[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים על דיקטטורות, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

עמר דנק כתב שמונה פרקים בסדרה זו. ראו באוסף המאמרים על דיקטטורות, לחצו כאן.

*  *  *

השלטון בדיקטטורות מבסס את אחיזתו במדינה (ובציבור) ע"י מנגנונים של דיכוי והרתעה ומשחק עדין, בין כמות הדיכוי הנדרשת להבטחת שרידותו; למול החשש, שאם לא יופעל כוח מספק, אח"כ יהיה צריך להפעיל יותר כוח.

בשנים הראשונות להתבססות דיקטטורה, מתבצעות ההפרות של זכויות אדם בהיקף רחב; לעומת השנים בהן השלטון מבוסס ויציב. מהפכת התרבות של מאו בסין באה לאחר כישלון הקפיצה הגדולה קדימה, שבעקבותיה הוא נאלץ לכרות ברית עם ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג ולהתפטר מתפקיד מזכ"ל המפלגה (הוא נותר היו"ר). חזרתו לעמדת כוח מוחלטת והכרזה על מהפכת התרבות הביאו למותם של מיליונים (אין מספרים מקובלים).

[בתמונה: חזרתו של מאו לעמדת כוח מוחלטת בהנהגה הסינית; והכרזה על מהפכת התרבות, הביאו למותם של מיליונים (אין מספרים מקובלים)... התמונה אושרה לשימוש ולהצגה בויקיפדיה. אין פרטים נוספים]

גם דיקטטורות שנוסדו בדרכי שלום מבססות מנגנוני דיכוי והרתעה. לשם כך ברוב הדיקטטורות מוקמת משטרה חשאית, כך היה בטאיוואן, פיליפינים ודרום קוריאה בשנותיהן הלא דמוקרטיות אחרי מלחמת העולם ה-2. בעזרת משטרה חשאית ניתן לעקוב אחרי האזרחים, לקיים הרתעה נגד מנגנוני כוח שעלולים להיווצר, ולמנוע ביקורת ע"י פרסום מידע על האליטה השלטת.

ברוב הדיקטטורות, אחרי שהשלטון מתבסס הוא מעדיף לצמצם את האלימות ככל הניתן ולבסס את כוחו ע"י צמצום יכולתה של האופוזיציה להוות חלופה, למנוע חשיפת מידע שעלול להזיק לשלטון ולהקשות על קבוצות להתארגן בשלבים מוקדמים; וכך, למנוע מהן צבירה של כוח. רוב הדיקטטורות אינן צפון קוריאה, בהן אזרחים נמצאים במחנות ריכוז; והן גם לא עיראק של סדאם חוסיין בהן מחסלים אזרחים בהיקף גדול.

נקודת האיזון היא הדילמה שעומדת בפני משטרים דיקטטורים בניהול היום יום, הסיבה העיקרית לכך היא כלכלית, דיכוי מחייב השקעה של כסף רב במנגנוני האלימות והאליטה השלטת מעדיפה להתעשר בשם המדינה. בנוסף, מנגנון משטרה חשאית חזק מדי, עלול לסכן את השליט כי הוא עלול להגביל את השליט.

[בתמונה: רוב הדיקטטורות אינן עיראק של סדאם חוסיין בהן מחסלים אזרחים בהיקף גדול... בתמונה: משפחת הפסיכופתים המלכותית: סדאם (מימין) ועודאי (משמאל) חוסיין. מקור התמונה: העיתונות העיראקית. לחצו כאן]

השטאזי במזרח גרמניה (ראו את סמל הארגון משמאל) הוא הדוגמה הקיצונית ביותר למשטרה חשאית. בשיא, הועסקו בשטאזי יותר מ-100000 אנשים, אחד לכל 66 אזרחים(!).

[בתמונה משמאל: סמל השטאזי. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Nickel Chromo~commonswiki. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

השטאזי עקב אחרי שרים, הוועדה המתכננת, הצבא ואפילו אחרי גורמים בתוך השטאזי עצמו. בנוסף על השטאזי היה למפלגת השלטון יותר מ-44,000 משרות של מעקב אחרי ביצוע ויישום של תכניות כלכליות ותפקוד של פקידים מטעם המפלגה. יותר מ-4,000 אנשי שטאזי פתחו כל מכתב וחבילה בסניפי הדואר, 6,000 האזינו לשיחות טלפון, 1,800 טיפלו בתנועות מחתרתיות שכל אחד מהם החזיק לפחות 30 מקורות.

