[בתמונה: מה זה שיגיון? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]

[לאוסף פרקי ספר תהילים, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

הפסוק הראשון הוא קריטי להבנתי את המזמור: א שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַיהוָ֑ה עַל־דִּבְרֵי־כ֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי ׃

מה זה שיגיון?

נזכרתי בחבקוק פרק ג'. שם, חבקוק מדבר על "שיגיונות" ופרשתי זאת שם כמצב של בלבול הנגרם ע"י אלוהים.

ומיהו כוש בן ימיני? ראיתי מספר פירושים, שחלקם מייחסים אותו לשאול, אויבו של דויד. אבל יש דמות אחרת בחייו של דויד ששמה כוש. היה זה השליח המבשר על מות אבשלום בידי יואב בן צרויה ואנשיו.

שמואל ב', פרק יח': שני מבשרים באים לדויד:

• ראשון מגיע אחימעץ ומבשר על ניצחון בקרב.
• שני מגיע כושי ומבשר על ניצחון בקרב ומותם של כל אויבי דויד.

ודויד מוטרף מהבשורות ומתעניין רק בדבר אחד – מה מצב אבשלום? הוא שואל שוב ושוב כאילו נטרפה דעתו, ולבסוף מחלץ מכושי את הבשורה המרה: לב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־הַכּוּשִׁ֔י הֲשָׁל֥וֹם לַנַּ֖עַר לְאַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר הַכּוּשִׁ֗י יִהְי֤וּ כַנַּ֨עַר֙ אֹֽיְבֵי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־קָ֥מוּ עָלֶ֖יךָ לְרָעָֽה׃

[היוצר: Rudolf von Ems: Weltchronik. Böhmen (Prag), 3. Viertel 14. Jahrhundert. Hochschul- und Landesbibliothek Fulda, Aa 88. Bildbeschreibung nach Martin Roland. Miniatur 174 286r Abschaloms Tod. התמונה היא נחלת הכלל]

בום! אבשלום, בנו של דויד, נהרג בקרב כמו כל אויבי המלך. איזה בלבול. איזה טירוף.

למזמור תהילים פרק ג' נתתי את השם "מה חשבת שיקרה"? שם דויד מבקש שימותו כל אויביו בעודו נס מאבשלום. מבוקשו ניתן לו. אבל הוא לא התכוון. ועל הבלבול הזה, בקשר בינו לבין ה', בא מזמור השיגיון.

"אני במצב נוראי, הגן עלי", מבקש דויד ה', פן תיטרף נפשי (דגש על הנפש): ב יְהוָ֣ה אֱלֹהַי בְּךָ֣ חָסִ֑יתִי הוֹשִׁיעֵ֥נִי מִכָּל־רֹדְפַ֗י וְהַצִּילֵֽנִי ׃ ג פֶּן־יִטְרֹ֣ף כְּאַרְיֵ֣ה נַפְשִׁ֑י פֹּרֵ֗ק וְאֵ֣ין מַצִּֽיל. \

"איזה עוול עשיתי שקבלתי כזה עונש?" הרי אני מחזיק מעצמי צדיק: ד יְהוָ֣ה אֱלֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי ׃ ה אִם־גָּמַלְתִּי שֽׁוֹלְמִ֥י רָ֑ע וָאֲחַלְּצָ֖ה צוֹרְרִ֣י רֵיקָֽם׃

"בוא, תשפוט אותי", צועק דויד מבין השורות: ז ק֘וּמָ֤ה יְהוָ֨ה׀ בְּאַפֶּ֗ךָ הִנָּשֵׂא בְּעַבְר֣וֹת צוֹרְרָ֑י וְע֥וּרָה אֵלַ֗י מִשְׁפָּ֥ט צִוִּֽיתָ ׃ ח וַעֲדַ֣ת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְעָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה ׃ ט יְהוָה֮ יָדִ֪ין עַ֫מִּ֥ים שָׁפְטֵ֥נִי יְהוָ֑ה כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י עָלָֽי ׃

ואז, פתאום דויד מבין. הרי ה' הוא בוחן כליות ולב. הכליות והלב הם האברים המטפלים בדם שבגופנו. הדם המייצג את נפש האדם. ה' חודר לתוך הנפש. האם ייתכן שאני דויד, בעצם רציתי במות אבשלום? י יִגְמָר־נָ֬א רַ֨ע׀ רְשָׁעִים֮ וּתְכוֹנֵ֪ן צַ֫דִּ֥יק וּבֹחֵ֣ן לִבּ֗וֹת וּכְלָי֗וֹת אֱלֹהִ֥ים צַדִּֽיק׃

[בתמונה: משתה אבשלום המיוחס לניקולו דה סימון בסביבות 1650. התמונה היא נחלת הכלל]

והמסקנה הבלתי נמנעת של המאמין – ה' לא יכול לטעות. אני כנראה טעיתי. התבלבלתי. נפשי נמצאת ב"שגיון"

ואיך ניתן לצאת מזה? להמשיך ולבטוח בה'! יא מָֽגִנִּ֥י עַל־אֱלֹהִ֑ים מוֹשִׁ֗יעַ יִשְׁרֵי־לֵֽב ׃ יב אֱלֹהִים שׁוֹפֵ֣ט צַדִּ֑יק וְאֵ֗ל זֹעֵ֥ם בְּכָל־יֽוֹם ׃

דרכתי את צבאי בחרב ובקשת. חשבתי שהקרב צודק אבל בעצם כריתי לעצמי בור ונפלתי בו: יג אִם־לֹ֣א יָשׁוּב חַרְבּ֣וֹ יִלְט֑וֹשׁ קַשְׁתּ֥וֹ דָרַ֗ךְ וַֽיְכוֹנְנֶֽהָ ׃ יד וְלוֹ הֵכִ֣ין כְּלֵי־מָ֑וֶת חִצָּ֗יו לְֽדֹלְקִ֥ים יִפְעָֽל ׃ טו הִנֵּ֥ה יְחַבֶּל־אָ֑וֶן וְהָרָ֥ה עָמָ֗ל וְיָ֣לַד שָֽׁקֶר ׃ טז בּ֣וֹר כָּרָֽה וַֽיַּחְפְּרֵ֑הוּ וַיִּפֹּ֗ל בְּשַׁ֣חַת יִפְעָֽל ׃ יז יָשׁ֣וּב עֲמָל֣וֹ בְרֹאשׁ֑וֹ וְעַ֥ל קָדְקֳד֗וֹ חֲמָס֥וֹ יֵרֵֽד ׃

ודויד נאחז בדבר היחידי שנותר לו – האמונה בה' שתמיד צודק: יח אוֹדֶ֣ה יְהוָ֣ה כְּצִדְק֑וֹ וַאֲזַמְּרָ֗ה שֵֽׁם־יְהוָ֥ה עֶלְיֽוֹן ׃

עד כדי כך. מפחיד. דויד נאחז באמונתו בה' כמזור לכך, שהוא מבין שמבוקשו הנסתר ממנו ניתן לו – מות בנו בקרב, שלא לומר רצח בנו בידי אביו.

[משתה אבשלום. יצירתו של ניקולו טורניולי, המאה ה -17. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף פרקי ספר תהילים, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]