[בתמונה: "כאשר במשפט הפלילי ההודאה היא "מלכת הראיות", התוצאה היא ש"פתרון" העלילה, נעשה באמצעות מחזות אלימות, ומוביל לפענוחים עלובים ולהרשעות שווא."... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Ellasommer לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ועמית הוראה בחוג לקרימינולוגיה, אקדמית גליל מערבי. מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

מחבר הספר 'הקבצן השביעי - רשימות מבית המעצר'

*  *  *

עד כמה חשובה האמונה במערכת המשפטית, עד כמה חשובה התקווה לאדם שנגרם לו עוול?

חז"ל המשילו את סנהדרין הגדולה, בית המשפט העליון של אז, לפסוק משיר האהבה הגדול, שיר השירים: "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים". (פרק ז פסוק ג).

"צדק כביכול מבוסס על החסד, והחסד - על האהבה", אומר הפילוסוף עמנואל לוינס, ומציע הסבר אחר: "אולי אחד מיסודות הצדק הוא כיבוש התשוקה. הצדק שבזכותו העולם קיים עומד על הסדר הרב-משמעי ביותר, ואולם יסודו הוא כיבוש הסדר או אי-הסדר." (תשע קריאות תלמודיות, עמוד 98).

גם המפגינה שהתערטלה על פסל המנורה ליד הכנסת, והשקיטה את ההפגנה לשעה קלה, לימדה אותנו מדרש אהבה של כיבוש הסדר בתוך אי-הסדר של הפגנה.

[תמונתו של עימנואל לוינס משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bracha L. Ettinger. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

"שָׁרְרֵךְ", הוא הטבור הממוקם ב"אַגַּן הַסַּהַר", מסמל שחשיבותה של סנהדרין כה גדולה, עד שהיא נחשבת כטבורו של העולם, מחוברת כטבור לאם, לכוח עליון, ומוזנת ממנו. התקווה והאמונה הן שמונעות את האנרכיה, שהרי אם אין מוסד צדק שאליו ניתן לפנות, אזי כל דאלים גבר.

המנורה עליה ישבה המפגינה, סטודנטית לעבודה סוציאלית, בנויה שלוש קשתות זו בתוך זו, ומזכירה את הישיבה בשלוש שורות של תלמידי חכמים בסנהדרין שהייתה בנויה בצורת סהר כמו באמפיתאטרון. כך כולם מתבוננים זה בזה, אך פתוחים וצריכים לעולם ו"כל אחד ואחד מכיר את מקומו". (מסכת סנהדרין, דף לו).

"בִּטְנֵךְ" החשופה של המפגינה כפתח הישיבה בסנהדרין גדולה, שעליה אומר הדרשן בתלמוד; משביעה כמו "עֲרֵמַת חִטִּים". מעשה האהבה והצדק מקבל ביטוי של אוכל, של מזון על.

"אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג", נכנסים ויוצאים מן הסנהדרין, אך לעולם לא יחסרו בה אנשים. וזה שנכנס אחרון, אחרון הוא גם אם היה ראשון בכפרו, שכן, שלא כמנהג העולם, בסנהדרין, "היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים". ובכן, מדובר על בשורה חדשה של רוחניות, בשורה חדשה של יכולת התעלות אנושית.

ורד אחוזה בידה של המפגינה. הרמז הארוטי נמשך גם לסוף המשפט משיר השירים, ל"סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", זו גדר הפרחים שאין בה פרצות, המסמלת את גדר המצוות שעוצרת מהחטא, ולא החוק והחומה, ואף שריח החטא של העבירה כריח גן עדן, לא מתגלות בגדר המצוות פרצות. מדובר בסוג מסוים של אנשים בסנהדרין, בעילוי שבעילוי האנושי.

בית המשפט העליון ממרום שבתו בירושלים נראה שוב כסנהדרין, כנסת גדולה, ואני חש שהמפגינה היא חלק ממשהו גדול הרבה יותר מכולנו.

.

*  *  *

את מדרש האהבה של המפגינה למדתי מצפייה בבית באירועים בירושלים ליד המנורה מול הכנסת ורחוב בלפור.

את מדרש האהבה של חז"ל למדתי מקריאה בתא המעצר בתחנת משטרת רמת גן מול פסל האריות ברחוב ז'בוטינסקי.

מתוך הספר הקבצן השביעי, עמודים 43-35 (זמין לקריאה חופשית בקישור)

ערב שבת

ניגשתי להתקלח ולהתכונן לקבלת השבת. התפשטתי, וכשמגבת בידי נכנסתי ערום למקלחת. דלת פח כפולה, המאפשרת לראות את הרגלים ואת הראש, סוגרת על פתח המקלחת. מצד שמאל מחראה בסגנון צבאי ומצד ימין צינור המקלחת ובצדו חריץ בקיר, בסגנון חרך ירי של מבצר צלבני, כנראה שריד מהמבנה הבריטי שהתחנה בנויה עליו. כשחזרתי להתלבש העיר לי לוּבי, שבכלא מסוכן להתפשט לפני כולם. "אני מקווה שאתה לא נמשך אליי", גיחכתי. "ראיתי את השערות בתחת שלך ועבר לי החשק", ענה.

תחושת הניקיון הרגעית התפוגגה במהרה במאורה העשנה. כל בגדיי, כולל הלבנים, כבר מוחזרו, ונאלצתי לרחרח כדי לבחור לשבת את בגדיי הפחות מסריחים מסיגריות. סקרתי במבטי את התא וחשתי כמו בסצנה מהצגה. מרחב מצומצם, תפאורה דלה, שני שחקנים בלבד, אבל דרמה גדולה. חיי ביד לשוני.

הפצרתי בלוּבי להצטרף אליי לקידוש. ביקשתי את עזרתו ואת הנחייתו, והוא נעתר. פתחתי את הסידור ונעמדתי סמוך לסורג דלת הכניסה, בתקווה לזכות במשב אוויר. קראתי ללוּבי לעמוד לידי, ויחד התפללנו ערבית וקידשנו על מיץ פטל ועל חתיכות משקית חלה פרוסה. מהתא הסמוך שמע אותנו הבחור בעל הקול הנעים והצטרף אלינו לניגוני שבת. שרנו "לכה דודי", "ידיד נפש" ועוד פיוטים. התענגתי על קולו, קול חם, עמוק ומהדהד. קול החודר לנשמה. לאחר מכן שמעתי שמספרים עליו שהוא "המוח" מאחורי פרשה גדולה.

חרף הצרידות הרגילה והרעב, דווקא בתא האפוף עשן, הצטלל קולי. כשהגענו ל"ברכוני לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון, ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא", חשתי שעם התרוממות הרוח התפוגגה תחושת הסכנה, לפחות באותם רגעים. לבקשתי שרנו יחד, "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו", שיר שתמיד מזכיר לי את אבי. שני הבחורים המשיכו ברצף מזרחי שלא יכולתי להדביק, ואט אט פרשנו כל אחד לפינתו.

לפתע הגיעו סוהרים, פתחו את דלת הכניסה והכניסו לתא שלנו את "המוח". עכשיו ראיתיו מקרוב; גבוה, מטר ותשעים לפחות, דקיק וגמלוני, ועל פניו ארשת צחוק. דומה שגופו מתקשה לשאת את ראשו, ולכן הוא נוטה על צדו. "המוח" החזיק ספר, רומן כלשהו, ומיד השתרע על המיטה האמצעית והחל לקרוא. לתא שממנו בא הכניסו עצירים ערבים. לאחר כשעה הוציאו אותו מהתא שלנו, חרף גידופיו. בהזדקפו באיטיות מרשימה הוא נפנה לעברי, ובלי שראו זאת השוטרים או לוּבי, הצמיד את אצבעו לשפתיו החתומות וקרץ לי כאומר, "שים לב, לא כדאי לדבר עם לוּבי". מצמצתי בשתי עיניי והנהנתי קלות כמבין ומודה.

[בתמונה: "המוח", יצחק דרורי. התמונה היא צילום מסך]

אני מעיין בספר 'תשע קריאות תלמודיות', בפרק "ותיק כמו העולם". פירושו של לוינס למדרש על פסוק משיר השירים, "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", לפתע מובן לי באופן נפלא. שררך היא טבורך, סנהדרין היא טבור העולם, שבו יתקיים הסדר שנקבע בעולם.

הישיבה בצורת סהר כמו באמפיתיאטרון, כולם מתבוננים זה בזה, אך פתוחים וצריכים לעולם. בטנך משביעה כמו "ערימת חטים", מעשה האהבה מקבל ביטוי של אוכל, גם הדרשן ניגש לטקסט ו"אוכל" אותו ונהנה ממנו.

בו זמנית הרמז הארוטי נמשך גם לסיפא, "סוגה בשושנים", זו גדר הפרחים שאין בה פרצות, גדר המצוות היא שעוצרת את היהודי מהחטא, ולא החוק והחומה, ואף שריח החטא של העבירה כריח גן עדן, לא מתגלות בגדר המצוות פרצות. מדובר פה בסוג מסוים של אנשים בסנהדרין, בעילוי שבעילוי האנושי. "לא יחסר המזג", נכנסים ויוצאים מן הסנהדרין, אך לעולם לא יחסרו בה אנשים. וזה שנכנס אחרון, אחרון הוא גם אם היה ראשון בכפרו, שכן, שלא כמנהג העולם, פה בסנהדרין, "היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים". ובכן, נזקק העולם ליהודי, כי הוא מביא בשורה חדשה של רוחניות, בשורה חדשה של יכולת התעלות אנושית.

כששכבתי לישון, הבחנתי על רצפת התא, סמוך למיטה, בספר של גליה אלבין. על הכריכה האפורה ציור של כלוב ציפור שחור ובתוכו לב אדום. שם הספר "האהבה מנצחת" נתן לי הרגשה טובה. האם זה הספר ש"המוח" קרא והשאיר לי בכוונה?

[בתמונה משמאל: כריכת ספרה של גליה אלבין, "האהבה מנצחת", שראה אור בשנת 2002 בהוצאת ידיעות ספרים. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

שבת

נערה לבושה ביקיני, שערה זהוב, עורה בצבע ברונזה, כמו יצאה מכתב עת, מתיישבת בגבה אליי, ומסירה את החלק העליון של בגד הים. היא מתרוממת ועושה רושם שהיא עומדת להסתובב כלפיי. אני נרגש. הפיתוי, הפיתוי. בכל כוחי אני בוחר לעצום את עיניי כשהיא מסתובבת לעברי. הדבר האחרון שאני רואה הוא טבורה, ובו ניצוצות צבעוניים בוהקים יפהפיים, ואני מתרכז בהם ושוכח את הנערה. ולפתע, הניצוצות הצבעוניים יוצאים מהטבור לעברי, נעים כמתעופפים. כן, זהו פרפר צבעוני, מואר באור כמו היה בוקע מבעד לזכוכית צבעונית. הוא מתעופף ומתקרב לעברי וכשהוא חולף מול פניי, אני רואה אותו בבירור ומתעורר.

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]