בצפון קוריאה יש לפי ההערכה איש משטרה חשאית אחד לכל 124 אזרחים (40 אם כוללים מקורות), אחריה המדינה עליה קיים מידע אמין מספיק הייתה עיראק של סדאם חוסיין עם 1:5,000 וצ'אד בין השנים 1982-1990 בה היה היחס 1:10,000.

תפקיד המשטרה החשאית לאתר יריבים פוטנציאליים מתוך קבוצת השלטון והצבא, ולרגל אחרי האופוזיציה. במידע ניתן יהיה לעשות שימוש, כתלות בצרכי השלטון. זאת, בעוד שתפקידו של הצבא בדיקטטורה להגן על המדינה מפני אויבים מבחוץ, ומורדים חמושים מבית, במקרה של מלחמת אזרחים כמו בסוריה; אבל, פעמים רבות הצבא לא יגן באלימות על המשטר נגד אזרחים. כך היה במצרים שבה בטחון הפנים נכשל בדיכוי המחאות ב'אביב הערבי'; הכריח הצבא את הנשיא, חוסני מובארק להתפטר כיוון שלא היה מוכן לפעול באלימות מוגזמת כנגד האזרחים.

[בתמונה: מהומות 'האביב הערבי' במצרים. הצבא הכריח את הנשיא, חוסני מובארק להתפטר כיוון שלא היה מוכן לפעול באלימות מוגזמת כנגד האזרחים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Muhammad Ghafari from Giza, Egypt - IMG00064-20110125-1429 Uploaded by BanyanTree. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

בגיאורגיה, אדוארד שווארדנזה עמד בפני שבועות של הפגנות המונים רחבות, אבל התפטר רק אחרי שכל מנהלי המחלקות במשטרה הודיעו שהם לא מוכנים להגן עליו יותר. בהאיטי, בחודשים לפני נפילתו (ומותו) של פרנסואה דואבלייה המשטרה הפעילה אלימות, אסרה ורצחה מפגינים רבים אבל ראשי הצבא הודיעו שהם לא מוכנים לעשות זאת כאשר זה לא הספיק. ברוב הדיקטטורות המשטרה החשאית כפופה לשליט ישירות. כדי שבשאר אסד (ראו תמונה משמאל) יוכל לייצב את המשטר ולהתבסס בביטחון בסוריה (שנמצאת בקצה המדכא של הדיקטטורות), הוא יהיה חייב משטרה חשאית כלשהי. כיוון שהרוסים לא יוכלו להיות שותפים לזה, האיראנים הם גורם חיוני כדי לאפשר למשטר אסד לשלוט בסוריה.

[בתמונה: בשאר אסד. המטרה הופכת להיות המנהיג... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Fabio Rodrigues Pozzebom / ABr. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

כוחות משמר הרפובליקה / הנשיא – 63% מהדיקטטורים מקימים מחוץ לצבא כוח צבאי נוסף, שמטרתו לפצל את כוחו של הצבא ולהקטין את הסיכוי להיווצרותה של מרידה בתוך הצבא. היתרון בהקמה של כוח צבאי כזה הוא שמפקדיו יודעים שאם השלטון יפול הם יפלו איתו יחדיו. הרי לא יהיה שליט שיוכל לתת אמון בכוח של הדיקטטור הקודם. החלפה עיתית של מפקדים בכוחות משמר הרפובליקה היא אחד האמצעים כדי להבטיח הפיכה מצידם.

קידום אנשי אמון בצבא – הצבא מהווה את ההגנה האחרונה, אבל כיוון שרוב ההפיכות הן צבאיות, דיקטטורים חוששים מצבא מתקדם ומפותח. ערב הסעודית קנתה במשך שנים ציוד אמריקאי מתקדם; אבל בכל מה שקשור ליכולת הביצוע הצבאית, הצבא הסעודי חלול. בתחילת שנות ה-60, הצבא הסעודי נכשל בעימות מול החות'ים; וכאשר היה חשש מפני פלישה של סדאם חוסיין ב-1990, הסעודים נדרשו לארה"ב כדי להבטיח את ביטחונם. זה כיוון שמשפחת סעוד העדיפה צבא חלש, שלא יהווה סיכון להפיכה מבית.

