חגית ים: על העיוורון

[תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי photosforyou לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

חגית ים היא מאמנת אישית, מטפלת זוגית ומשפחתית, מנחת קבוצות וקבוצות הורים, מתמחה בפתרון משברים, צליחתם וצמיחה אישית.

*  *  *

בספר - מאת ג'וזה סארמאגו; שבעקבותיו הופק גם סרט בכיכובם של מארק רפאלו וג'וליאן מור - מסופר על וירוס מסתורי שפגע באדם אקראי אחד - נהג, ועיוור אותו. נכנה אותו, לצורך ענייננו, "חולה אפס" (אם חושבים על זה, המינוח מתחיל להתחבר למשהו במציאות של 2020)...

העיוורון בא באופן של אור לבן מסנוור. עובר אורח, מציע לנהג את סיועו ומתנדב להסיע אותו לרופא עיניים, שלא מוצא כל פגם או בעיה בעין; ולכן, גם לא מוצא מזור או פתרון כלשהו לבעיה הזאת..

.

.

אלא שההדבקה בווירוס המסתורי הזה הייתה מידית והועברה רק באמצעות המבט, כאשר אדם נגוע מביט באדם אחר מתרחשת הדבקה בלתי נשלטת. כך נדבקו עובר האורח הנוכל (שניסה לנצל את חולשת נהג המונית ולגנוב את רכבו), רופא העיניים; ואיתו כל מי ששהה בחדר ההמתנה באותה עת; והתפרצה מגיפה, שהתפשטה ופגעה כנגע ממאיר בכולם (מתחיל להישמע מוכר? "דיימונד פרינסס" או בשמה העממי "אניית הקורונה" ??).

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

כאשר המגיפה משתוללת, השלטונות מכריזים על סגר ומכניסים את כל החולים המאומתים למוסד נטוש כלשהו; כדי למנוע את המשך ההתפשטות; אלא ששם נמצאים כל החולים, שממשיכים להדביק אחד את האחר... (קיצוני מאד ועדיין... האם מתחבר אסוציאטיבית למצב שפגשנו בעת האחרונה? אותה אניית תענוגות, שממנה אין יוצא ואין בא??). כאן מתחילה סאגה קשה מאד של סיפור הישרדות מורכב - ולעיתים אף אכזרי - והאנושות במערומיה נחשפת.

[בתמונה משמאל: כריכת הגרסה העברית של הספר "על העיוורון" לג'וזה סארמאגו, שראתה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בשנת 2000. אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אין במוסד הזה תנאים סניטריים או אחרים, שאפשר להתנהל איתם בכבוד; אין מי שמטפל וקובע כללים של חוק וסדר; ואין מי שמפקח על ההתנהגות במקום. חיילים שומרים על המוסד ויורים בכל מי שמנסה לברוח, בלי פשרות, תוך שהם מוגנים מפני המבט של העיוורים; ומונעים מתוך חרדה לקיים את פקודותיהם ולהישמר מפני הדבקה.

כל יום מגיעים עוד ועוד אנשים; והתנאים תת אנושיים., אפילו כסות לעורם -  לבוש, אין להם; והם מתנהלים בעירום, כמו חיות.

בתנאים האלה של הכאוס, של תת האנושיות, חוקי ג'ונגל, עם פרשנות אנושית, מקבלים את הבמה. משתלטת כנופיה של חוסים, בראשם מנהיג עיוור, פושע שמחזיק אקדח ומשליט טרור באלימות קשה, על כל מי שחלש ממנו. הוא קובע כללים של רודן, שליט בלתי מעורער, ששומר על מקומו באמצעות אלימות ופחד, כשהוא מבסס את תרבות האונס, הרצח, ההשתלטות על החלש או הפגיע כנורמה (מצלצל מוכר? פגיעה בחסרי ישע?? התעללות בפעוטות, בקשישים, אונס של נערות פגיעות – צעירות מאד, מסוממות, מבוסמות ??? )...

אשה אחת, אשת הרופא, הייתה מחוסנת באופן טבעי לווירוס הזה ונותרה הפיקחת היחידה כשכולם סביבה עיוורים. היא לא הייתה יכולה לשאת את הזוועה, הצליחה להרוג את מנהיג הכנופיה וברחה עם חבורת אנשים אל מחוץ למוסד הנטוש הזה, כשפניהם אל עבר עיר מגוריהם. בינתיים, אף אחד לא שמר על המוסד הנטוש הזה; ובעיר התחוללה מהומה: אין חוק, אין סדר וכולם עיוורים.

[להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'סדר', לחצו כאן]

[להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן]

בהנהגת אשת הרופא, הם מנסים להשיב את ערכי התרבות, החוק והסדר במקום ששורר בו כאוס מוחלט; כי אין הנהגה שלוקחת אחריות, אין חוק ואין ערכים של חינוך ותרבות שמהווים עמוד תווך לחברה מתוקנת.

בסוף הסיפור הראייה חוזרת אל כולם באותו הסדר שבו נשללה מהם: ראשית נהג המונית, לאחר מכן עובר האורח הנוכל, הרופא וכן הלאה. והתקווה היא שהלקח יישמר והעיוורון יישאר בזיכרון ובתודעה לדיראון עולם.

קראתי את הספר לפני הרבה שנים. לפני כמה שנים ראיתי את הסרט, לכל אורכו, רציתי לכבות את הטלוויזיה ולקום, כאילו קפאתי במקום. הלב רצה לקום; והיד לא נשמעה, ונשארתי עד סיומו. המעורבות הרגשית שלי בספר, ויותר מכך בסרט הייתה מאד חזקה, והעלילה נשארה איתי לאורך זמן.

ההבנה מהו המחיר לחוסר סדר חברתי - לעולם בלי חוק וסדר, לעולם בו ערכי האנושיות והיכולת לתקשר, לבחור, להכיל, לסעוד... - מפנה את מקומה לחוקי הישרדות בסיסיים ואכזריים; לפיהם, החזק שורד ומנצח, מבעיתה.

[בתמונה: אדם עיוור וכמיהתו לאור, היוצר ארמיניו בלוטה (Erminio Blotta)... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי היוצר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

"על העיוורון" הוא משל נוקב על שבריריות החברה האנושית בכללה

  • על הצורך לזכור את הלב והנשמה ולחבר אותם לראש וליכולת לבחור בטוב.
  • על הסכנה שבכאוס ועל חשיבות הסדר החברתי למען החברה המתוקנת שמאפשרת חיים של שיגרה רגועה.
  • על הצורך לדעת לבחור את ההנהגה  שתתווה את הדרך בה לכולם יהיה בטוח ויציב גם כאשר הדרך קשה והמצב נראה בלתי אפשרי.
  • ועל החשיבות בפיקחון למען עצמי ולמען הכלל.
לבחור לעצום עיניים או להיות עיוורים למצב של עוולות, רוע, ניצול אינה הבחירה הנכונה; כי בסופו של דבר, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, וכשאדם אחד, חולה אפס, נפגע בווירוס מעוור, כולם יוצאים נפסדים.

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *