[גמזו: "אנחנו נצליח"... איך? התמונה היא צילו מסך מכתבת כאן 11]
[לאוסף המאמרים: "הכל על הפרויקטור, רוני גמזו, ומלחמתו בקורונה", לחצו כאן]
ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית.
* * *
הקריירה (הקצרה) של גמזו כפרויקטור של המאבק בקורונה אינה ממריאה לשום מקום. התחושה היא של דריכה במקום בהתמודדות הכוללת עם הגל השני של המגיפה. התחושה הזו מתחזקת עוד יותר בעקבות הדיון אתמול הקבינט הקורונה שלא הגיע לשלב של קבלת החלטות על מתווה כזה או אחר לנוכח הנתונים הלא מעודדים של התחלואה.
וכרגיל הוויכוח הגדול הוא עם שאלת האיזונים בין הכלכלה לבין הבריאות.
ממה שניתן להתרשם, יש כאן שתי בעיות עיקריות, שהופכות את ההבטחה הגדולה של הפרויקטור לכישלון:
- הבעיה הראשונה היא, תכנון ורעיון מסדר שאינו מותאם לחומרי הגלם מהם בנויה המציאות.
-
הבעיה השנייה היא, שגמזו הגיע עם רעיון אסטרטגי מסדר שלא בטוח שעולה בקנה אחד עם הניסיון של מדינות אחרות במאבק הקורונה.
הבעיה הראשונה היא, תכנון ורעיון מסדר שאינו מותאם לחומרי הגלם מהם בנוייה המציאות
בשפה יותר פשוטה: הרעיון של גמזו התבסס על הפחתה הדרגתית של התחלואה כדי שלא להזדקק לסגרים אשר ייפגעו בכלכלה. הוא נשען על ההנחה כי שכלול איתור מערכת ההדבקה יסייע לעניין אבל בעיקר על גיוס שיתוף הפעולה של הציבור לקיים את הכללים של מסכות וריחוק חברתי.
כאן התברר הכשל הראשון. מה שגמזו לא הבין הוא דבר פשוט: מצביא לא יכול לצאת למלחמה ולצעוק 'אחרי' כאשר מאחריו אין אף אחד ולא מצטופפים דיוויזיות שישתתפו במלחמה בפועל.
הציבור הישראלי לוקה בתמהיל בעייתי של חוסר אמון, צייתנות רופפת, משמעת דפוקה, לצד 'תרבות איטלקית' של חיכוך חברתי בתוספת הקיץ העליז וכל אלה מייצרים תרכובת שאין לה שום סיכוי להוביל לאותו שיתוף פעולה קולקטיבי שגמזו רצה בו כתנאי להשתלט על התחלואה, כפי שקרה במדינות אחרות שהפגינו משמעת ציבורית ואחריות קולקטיבית.
וכאשר ברדק, או בניסוח יותר אקדמי - מודרניות נזילה - מגדירה את המערכת, אזי הסיכוי להשתלט על הכאוס הוא קלוש, כפי שהמציאות מוכיחה בכל יממה שבה היקף התחלואה נותר בעינו. התכנית של גמזו או ליתר דיוק הרעיון יכול היה להיות אפקטיבי רק בנתונים חברתיים אחרים, לא אלה המגדירים את החברה הישראלית של העת הנוכחית.
הבעיה השנייה היא, שגמזו הגיע עם רעיון אסטרטגי מסדר שלא בטוח שעולה בקנה אחד עם הניסיון של מדינות אחרות במאבק הקורונה
הרעיון המסדר של גמזו נשען על תהליך איטי של הורדת עקומת התחלואה כדי לייצר איזון בין כלכלה ובין בריאות.
אבל כאן ייתכן שיש כשל פנימי, שכן יצירת האיזון נתפסה על ידי הפרויקטור הלאומי במונחים שמרניים מידי של הדרגתיות, תהליכיות, מידתיות. אבל מי אמר שאיזון חייב להיות פועל יוצא של הדרגתיות ומידתיות? מי אמר שסגרים הרצויים קצרי טווח הם פחות יעילים לכלכלה בטווח הארוך מאשר צעדים מתמשכים והדרגתיים שאינם מובילים לתוצאה אפקטיבית ואילו פוגעים עוד יותר בכלכלה לטווח הבינוני והארוך כיוון שאינם מורידים את רמת התחלואה, הם מכניסים יותר אוכלוסייה לבידוד, מעמיסים על הוצאות הבריאות ומקשים על החזרת הסדר הנורמלי לקדמותו!
באופן פרדוקסלי מדינות שהיו אגרסיביות יותר לטווח הקצר השיגו איזון טוב יותר לטווח הארוך. הקושי המידי הפך להקלה מתמשכת, וגם פתר את הצורך להידרש לתכניות מסובכות כמו תוכנית הרמזורים; שנראית על פניה מורכבת ובלתי אפשרית למימוש, לא כל שכן את הצורך לייצר עשרות קריטריונים, ולהידרש לשאלות הציבוריות האין סופיות של מדוע חוף הים כן, ואילו בית כנסת לא, ומה בין איקאה ובין חנות הבגדים בקניון.
חילוקי הדעות שמתגלעים בקבינט, בין גמזו ההדרגתי ובין ראש המלל שמחזיק בגישה שונה, הן אינדיקציה ברורה לא רק להבדלי הגישות האופרטיביים, אלא בנוגע לשאלת השאלות: מה המשמעות של 'איזון' בהקשר של המאבק הנוכחי במגיפה, האם איזון הוא תוצר הכרחי של פרקטיקה הדרגתית ומידתית או אולי איזון הוא עניין שצריך לתפוס אותו במונחים ארוכי טווח ולכן הוא כרוך דווקא בהפעלת צעדים שנראים על פניו כלא מידתיים?
מה שברור הוא שבמשך הדשדוש והקושי לייצר איזון דרך מידתיות מעביר את המערכת הישראלית ובעיקר את הדרג המחליט, תהליך למידה כפוי, שדוחק אותו לחשב מסלול מחדש, ואין המדובר בהכרח במסלול הההדרגתי של גמזו.
