשיה בתחום זה עלולה להרוס קהילה שלמה. כלל מסוים שנראה הגיוני במקרה האינדיבידואלי אינו הגיוני כאשר הוא הופך לכלל אוניברסלי ומיושם על כל המקרים; ואיננו מצליח לקחת בחשבון את החיבור בין חלון שבור אחד שנותר ללא מטרה לבין אלף חלונות שבורים.

שאלה חשובה היא, כיצד אנו מבטיחים כי גיל או צבע עור או מוצא לאומי או הפרדות דומות יהפכו גם הם לבסיס להבדיל בין הלא רצוי לרצוי? כיצד אנו מבטיחים, בקיצור, שהמשטרה לא תהפוך לסוכני הקנאות השכונתית? איננו יכולים להציע תשובה מספקת לחלוטין לשאלה חשובה זו. איננו בטוחים כי יש תשובה מספקת, מלבד לקוות שעל ידי בחירתם, הכשרתם ופיקוחם, תוטמע במשטרה תחושה ברורה של הגבול החיצוני של סמכותם ושיקול-דעתם. גבול זה גורס כי המשטרה קיימת כדי לסייע בוויסות ההתנהגות, ולא כדי לשמור על טוהר הגזע או הטוהר האתני של השכונה.

נביא כמקרה בוחן את המקרה של "Robert Taylor Homes" בשיקאגו, (ראו תמונה למטה) הוא אחד הפרויקטים הגדולים ביותר בתחום הדיור הציבורי במדינה. זה ביתם של כמעט 20,000 איש, כולם שחורים, ומשתרע על פני תשעים ושניים דונם לאורך רחוב South State Street. הוא נקרא על שם אדם שחור, מכובד, ששימש - במהלך שנות הארבעים של המאה הקודמת - יו"ר רשות השיכון בשיקגו. זמן לא רב לאחר שנפתח, בשנת 1962, היחסים בין תושבי הפרויקט והמשטרה התדרדרו קשה. האזרחים הרגישו כי המשטרה חסרת רגישות או אכזרית; המשטרה, בתורה, התלוננה ששוטרים רבים שהגיעו למקום הותקפו. שוטרים סיפרו כי חששו להיכנס לבתים. שיעורי הפשע זינקו. 

[בתמונה: "Robert Taylor Homes" בשיקאגו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Kaffeeringe.de. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

כיום האווירה השתנתה. יחסי המשטרה והאזרחים השתפרו. ככל הנראה, שני הצדדים למדו משהו מנסיונם הקודם. לאחרונה ילד גנב ארנק וברח. כמה צעירים - שראו את הגניבה - העבירו מרצון למשטרה מידע על זהותו של הגנב ומעונו; והם עשו זאת בפומבי, מול עיניהם של חברים ושכנים. אך הבעיות נמשכות, ובראשן נוכחות כנופיות נוער, שמטילות אימה על התושבים ומגייסות חברים מתוך דרי הפרויקט. האנשים מצפים שהמשטרה "תעשה משהו" בעניין זה והמשטרה נחושה לעשות בדיוק את זה.

אבל לעשות מה? אף על פי שהמשטרה יכולה, כמובן, לבצע מעצרים בכל פעם שחבר כנופיה עובר על החוק, כנופיה יכולה להתכנס יחד, ולגייס חברים, מבלי לעבור על החוק. רק חלק קטן של פשעים - הקשורים לכנופיה - ניתן לפתור באמצעות מעצר. לפיכך, אם מעצר הוא הכלי היחיד עבור המשטרה, חששות התושבים לא יטופלו. המשטרה תחוש בקרוב חסרת אונים, והתושבים שוב יאמינו כי המשטרה "לא עושה דבר". מה שהמשטרה למעשה עושה; זה להבריח, בדרכים שונות, חברי כנופיה ידועים מהפרויקט. במילים של קצין אחד: "אנחנו בועטים בהם בתחת". תושבי הפרויקט יודעים וגם מאשרים זאת. הברית השקטה-אזרחית של המשטרה בפרויקט מתחזקת על ידי השקפת המשטרה כי השוטרים והכנופיות הם שני מקורות הכוח המתחרים באזור, וכי הכנופיות לא מתכוונות לוותר.

כל זה לא מתיישב בקלות עם כל תפיסה של הליך הוגן או יחס הוגן. מכיוון שגם התושבים וגם חברי הכנופיה הם שחורים, הגזע אינו משחק כגורם רלוונטי. אבל הוא יכול להיות. נניח שדייר לבן שמתגורר בפרויקט התעמת עם כנופיה שחורה, או להפך. אנו חוששים שהמשטרה 'תתפוס צד'. והבעיה המהותית נותרה זהה: כיצד יכולה המשטרה לחזק את מנגנוני הבקרה החברתית הבלתי פורמליים של קהילות טבעיות, על מנת למזער את הפחד במקומות ציבוריים? אכיפת החוק, כשלעצמה, אינה תשובה: כנופיה יכולה להחליש או להרוס קהילה, על ידי התנהלות מסכנת ומאיימת בגסות בפני עוברי אורח; מבלי לעבור על החוק!

[הכרזה: ייצור ידע]

אנו מתקשים לחשוב על עניינים כאלה, לא רק בגלל שהסוגיות האתיות והמשפטיות כל כך מורכבות, אלא מכיוון שהתרגלנו לחשוב על החוק במונחים אינדיבידואליסטים במהותם. החוק מגדיר את זכויותיי, מעניש את הפוגע בי על התנהגותו והוא מטופל על ידי השוטר בגלל הפגיעה. אנו מניחים, שמה שטוב לאדם בודד, יהיה טוב לקהילה כולה; ומה שלא ישנה לאדם בודד; לא ישנה גם לרבים. בדרך כלל, מדובר בהנחות מתקבלות על הדעת; אך יש מקרים, שבהם התנהגות שנסבלת ע"י אדם אחד היא בלתי נסבלת לרבים אחרים. התגובות של האחרים - פחד, נסיגה וכדומה - עלולים בסופו של דבר להחמיר את המצב אצל כולם, כולל האדם שהודה לראשונה באדישותו.

זה יכול להיות שהרגישות - הגדולה יותר כלפי צרכים קהילתיים לעומת צרכים פרטניים - מסייעת להסביר, מדוע תושבי היישובים הקטנים מרוצים יותר מהמשטרה שלהם; יותר מאשר תושבי שכונות דומות בערים גדולות. אלינור אוסטרום (Elinor Ostrom; ראו תמונה משמאל) ועמיתיה לעבודה באוניברסיטת אינדיאנה השוו את התפיסה של שירותי משטרה בשתי עיירות עניות, שחורות - Illinois towns Phoenix ו- East Chicago Heights - עם אלה של שלוש שכונות שחורות בשיקגו. נראה כי רמת הקרבנות הפלילית ואיכות יחסי המשטרה והקהילה הייתה זהה למדי בערים ובשכונות בשיקגו; אבל, רמת הביטחון והאמון במשטרה אצל אלה, החיים בכפרים, היו הרבה יותר גבוהים מאלו המתגוררים בשכונות בשיקגו.

תמונתה של אלינור אוסטרום משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי © Holger Motzkau. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אם זה נכון, כיצד צריך מפקד משטרה נבון לפרוס את כוחותיו הדלים? התשובה הראשונה היא שאיש אינו יודע בוודאות, ודרך הפעולה הנכונה ביותר היא לנסות וריאציות נוספות על הניסוי בניוארק, לראות באופן מדויק יותר מה עובד בסוגי השכונות. התשובה השנייה היא גם גידור - ככל הנראה ניתן לטפל בהיבטים רבים של שמירת סדר החיים התקין בשכונות; בדרכים שבהן מעורבת המשטרה באופן מינימלי, אם בכלל. מרכז קניות סואן ופרבר שקט ומטופח עשויים לא להזדקק כמעט לנוכחות משטרתית גלויה. בשני המקרים, היחס המכובד לאנשים נורמטיביים הוא בדרך כלל גבוה, ומביא לכך, שהשליטה החברתית הבלתי פורמלית יעילה.

אפילו באזורים שנמצאים בסכנה מ'גורמים לא נורמטיביים', ניתן לקיים פעולה מניעה אזרחית ללא מעורבות משטרתית משמעותית. למשל, ארגון פגישות בין בני נוער - שאוהבים להסתובב בפינה מסוימת, לבין מבוגרים שרוצים להשתמש בפינה זו - עשוי בהחלט להוביל להסכמה מקובלת על מערכת כללים לגבי, כמה אנשים יכולים להתכנס יחד, איפה ומתי.

