[המקור תמונת הרקע אינה ידועה. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com. התמונה משמאל באדיבות אתר הנוסטלגיה. שם הצלם אינו מוזכר]

[לריכוז המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן]

"אין חריש עמוק בלי נשק" (יחיאל מוהר)

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

לבשורת השלום עם האמירויות, בתמורה לדחיית ההזדמנות להחלת ריבונות, קדמו שלוש התבטאויות לא מפתיעות, מלב הציונות הדתית:

• במקור ראשון (י"ז אב), קרא יאיר שלג  "להניח את ארץ ישראל בצד".
• מוטי שקלאר, באותו הגליון, בכותרת:  "אף שעל?" קרא לציונות הדתית לחשיבה מחודשת על "סוגיה שכמעט נשכחה - השלום."
• הרב בני לאו בשיעור לפרשת עקב הזמין להרצאה הנושאת כותרת: "ירושת הארץ: לא בכל מחיר".

.

בין טענותיו הסביר יאיר שלג: "הולך ומתחוור שהבעיה העיקרית העומדת בפני החברה הישראלית כמו בפני העולם המערבי כולו, אינה שאלת רוחב הגבולות, אלא עומק התכנים והזהות". בשל כך מוטב  לציונות הדתית להחליף את מאבקי ירושת הארץ ב"סוגיות התרבות והזהות". כאן מונח שורש המחלוקת לעיצוב דרכה של החברה הישראלית, על מכלול שאיפותיה בחיי מולדת. העניין הוא שהמאבק על ירושת הארץ, הוא לא מכשול המעקב את פיתוח הזהות והתרבות, ממש להיפך, הוא מרכיב יסוד בבסיס הזהות והתרבות. מדובר בשאלה עתיקת יומין שתחילתה בחטא המרגלים במדבר, הולכת ונמשכת בכל תקופת ספר שופטים ומגיעה עד ימינו. כאן טמון חולי יהודי תורשתי.

בתחילת ספר שופטים, מתוארת אסיפת המון-עם במקום הנקרא בוכים. ככתוב: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים" (שופטים ב', א'). על מה בכו? הכתוב אינו מספר במפורש לשם מה התכנסו ועל מה בכו. להבנתי בכו בכי יהודי עתיק יומין, בכי הכרוך בציפייה למציאות אחרת, בציפייה שאחרי תקופת מאבק לכיבוש הארץ, תתבסס מציאות של "שלום בר קיימא", כמובטח בתורה, "ונתתי שלום בארץ ...וחרב  לא תעבור בארצכם " (ויקרא כ"ו). אלא שהתנ"ך עד לנבואת ישעיהו לאחרית הימים, מציג מציאות ממש אחרת: אם נוצרה לרגע יציבות היא תוצאת שיווי משקל ארעי, כמו רוגע על פני הים. גם ניצחונות בקרב  ואפילו בריתות שלום כברית שלמה עם מצרים, כשנשא את בת פרעה לאשה, לא הסדירו אלא רגיעה חולפת. לא עברו חמש שנים  ממות שלמה,  ושישק מלך מצרים עלה למלחמה על ירושלים. זו המציאות כהווייתה כפי שמוכרת לכל העמים. ריבונות מחייבת קיום בתודעת מאבק והיא אינה מושגת ונשמרת ללא חרב צמודה. אלא שלבני ישראל כבר אז היו ציפיות אחרות ועל כך בכו, וממשיכים לבכות. בברלין או מנהטן יכול יהודי לחיות בלי חרב בידו, אלא שהוא נהנה שם מאשליית הביטחון המושגת בחרב שמחזיקים עבורו אחרים, זו משמעותה של המהפכה הציונית בבקשה יצירה מחודשת של ריבונות יהודית, והיא נדרשת למחרשה ולחרב בידה.

.

זו מציאות הקיום הריאלית, בהיותה נדרשת  לשימור מומנטום של  מאבק.  ואכן ירושת הארץ נתונה במאבק מתמיד המתחדש מידי יום.

משה דיין בצוואתו לילדיו נתן לתפיסה קיומית זו ביטוי בציווי פואטי: "את נחלת האבות לו עבדו נא כל אחד והחרב מעל מיטתכם, ובערוב היום תורישונה להיות נחלה לבניכם, ועתה יטול כל אחד תרמילו ומקלו לחצות ירדניכם בדרכו, ואתכם ברכתי..." ליעל דיין ביתו הייתה צוואה זו בבחינת "גירוש האדם מגן עדן... על כולנו נגזר לעבוד את האדמה ולהילחם וזאת נצווה לילדינו". ("אבי ביתו" עמ' 207).

[בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

משה דיין תפס משהו מהותי, אותו הדגיש החת"ם סופר. על הפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" ביקש החת"ם סופר להסביר את המובא ברש"י: "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף",  ומה לא בסדר בבקשה לשבת רגע בשלוה? הסביר שם החת"ם סופר "שלום בגימטריה שווה עשו". המשימה לרשת את הארץ אינה עולה בקנה אחד עם  הישיבה בשלום ושלוה. בהגיון הזה בתעוזה מרחיקת ראות, פירש בפרשת לך לך: כשאמר הקב"ה לאברהם 'לך לך מארצך' , חשב אברהם שיוליך אותו לארץ של הפקר, שאחר המבול היו ארצות רבות הפקר, וירש אותה בשלוה ונחת. כשהגיעה לסולמה של צור אמר לו הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזו', וראה אברהם  ש'הכנעני אז בארץ' והתאכזב אכזבה גדולה, כי הבין שלא בדורו ירש את הארץ ולא ללא מאבק. ובכל זאת עמד בניסיון הודה לה' ובנה מזבח." מכאן והלאה - התהלכותו בארץ בסימון התוואי לירושתה, מעצבת את בסיס  הזהות האברהמית. במבט אקטואלי, בפירושו זה החת"ם סופר ניפץ כבר בראשית המאה ה-19, את הציפיה היהודית הנאיבית ל"ארץ ללא עם לעם ללא ארץ".

ספר שכתב יורי סלזקין, -יהודי מהגר מבריה"מ לארה"ב-  "המאה היהודית",  נפתח באפיון חד לתכונות היהודי המנותק מחיי מולדת: "המאה העשרים היא המאה היהודית. מודרניזציה פירושה להפוך לעירוני, נייד...מעודן מבחינה גופנית וגמיש בעיסוק המקצועי. פירושה ללמוד כיצד לטפח אנשים וסמלים ולא שדות או עדרים... בעידן ההון, היהודים הם היזמים היצירתיים ביותר, בעידן הניכור הם הגולים המנוסים ביותר."

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של יורי סלזקין: המאה היהודית, שראה אור בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

בהבנת הפגם היהודי הגנטי, עם השיבה לארץ ישראל,  כתב א. ד. גורדון לפני כמאה שנים: "אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו...הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים, ממש כמו בארצות הגולה."

מן  האמת הזו מבקשים יהודים לברוח. אם יהיו בארץ ישראל 15 מיליון יהודים עובדי "צווארון לבן", שיתרכזו ברצועת החוף בין קיסריה לראשון לציון, יהיה בארץ רוב יהודי מובהק, אבל מרחבי הארץ לא יהיו שלנו. ההתנחלות כמומנטום של מאבק לאחיזה במרחב היא הרבה יותר מציווי הלכתי ומצורך ביטחוני, היא בראש ובראשונה נתיב הכרחי, מחולל זהות ותרבות של יהודים בני אברהם המבקשים לחיות בנחלת אבותם כבני מולדת.

[לריכוז המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן]