[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
[המאמר ראה אור לראשונה באתר 'מידה' ובבלוג של יורם אטינגר. הוא מופיע כאן באישור המחבר. לגישה לבלוג של יורם אטינגר לחצו כאן]
יורם אטינגר הוא מומחה ביחסי ארצות הברית-ישראל, כיהן בעבר כציר בשגרירות ישראל בארצות הברית וכמנהל לשכת העיתונות הממשלתית.
[בתמונה משמאל: יורם אטינגר בעת הרצאה. טקסס, מאי 2011. התמונה היא נחלת הכלל]
* * *
שדרוג ישראלי
עוצמה ביטחונית, טכנולוגית ומדינית של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית הביאו את איחוד שבע האמירויות -הכלכלה השנייה במזרח התיכון - לחתימת הסכם נורמליזציה מלאה עם ישראל. מאפיינים גיאו-אסטרטגים אלו הביאו את סעודיה (הכלכלה הראשונה), עומאן, בחריין, כווית, כמו גם מצרים וירדן, לשדרג באופן חסר-תקדים את שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי עם ישראל.
איחוד האמירויות רואה בשיתוף פעולה עם ישראל ערך-מוסף קריטי לעמידה מול איומים קיומיים, ברורים ומידיים כגון איראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש, אל קאעידה, הסיוע התורכי ל"אחים המוסלמים" והבסיס הצבאי התורכי בקטאר העוינת (כ-5,000 חיילים). איחוד האמירויות, כמו כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, רואה בישראל בעלת ברית יעילה, אמינה וייחודית בכל הקשור למודיעין מבצעי, אימון יחידות לוחמה בטרור, הנחלת שיטות לחימה ואספקת מערכות לחימה מתוחכמות.
משקלה הביטחוני של ישראל גובר נוכח החשש שניצחון המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, בבחירות נובמבר 2020, יחזיר את יחסי ארה"ב-איראן לעידן הפייסני של אובמה, יעניק רוח גבית לשאיפת איראן להשתלט על המפרץ הפרסי וכל המזרח התיכון, ילבה את אש הטרור והטילים הבליסטים של האייתולות, ויביא להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים.
לאחר שנים של סיוע פיננסי לטרור האסלאמי, חל מהפך במדיניות איחוד האמירויות (כמו במדיניות סעודיה) שהביא להשתתפות צבאית ופיננסית משמעותית במלחמה בטרור האסלאמי. לדוגמה, איחוד האמירויות פרסם רשימה של 82 ארגוני טרור – המהווים יעד לחיסול - הפועלים בפקיסטן, אפגניסטן, הודו, המפרץ הפרסי, תימן, עיראק, סוריה. לוב, טוניסיה, מאלי, ניג'ר, בורקינה פאסו, ניגריה וגם בגרמניה ונורבגיה.
אמנם לאמירויות מאגרי נפט ה-7 בהיקפם בעולם, אך הן מודעות לכרסום במשקל הגיאו-אסטרטגי של כוח הנפט. לכן, הן רואות בישראל - הנתפסת כמעצמה מדעית, טכנולוגית, חקלאית ורפואית – בעלת ברית חיונית במשימה החשובה לגיוון הכלכלה ושחרורה מתלות בנפט.
האיחוד פועל לייצוב ולשדרוג הקשרים עם ארה"ב, וסבור (כמו רוב מדינות העולם) שלישראל השפעה רבה על מדיניות ארה"ב, כולל היקף ואיכות אספקת מערכות נשק מתקדמות למדינות ערב. מכאן השאיפה למנף את מעמד ישראל בארה"ב לשדרוג תדמית האמירויות בקרב הבוחרים האמריקאים ונבחריהם בבית הנבחרים, בסינאט ובבית הלבן.
בידוד פלסטיני
הסכם האמירויות עם ישראל הוא ביטוי למדיניות הערבית שאינה מקריבה אינטרסים חיוניים על מזבח העניין הפלסטיני, ואף רואה בפלסטינים מוקד אלימות.
ההסכם גם מהווה דוגמה לפער העמוק ורב-השנים בין המלל הערבי הפרו-פלסטיני לבין ההתנהלות הערבית המתנכרת כלפי הפלסטינים. לדוגמה, בשנים האחרונות התפתחו שיתופי הפעולה עם ישראל באופן חסר-תקדים למרות הקיפאון במישור הפלסטיני, על אפם וחמתם של הפלסטינים, ותוך כדי הבעת הסתייגות (ערבית) מהטרור הפלסטיני ביו"ש ובעזה.
[למאמרו של יורם אטינגר: 'מדוע מדינות ערביות מסתייגות ממדינה פלסטינית?', לחצו כאן]
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי smarko לאתר Pixabay]
כמו כן, לעומת המלל המופשט של האמירויות המציין שההסכם נועד להסיר את איום החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון, הרי שההתנהלות המוחשית של האמירויות – בשעה שישראל ממשיכה לשלוט באזורים שנועדו להחלת החוק – מתבטאת בשדרוג משמעותי של שתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ובשכנוע בחריין להצטרף להסכם הנורמליזציה המלאה, למרות מחאות ואיומים פלסטינים.
כך היה גם בחתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן, חרף התנגדות פלסטינית נחרצת. כך מתנהלות סעודיה, בחריין, עומאן וכווית המרחיבות את הקשרים עם ישראל. כך היא ההתנהלות הערבית מאז 1948 כאשר מצרים וירדן כבשו את רצועת עזה ויו"ש, לא העבירו את השליטה לערביי המקום ואסרו על פעילות פוליטית עצמאית. "הליגה הערבית" הקימה ב-1948, בעזה, את "ממשלת כל פלסטין", אך הגלתה אותה לקהיר ב-1949, וביטלה אותה ב-1959.
התנהלות האמירויות ושאר מדינות ערב מהווה תזכורת לעובדה שהפלסטינים נתפסים על ידי מדינות ערב כגורם משני במזרח התיכון ואב-טיפוס לחתרנות, טרור, הפרת הסכמים וכפיות-תודה.
[למאמרו של יורם אטינגר: 'העניין הפלסטיני הוא גורם משני במזרח התיכון', לחצו כאן]
התנהלות הערבים כלפי הפלסטינים מבטאת את לקחי הטרור הפלסטיני במישור הבינערבי והפנים-פלסטיני. המסקנה הערבית היא שהצהרות השלום הפלסטיניות מופרכות בעקביות על ידי התנהלות פלסטינית אלימה, וככל שגדל היקף הסמכות הפלסטינית, כן מחריף הטרור הפלסטיני. כך ארע במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית בעקבות הענקת סמכויות פעולה לפלסטינים על אדמתן, וכך גם היה בישראל בעקבות הסכמי אוסלו וחברון, פיסגת קאמפ דיוויד 2000 וההינתקות.
הערבים מניחים שישראל אינה מתעלמת מתקדימי המזרח התיכון, הגיעה למסקנה דומה, ולכן לא תאפשר הקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומה ותוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, המאיימת לכלות כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
"אור ירוק" אמריקאי כתנאי להחלת החוק הישראלי?
בניגוד לתובנה המקובלת, ליווי ("אור ירוק") אמריקאי אינו תנאי-מוקדם להחלה מוצלחת של החוק הישראלי בבקעת הירדן וההתיישבות היהודית ביו"ש. כך הוכיחה החלת החוק הישראלי על ידי רה"מ בן גוריון (שטחים נרחבים בנגב, גליל, שפלת החוף ומערב ירושלים, למרות לחץ כבד של ארה"ב והעולם), רה"מ אשכול (ירושלים המזרחית חרף התנגדות חריפה של ארה"ב והעולם) ורה"מ בגין (רמת הגולן על אף השעיית הסכם שתוף פעולה ביטחוני עם ארה"ב ואספקת מטוסי קרב). החלת החוק בוצעה בעבר בתנאים גיאו-אסטרטגים נחותים בהרבה ממעמדנו הנוכחי.
[בתמונה: 'אור ירוק' איננו תנאי מוקדם... יצירת ה- GIF פורסמה באתר tenor. שם היוצר: zuzky007]
למעשה, הפגנת עצמאות הפעולה הביטחונית והמדינית, והדיפת לחץ אמריקאי, הפכו את ישראל מנטל אסטרטגי לבעלת-ברית אסטרטגית מובילה של ארה"ב.
בניגוד לתובנה המקובלת, השגת הסכם עם איחוד האמירויות אינה מצדיקה השעייה/ביטול של החלת החוק הישראלי. החלת החוק קריטית להסרת סימני השאלה מעל נחישות ישראל לשלוט בשטחים החיוניים לביטחונה הלאומי, ומהווים את שורש ההיסטוריה, התרבות והדת היהודיים. אמנם, ההסכם עם האמירויות תורם למעמדנו הגיאו-אסטרטגי, אך אין לו השלכה קריטית (קרובה לזו של רכסי יו"ש ובקעת הירדן) על הביטחון הלאומי.
כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם ההסכם עם איחוד האמירויות אינו מונחה בעיקר על ידי מאוויי-שלום ותחושות פרו-ישראליות, אלא על ידי הערכה עמוקה לתדמית ההרתעה של ישראל. ישראל היא שחקן מרכזי במערך הביטחון הלאומי של ברי-השיח הערביים, הרתעת משטרים פורעי-חוק המאיימים על ברי-השיח, והמאמץ לצמצם את זעזועי המזרח התיכון.
הססנות ורתיעה של ישראל מהחלת החוק (כולל הרחבת תשתיות ומגורים) מכרסמים בתדמית ההרתעה ויכרסמו בהערכה הערבית, האמריקאית והבינלאומית לכח ההרתעה הישראלי.
על ישראל וארה"ב להפיק לקחים מהתנהלות האמירויות, שהיא פועל יוצא של מציאות המזרח התיכון, המתעדת את מרכזיות ישראל לעומת משקלו המשני של העניין הפלסטיני. אל לישראל ולארה"ב להיסחף אחר מלל האמירויות המסלף את מציאות המזרח התיכון ומנפח באופן מלאכותי את משקל העניין הפלסטיני.
יש למדינאים הישראלים פחד תהומי משתק מאימת בית הדין הבינ"ל לפשעי מלחמה . בעוד שהמעצמות הגדולות כמו בריטניה, צרפת, וארהב- היכולות בקלות רבה לנפנף כול ניסיון להעמיד חייל מכוחותיהם שפעלו האפגניסטן למשל- אין לישראל את הכוח הזה- אלא אם טרמפ יעמוד מאחורי כול ניסיון כזה ובו במקום ינתק את הקשרים ואת המימון מהאג, אך בלעדיו (אם יחזור לבית הלבן דמוי אובמה) ישראלים יהיו בצרות. וזה מרפה את ידי כול הפיקוד הבכיר של צהל שלא מעז יותר להציע פתרונות יותר "אפקטיביים" לדיכוי הטרור. הרמטכלים מתכופפים ומאפשרים לגלי הטרור לחלוף מעל לראשיהם כאשר הם פוזלים לתפקיד בכיר במערכת הפוליטית (ראה איזנקוט בשנת שירותו האחרונה), אף אחד מהם לא רוצה שידבק משפט, משהו כמו המענה לשאלה מכשילה מכוונת היטב "מכה קלה בכנף" שתחסל את האופציה האזרחית שלו לאלתר.ולא משנה עד כמה ננסה לשכנע את כול העולם שצהל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, כאשר בביתנו פנימה יש הפועלים בגלוי להשחיר את פני צהל.
אילו עמד בית המשפט הישראלי לצידו של צהל- עוד ניתן היה להתמודד איכשהו עם הבעיה, אך כאשר יש תחושה שהחלטות בג"צ שלנו נעשות תוך פזילה לעמיתיהם בהאג- ניתן להבין את החשש.
לאחרונה אנו שומעים על פרסומת בטלוויזיה המבקשת להצטרף ולתרום לארגון אזרחי למען קצינים וחיילים המועדים למשפט בהאג (ולחרפתינו- בסיוע ארגונים ישראלים "למען ומטעם" מזויפים במימון זר). כאילו אין זו אחריות המדינה לספק את ההגנה המתחייבת!!!
על כן מה נתפלא על אובדן כוח ההרתעה