אבל כיוון שצבא הוא חיוני, דיקטטורים עושים שימוש בקידום ומינוי נאמנים בצבא. גם בחלק מהדמוקרטיות נעשה שימוש במינוי משרות אמון בדרגות הבכירות של שירותי הביטחון, אבל לא בזאת עסקינן. דיקטטורים לעיתים נוטים למנות מפקדים בכירים בצבא גם אם הם לא כשירים למלא את התפקיד, כיוון שזה מבטיח להם נאמנות אישית; ובהינתן, שהאיומים החיצוניים לא משמעותיים, זה לא מסכן את המדינה מפני אויב מבחוץ.

[בתמונה משמאל: שם המשחק - נאמנות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KHphotography לאתר Pixabay]

עולם מנגנוני הביטחון של דיקטטורות הוא "עולם רב מימדי" ומורכב משכבות רבות. ברוב הדיקטטורות השלטון מעדיף להימנע ככל הניתן מהפעלת כוח ודיכוי של אזרחים בגלל ההוצאה הכלכלית ובגלל שזה עלול להגדיל את המוטיבציה למרוד ולהתאגד כנגד השלטון. זאת, למעט בדיקטטורות הקיצוניות ביותר כמו צפון קוריאה או לוב של קדאפי, שבהן כל שחרור האחיזה של השלטון באזרחים עלול להביא לנפילתו.

המשחק הפוליטי בדיקטטורות הוא בעל מאפיינים חיצוניים דומים לדמוקרטיות, למעט העובדה שהשלטון יכול להגביל את יריביו ולהתאים את החוקים לשם כך, מבלי שתהיינה רשויות עצמאיות שיגבילו אותו (בתי משפט, מערכת אכיפת חוק עצמאית, ייעוץ משפטי ועוד). דיקטטורים כמו אורבאן יבטלו את החוק שמעניק להם סמכויות מלאות כדי לצמצם את התדמית הדיקטטורית; ולהעניק מראית עין של שחרור ותקווה.

בפוליטיקה של דיקטטורות יש מאבקי כוח ומשיכות ידיים כמו בדמוקרטיות, רק שאין מגבלות על חוקי המשחק הפוליטיים: מותר להפעיל אלימות נגד יריבים, להכניס אותם לכלא, לעקוב אחריהם גם אם הם לא עוברים על החוק וכו'. יש שיווי משקל ואיזונים בתוך האליטה השלטת, מבלי שהציבור הרחב יהיה חלק משמעותי מקבלת החלטות.

דיקטטורים בעידן הדיגיטלי נחשפו לסיכונים רבים יותר כפי שחווינו ב'אביב הערבי' למשל. הרשתות החברתיות אפשרו לציבור רחב לשתף ולהיחשף למידע שניתן היה למנוע לפני התפתחותו של האינטרנט. אבל העידן הזה מאחורינו, העולם הדיגיטלי מאפשר מעקב ושליטה טובים יותר באזרחים, תוך צמצום כלי הדיכוי הפומביים, ומבלי שהאזרחים יבינו שלמעשה הם מקבלים מידע מעובד על ידי המשטר, הם נעקבים על ידו מבלי שיידעו על כך והשלטון יכול להגיע אליהם בצורה מדויקת יותר.

למתעניינים כלי המעקב של ישראל השטחים עברו מהפכה בעשור החולף, ומאפשרים ניטור ובקרה גבוהים לעומת העבר). זה הביא לכך שמאז תחילת המאה ה-21 משטרים דיקטטוריים שורדים פרק זמן ממושך לעומת המחצית השנייה של המאה ה-20.

[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על דיקטטורות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• Greitens, S.C., 2016. Dictators and their secret police: Coercive institutions and state violence. Cambridge University Press.
• Dragu, T. and Przeworski, A., 2019. Preventive repression: Two types of moral hazard. American Political Science Review, 113(1), pp.77-87.
• Koehler, J.O., 2008. STASI: The untold story of the East German secret police. Hachette UK.
• Geddes, B., Wright, J.G., Wright, J. and Frantz, E., 2018. How dictatorships work: Power, personalization, and collapse. Cambridge University Press.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.