כאשר אין כל הבנה אפשרית, סיורים של אזרחים עשויים להיות תגובה מספקת. ישנן שתי מסורות של מעורבות קהילתית בשמירה על סדר החיים התקין:

• האחת, היא של "שומרי הקהילה" ("community watchmen"), עד לשלהי המאה התשע עשרה, משגיחים מתנדבים, ולא שוטרים, סיירו ביישובים שלהם כדי לשמור על הסדר. הם עשו זאת, באופן כללי, בלי לקחת את החוק לידיהם - בלי להעניש אנשים או להשתמש בכוח. נוכחותם הרתיעה או הדריכה את הקהילה, במקרים של הפרעה, שלא ניתן היה למנוע. ישנם מאות מאמצים כאלה כיום ביישובים בכל רחבי המדינה. אולי הידוע ביותר הוא זה של המלאכים השומרים, קבוצת צעירים לא חמושים בכומתות ובטי-שירט ייחודיים, שהגיעו לראשונה לידיעת הציבור כשהחלו בסיור ברכבת התחתית של העיר ניו יורק. נטען כי יש להם כעת שלוחות ביותר משלושים ערים אמריקאיות. למרבה הצער, יש לנו מעט מידע על ההשפעה של קבוצות אלה על הפשע. עם זאת, יתכן כי לא משנה השפעתם על הפשע, אם אזרחים מוצאים את נוכחותם מרגיעה, ואם הם תורמים בכך לשמירה על תחושת סדר ואווירה רצויים.

[בתמונה: שומר הלילה. התמונה היא נחלת הכלל]

• השנייה היא של "המשמר" נדירותה  ("vigilante"): קבוצות שהתארגנו בעיירות ספר בקרבת הגבול, במזרח ארה"ב. ידוע היום על כ- 350 קבוצות כאלה. המאפיין המובהק שלהם היה, שחבריהם אכן קיבלו את החוק לידיהם, כששימשו כשופט, חבר מושבעים, ולעתים קרובות גם כתליין וכשוטר. כיום תנועת "המשמר" כמעט ואינה קיימת, למרות חששם של אזרחים למרות הפחד הגדול שהביעו האזרחים כי הערים הגדולות הופכות להיות, בגלל הפשיעה, "יישובי ספר".

"שומרי הקהילה" מתמקדים בעיקר בפיקוח על זרים הנכנסים לשכונותיהם. כך למשל התראיינו חברי קבוצה כזו - באזור סילבר לייק בבלוויל, ניו ג'רזי - ל"וול סטריט ג'ורנל". מפקדם סיפר לכתב שהם "מחפשים אנשים מבחוץ". אם אותרו זרים, הם נשאלים לצורך הגעתם: "אם הם יגידו שהם הולכים ברחוב לראות את גברת ג'ונס, אנו נותנים להם לעבור; אבל אחר כך, אנו עוקבים אחריהם במורד הרחוב, כדי לוודא שהם באמת יראו את גברת ג'ונס...".

למרות שאזרחים יכולים לעשות הרבה, המשטרה היא עדיין המפתח לקיום סדר החיים התקין:

• ראשית, קהילות רבות, כמו למשל זו המתגוררת ב- Robert Taylor Homes, אינן יכולות לבצע את העבודה לבדן.
• אבל גם לגבי האחרות, קשה למצוא את האזרחים שיחושו את תחושת האחריות שאותה מרגישים השוטרים. פסיכולוגים ביצעו מחקרים רבים על הסיבות לכך שאנשים אינם מצליחים לעזור לאנשים המותקפים או מחפשים עזרה; ולמדו כי הסיבה אינה "אדישות" או "אנוכיות", אלא היעדרן של יסודות סבירים להרגשתו של הפרט, שהוא חייב לקבל באופן אישי אחריות. באופן אירוני, הימנעות מאחריות קלה יותר כאשר נמצאים אנשים רבים בסביבה.

ברחובות ובמקומות ציבוריים, שבהם הסדר כל כך חשוב, סביר להניח שנמצאים אנשים רבים בסביבה; עובדה, שמפחיתה את הסיכוי של פרטים לקבל אחריות על הקהילה. בנוסף, ניתן לצפות ששוטרים ישכילו להבדיל, ביתר קלות מאזרחים, בין הדרוש לשמירה על בטיחות הרחוב; לבין רצונות של קבוצות להגן על טהרן האתני.

אבל כוחות המשטרה של אמריקה מפסידים, לא מרוויחים, חברים. בערים מסוימות סבלה קיצוצים משמעותיים במספר השוטרים. הקיצוצים הללו לא יתבטלו בעתיד הקרוב. לכן, כל מחלקת משטרה חייבת להקצות בזהירות רבה את השוטרים שברשותה. בחלק מהשכונות, חדרה הפשיעה כה עמוק; עד כי הפעלת סיור רגלי הפכה לחסרת תועלת; המיטב שהמשטרה יכולה לעשות עם משאבים מוגבלים הוא להגיב למספר העצום של קריאות השירות. שכונות אחרות כל כך יציבות ושלוותיות שגם בהן, סיור רגליים מיותרים. המפתח הוא לזהות שכונות המצויות בנקודת מפנה - שם הסדר הציבורי מתדרדר; שם אנשים חוששים לשלומם, לשלום רכושם ולשלוות חייהם ושם סיורים רגליים הם הפתרון.

[בתמונה: סיורים רגליים הם הפתרון... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Utility_Inc לאתר Pixabay]

לרוב מחלקות המשטרה אין דרכים לזהות באופן שיטתי אזורים כאלה; ולהקצות להם שוטרים. שוטרים מוקצים על פי שיעורי פשע (כלומר, המשטרה לוקחת שוטרים מאזורים מאוימים ומעבירה אותם לאזורים שבהם המצב חסר תקווה); או על בסיס קריאות שירות (למרות העובדה, שרוב האזרחים אינם מתקשרים למשטרה כאשר הם פשוט מפוחדים או חוששים). כדי להקצות בחכמה את כוח האדם, על המחלקה לבחון היטב את השכונות ולהחליט, היכן שוטר נוסף יעשה את ההבדל הגדול ביותר בקידום תחושת הבטיחות.

אחת הדרכים להתמודד עם מצוקת כוח האדם של המשטרה היא שכירת שוטרים - לעבודה בשכר בשעות שבהם אינם בתפקיד - על ידי כמה פרויקטים של דיור ציבורי.העלויות אינן גבוהות (לפחות לא לתושב), השוטרים אוהבים את ההכנסה הנוספת; והתושבים מרגישים בטוחים יותר.הסדרים כאלה הם, ככל הנראה, מוצלחים יותר מהעסקת שומרים פרטיים, והניסוי בניוארק עוזר לנו להבין מדוע: מאבטח פרטי עשוי להרתיע פשע או התנהגות שגויה על ידי נוכחותו, והוא עשוי לסייע לאנשים הזקוקים לעזרה, אך יתכן שהוא לא יתערב במאבקי שליטה. משמע, כאשר מישהו יאתגר את הסטנדרטים הקהילתיים. היותו השוטר של הדיור הציבורי "שוטר אמיתי", נותנת לאנשים את הביטחון, את תחושת החובה, ואת ההילה של הסמכות הנחוצה לביצוע משימה קשה זו.

יתכן שנכון לעודד את שוטרי הסיור לנסוע לעבודה וממנה בתחבורה הציבורית, באוטובוס או ברכבת התחתית; ובדרך, לאכוף כללים בנושא עישון, שתייה, התנהגות לא מסודרת וכדומה. שם יש צורך ב'טיפול מקומי', ללא צורך בהעמסה מיותרת על בתי המשפט. אולי ההקפדה על סדר החיים התקין באוטובוסים, תוביל לתנאים באוטובוסים המקורבים לרמת האדיבות שאנו לוקחים כמובנים מאליהם במטוסים.

אך הדרישה החשובה ביותר מהמשטרה היא לשמור על הסדר במקרים שבהם סדר החיים 'מתנדנד'. זו עבודתה החיונית של המשטרה. המשטרה יודעת שזה אחד מתפקידיה, והם גם מאמינים, נכון, כי לא ניתן לעשות זאת רק בדרך של אכיפה פלילית ומענה לקריאות אזרחים. יתכן כי אנחנו אלה שעודדנו אותם להניח, על בסיס חששותינו החוזרים ונשנים מפשעים חמורים ואלימים, שישפטו אך ורק על פי יכולתם כלוחמים בפשע. אם כך ימשכו הדברים, ימשיכו מפקדי המשטרה לרכז את שוטריהם באזורי הפשע הגבוהים ביותר (ולא באזורים הפגיעים ביותר לפלישה פלילית); הם ידגישו את הכשרתם החוקית על פי החוק הפלילי; ולא על הכשרה לניהול חיי רחוב.

מעל לכל, עלינו לחזור לתפיסתנו הישנה, שננטשה, כי המשטרה צריכה להגן על קהילות ועל יחידים. סטטיסטיקת הפשע וסקרי הקרבנות שלנו מודדים הפסדים פרטניים, אך אינם מודדים הפסדים קהילתיים. כשם שרופאים מכירים כיום בחשיבות של טיפוח בריאות ולא בטיפול פשוט במחלות; כך המשטרה - וכולנו - צריכים להכיר בחשיבות של שמירה על קהילות שלמות, ללא חלונות שבורים.

[ייצור ידע]

הדילמה שבין "לנקות זבל" ל"לשמור על עיר נקייה": פרשנות

מאז ומתמיד היתה שמירת סדר החיים התקין מטרתה העיקרית של כל משטרה. למרות הדיבורים על "הורדת פשיעה", מפקדים משלמים בכסאם, בעיקר, כשהטריטוריה שעליה הם מופקדים נקלעת למצב של כאוס.