בין היתר, תוצאות הבחירות צפויות להגדיל את מספר צירי בית הנבחרים הנמנים על "הדמוקרטים הפרוגרסיבים" (95 מתוך 233 צירים דמוקרטים), הקוראים תיגר על הממסד הדמוקרטי הוותיק, ודוגלים במדיניות חוץ וביטחון רדיקלית ואנטי -ישראלית:

• קיצוץ גדול בתקציב הביטחון והעדפת פעילות צבאית רב-לאומית בחסות האו"מ;
• שלום מונחה-דיפלומטיה ופייסנות ולא עוצמה (גם כלפי איראן והטרור הסוני);
• הטרור האסלאמי מונחה-יאוש ולא פאנאטיות דתית;
• ישראל היא נטל על משלם המיסים האמריקאי ולא מכפלן-עוצמה ייחודי;
• שימוש בתקציב סיוע חוץ ושיתופי פעולה לסחיטת ויתורים מישראל;
• הסוגיה הפלסטינית היא מוקד זעזועי המזרח התיכון ובבת-עין ערבית;
• נסיגת ישראל לקווי 1949 היא תנאי לשלום;

[להרחבת המושג: 'שיתוף פעולה', לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי AnnaliseArt לאתר Pixabay]

לדוגמה, ניטה לאווי, יו"ר וותיקה ורבת-ההשפעה של וועדת ההקצבות ותת-וועדת ההקצבות לסיוע החוץ ושתופי הפעולה עם ישראל, דמוקרטית מתונה ותומכת מושבעת בישראל, פורשת לגמלאות. המועמד הדמוקרטי להחליפה בבית הנבחרים הוא מונדיר ג'ונס הנמנה על "הדמוקרטים הפרוגרסיבים". שלוש המועמדות להחליפה בראשות הוועדה (מרסי קאפטור, רוזה דלאורו ודבי ווסרמן-שולץ) – בהנחה שהדמוקרטים ישמרו על הרוב בבית הנבחרים – קרובות יותר ל"דמוקרטים הפרוגרסיבים" מאשר לניטה לאווי בכל הקשור לישראל. שתי מועמדות לראשות תת-הוועדה הן בטי מקקולום (המועמדת גם לראשות תת-הוועדה לתקציב הביטחון ושיתופי פעולה עם ישראל) וברברה לי הן מהמובילות בביקורת על "הכיבוש הישראלי" והתמיכה בפלסטינים.

אליוט אנגל, היו"ר הוותיק של וועדת החוץ בבית הנבחרים, דמוקרט מתון, התנגד להסכם הגרעין עם איראן, ותומך מושבע של שיתופי פעולה עם ישראל, הובס בבחירות המוקדמות על ידי ג'מאל באומן, "דמוקרט פרוגרסיבי" פרו-פלסטיני, הנתמך על ידי גורמים אנטי-ישראלים בארה"ב. גם אם היו"ר הבא יהיה פרו-ישראלי (בראד שרמן), הרי שעמדת חברי הוועדה כלפי איראן, המזרח התיכון וישראל תושפע מלחץ הולך וגובר של "הדמוקרטים הפרוגרסיבים".

שינויים דומים (אם כי מתונים יותר) עלולים להתרחש בסנאט, אם הדמוקרטים יהפכו למפלגת הרוב, וישלטו בכל הוועדות, כפי שנהוג בשני בתי המחוקקים: "המנצח גורף את כל הקופה". לדוגמה:

• פט לייהי, הסנטור הדמוקרטי הוותיק ביותר ורב-העוצמה, תומך בהסכם הגרעין עם איראן ומבקר שיטתי של ישראל, הוא מועמד מוביל לראשות וועדת ההקצבות ו/או תת-וועדת ההקצבות לענייני סיוע חוץ.
• דיק דרבן, סנטור דמוקרטי וותיק, תומך בהסכם הגרעין ובהקמת מדינה פלסטינית, ותומך מתון של ישראל, הוא מועמד מוביל לראשות תת-וועדת ההקצבות לביטחון.
• ג'ק ריד, סנטור דמוקרטי וותיק, התומך בהסכם הגרעין, התנגד להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים ותומך בנסיגת ישראל מיו"ש, הוא מועמד מוביל לראשות וועדת הכוחות המזויינים המשפיעה על שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב.
• רוברט מננדז, סנטור דמוקרטי וותיק ותומך שיטתי של ישראל (גם מול אובמה), הוא המועמד הדמוקרטי לראשות וועדת החוץ, אך יפעל תחת לחץ כבד של "הדמוקרטים הפרוגרסיבים".

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי AnnaliseArt לאתר Pixabay]

עוצמת הקונגרס שקולה לנשיא

בניגוד לתובנה המקובלת בממסד הישראלי, שני בתי הקונגרס – שהם הרשות המחוקקת החזקה בעולם ומבצר אהדה-שיטתית למדינה היהודית – אינם שחקני-משנה לנשיא. הם שקולים בעצמתם לרשות המבצעת (הנשיא) בנושאי פנים, חוץ וביטחון.

לדוגמה, הקונגרס יוזם את רוב הסנקציות על מדינות זרות, ובדרך כלל למורת רוח הנשיא:

• ב-2017 אושרו סנקציות נגד רוסיה חרף התנגדות הנשיא טראמפ.
• ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן, ובכך אפשר לטראמפ לפרוש מההסכם ב-2018.
• ב-2014 סיכל הקונגרס את כוונת ברק אובמה לעכב את מימון  "כיפת ברזל".
• ב-2012 קיצץ הקונגרס 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ למצרים (ממשלת "האחים המוסלמים") והטיל סנקציות חריפות על איראן למרות התנגדות הנשיא אובמה.
• ב-2002 כפה הקונגרס על הנשיא בוש את הקמת המשרד לביטחון פנים.
• מ-1999 מסרב הסנאט לאשרר הסכם לצמצום ניסויים גרעיניים שיזם הנשיא קלינטון.
• ב-1992-1990 שידרג הקונגרס את שתופי הפעולה עם ישראל למרות התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר.
• ב-1986 התגבר הסנאט על וטו של הנשיא רייגן והטיל סנקציות שהאיצו את הפלת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
• ב-1984, 1976 ו-1973 אישר הקונגרס תחיקות שהביאו לסיום המעורבות הצבאית של ארה"ב בניקרגואה, אנגולה ודרום מזרח אסיה, למרות התנגדות הנשיאים רייגן, פורד וניקסון.
• ב-1974 חוקק הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק" – חרף התנגדות הנשיא ניקסון – שסלל את הדרך לעליית המיליון מברה"מ.

עוצמת הקונגרס נובעת מחוקת ארה"ב, שנועדה למנוע את עריצות הרשות המבצעת על ידי העצמת הרשות המחוקקת. במקביל, החוקה מגבילה את הנשיא, שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם בוועדות ובמליאה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי AnnaliseArt לאתר Pixabay]

כושר התמרון של הנשיא נבלם על ידי מערכת איזונים ובלמים והפרדה מוחלטת בין הרשויות (ולכן הנשיא והשרים אינם מחוקקים). החוקה מעניקה לרשות המחוקקת את הכוח להגביל, לשנות, להשעות ולבטל מדיניות של נשיא. "כוח הארנק" (תקציב) הוא בידי הקונגרס, כולל סיוע חוץ, פיתוח ויצוא מערכות נשק, שיתופי פעולה ביטחוניים עם מדינות העולם, וכו'. כמו כן, החוקה מפקידה בידי הרשות המחוקקת את הפיקוח על הרשות המבצעת, הכרזת והפסקת מלחמה, אישור וסיכול מינויים בכירים של הנשיא, ועוד.

מעמדם העצמאי של צירי בית הנבחרים והסנטורים מתוגבר על ידי תוחלת חיים פוליטית ארוכה שאינה מוגבלת במספר הכהונות, לעומת תוחלת חיים פוליטית קצרה של הנשיא המוגבלת לשתי כהונות, ומצמצמת את יכולתו להשפיע על הבוחרים והמחוקקים.

הקונגרס הוא הנציג האותנטי ביותר של הבוחר האמריקאי, הבוחר ישירות, מדי שנתיים, את כל 435 צירי בית הנבחרים (המייצגים כ-700,000 איש בכל אזור בחירה) ואת 1/3 מ-100 הסנטורים. לכן, נאמנות הנבחרים היא – בראש ובראשונה – לתפיסת העולם וסדר העדיפויות של הבוחרים ולא לנשיא ופעילי מפלגות. סטייה מסדר העדיפויות של הבוחר, מהווה גזר דין מוות פוליטי, כפי שחוו אפילו מחוקקים רבי-עוצמה כמו יו"ר בית הנבחרים הדמוקרטי תום פולי ב-1994, ומנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור ב-2014. השניים נוצחו על ידי מועמדים אלמונים, שלא האריכו ימים בקונגרס, כביטוי לתרעומת הבוחרים.

על כף המאזניים

בחירות 2020 לבתי המחוקקים יכריעו האם תימשך או תיבלם מגמת ההתרחקות של רבים במפלגה הדמוקרטית מערכי-יסוד המאפיינים את החברה האמריקאית, מאז הגעת המתיישבים הראשונים בשנת 1620: זיקה לתנ"ך כמסד היסטורי, תרבותי, משפטי ומוסרי; הפרדת דת ממדינה במקביל לשילוב דת וחברה; מרכזיות הלאום, הדגל וההימנון; פטריוטיות ולא קוסמופוליטיות; חירות הפרט וצמצום השלטון המרכזי; מדיניות חוץ מונחית עוצמה; קריאת תיגר על איומים ואתגרים מבית ומחוץ; וכו'. ערכים אלו עיצבו את חוקת ארה"ב וזכויות האזרח והזניקו את ארה"ב למעמד-על כלכלי וצבאי ולהנהגת והגנת העולם החופשי. ערכים אלו מהווים – יותר מאשר הסכמים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים – את שורש הקשר המיוחד למדינה היהודית, העלול להיפגע מתוצאות הבחירות לקונגרס בנובמבר 2020.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי conolan לאתר Pixabay]

בחירות 2020 גם יכריעו האם ארה"ב תתמיד במדיניות החוץ והביטחון של טראמפ או תשחזר את מדיניותו האירופאית והאו"מניקית של אובמה, ואולי אף רדיקלית יותר:

• חזרה להסכם הגרעין מ-2015;
• פייסנות כלפי איראן ותקיעת סכין בגב ערביי המפרץ;
• קרירות כלפי הגנרל סיסי במצרים;
• התייחסות לעניין הפלסטיני כנושא מרכזי במזרח התיכון;
• הפעלת לחץ על ישראל לנסיגה מיו"ש, כולל צמצום שתופי-הפעולה, כמפתח, לכאורה, לקידום השלום במזרח התיכון;
• שדרוג הנגישות של ארגונים אמריקאים אנטי-ישראלים ופרו-פלסטינים למוקדי כח פוליטי בוושינגטון.

שידוד המערכות הסוחף בקרב הנבחרים הדמוקרטים – הנובע מהשינויים הדמוגרפים והרעיוניים הדרמטיים בארה"ב בעשרות השנים האחרונות – עלול להחיש את מגמת ההתרחקות מערכי-היסוד האמריקאים ומהקשר המיוחד של העם האמריקאי למדינה היהודית. מגמה זאת מחייבת שידוד מערכות סוחף של פעילות ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בגבעת הקפיטול, כדי למזער – ואולי אף למנוע – את הפגיעה ביחסים המיוחדים עם ארה"ב, שהם עמוד התווך של ביטחונה הלאומי של ישראל.

סקר "גאלופ" מפברואר 2020 על אהדת הציבור האמריקאי את מדינות העולם מעניק לישראל 74% אהדה (לעומת 23% לרשות הפלסטינית, ולמרות ביקורת יומיומית של "הניו יורק טיימס", ה"וושינגטון פוסט" ו-CNN), המהווים תשתית פוריה להיערכות נאותה כדי לבלום את הסחף הנוכחי, ולטפח את הקשר הייחודי של ישראל עם הבוחרים האמריקאים ונציגיהם בבית הנבחרים ובסנאט.

[לסקר גאלופ המלא, לחצו כאן]

[לריכוז המאמרים על בחירות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), שיתוף פעולה, ייצור ידע, 12/4/14.