[בתמונה: ליקוי מאורות... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי NASA. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

ד"ר עודד עמיחי הוא יו"ר העמותה 'מגן לעורף', מומחה למערכות לייזר ויועץ לפיתוח עסקי בתחומי הלייזר והאלקטרו-אופטיקה. יזם וניהל ברפא"ל בשנות ה-70 פרויקט חדשני ומקורי בלייזר רב עוצמה. היה מיוזמי פרויקט "נאוטילוס" בראשית שנות ה-90.

*  *  *

בימים אלה מלאו 50 שנה להצטרפותי לרפאל - 50 שנות פעילות בלייזרים רבי עוצמה.

מי שמודע למאבק הממושך שחבריי ואני מנהלים בסוגיית ההגנה מטילים, תוך ביקורת נוקבת על מערכת הביטחון ורפאל, יתפלא אולי לדעת ששנות ה-70 של המאה הקודמת, בהם יזמתי ופיתחתי ברפאל את הטכנולוגיה שהובילה למה שנקרא לימים "לייזר כימי", היו היפות והפוריות בחיי, בהם זכיתי לתמיכה ולעידוד הממונים עלי, ולשיתוף פעולה פורה של הכפופים לי. באמצע שנות ה-80 של המאה העשרים, פרשתי מרפאל, לרגל חילוקי דעות עם הנהלתה, לגבי שתי תכניות יישומיות שעמדו אז על הפרק.

[בתמונה: מי שמודע למאבק הממושך שחבריי ואני מנהלים בסוגיית ההגנה מטילים, תוך ביקורת נוקבת על מערכת הביטחון ורפאל, יתפלא אולי לדעת ששנות ה-70 של המאה הקודמת, בהם יזמתי ופיתחתי ברפאל את הטכנולוגיה שהובילה למה שנקרא לימים "לייזר כימי", היו היפות והפוריות בחיי... מקור התמונה: היצרן]

בחוברת פרידה כתבתי בין השאר:

"בראשית שנות ה-70 היו בנמצא לייזרים דלי עוצמה בלבד. המחשבה על יישומים צבאיים או אזרחיים של לייזרים התמקדו במדידות מדויקות של מרחקים, במדי טווח או במצייני לייזרים. מחשבות להשגת לייזרים בעוצמות גבוהות, נראו אז בלתי מעשיות, ובעלי מקצוע רבים סברו שאלה בסתירה לחוקים בסיסיים בפיסיקה.

הרבה לפני אחרים, התמקדנו בטכנולוגיה בעלת יכולת הגימלון למערכות נשק, והתגברנו על פערי ידע טכניים ומערכתיים בצורה שיטתית, תוך לקיחת סיכונים מבוקרים. ההישגים המקוריים אליהם הגענו, בפרק זמן קצר יחסית ובהשקעה קטנה, היו עצומים. במקביל לפיתוח המערכת, ערכנו חקר ביצועים מעמיק, איתרנו איום עתידי בסיסי של תקיפת טילי קרקע - קרקע ומצאנו שנשק לייזר יכול להוות פתרון אידאלי לאיום כזה.

מסיבות שונות, שיכולות להיכלל תחת ההגדרה של 'ליקוי מאורות', הופסקה פעילות חלוצית זו, בצורה לא מסודרת ומשיקולים לא ענייניים, ומוקד הידע, שהיה ברמה ראשונה במעלה בכל קנה מידה, פוזר.

ראיתי צורך להזכיר את אותם השותפים הרבים למאמץ ולהישגים, להם אני מקדיש סיכום זה, וראשון מכולם לד"ר אליעזר גון ז"ל, שנפטר בטרם עת, ושהיה לי מורה, מדריך ותומך לאורך כל התקופה.

היה אתי צוות עובדים מעולה, חלקם ותיקים ברפאל, וכולנו הקדשנו ימים ולילות לקידום העבודה. התאמתי את המבנה הארגוני לצרכים, כשאני משתמש בקבלני משנה ויועצים בתוך רפאל ומחוצה לו (תע"א, למרות היריבות בין הגופים) והטכניון. אחד היועצים המקצועיים היותר טובים שעמדו לצדי היה מויה, ד"ר משה אפשטיין (ז"ל) (ראו תמונה משמאל), ממניחי היסוד לטילנות בארץ, אולי המהנדס המוכשר ביותר שהיה אי פעם ברפאל. למויה הייתה הבנה מערכתית - טכנית עמוקה, והיה לו הכישרון להביע רעיונותיו בסקיצות מהירות, שירדו לפרטים.

[מקור תמונתו משמאל של ד"ר משה אפשטיין ז"ל: באדיבות המשפחה]

השמטתי במתכוון שמות של מעטים (מתוך רפאל ומחוצה לה) שמשיקולים לא ענייניים הפריעו למהלך העבודה וגרמו נזק רב במניעת יישום מוקדם של נשק לייזר.

יש לקוות שפרויקט רב חשיבות זה ימריא לשימושים צבאיים אמיתיים ולא יישחק באינטרסים השונים של גורמים משפיעים. במערכת הביטחון חייבת להיווצר ההכרה שיש לשוב ולהיכנס לתחום מערכות נשק לייזר, שללא ספק יתפוס מקום מרכזי בשנים הבאות, בהגנה מפני טילים בליסטיים". סוף ציטוט.

ד"ר זאב בונן ז"ל, מנהל רפאל באותה עת, התייחס לנושא בספרו: "רפאל - ממעבדה למערכה" (2003), והוא כתב בין השאר:

"בישראל החלו לגלות עניין בנושא (לייזר רב עוצמה) בתחילת שנות השבעים. על כל מה שעשו בתחום זה בארה"ב לא ידענו דבר וחצי דבר, שכן הנושא הוגדר שם סודי ביותר. הדעות בין הפיסיקאים בארץ לגבי כיוון פיתוח הלייזר היו חלוקות. הקשיים הלכו והתבררו, פערי הידע הגדולים התבהרו.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: רפא"ל, ממעבדה למערכה לד"ר זאב בונן, שראה אור ב- 2003, בהוצאת נ.ד.ד. מדיה בע''מ. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

את הפרויקט ברשות הוביל, מתחילתו ועד סופו, ד"ר עודד עמיחי, כשהוא מגלה יוזמה בלתי נלאית וחדשנות. זו הייתה ללא ספק העזה ו'חוצפה ישראלית', ועמיחי האמין בהצלחה, למרות פערי הידע הגדולים.

באביב 1983 נכנס צבי עבר לתפקידו כמנהל חטיבת אוויר ומכניקה, שבה התבצע הפרויקט, ואחרי בחינת הנושא החליט להפסיקו. החלטתו של צבי עבר הייתה מקובלת על ד"ר גילי פורטונה, שהיה מנהל החטיבה בין השנים 1981 ל- 1983. אילו נשאר בתפקיד, גם הוא היה מחליט להפסיק. עודד עמיחי נאבק על הנושא עד הסוף ואף נפגש אתי בקיץ 1983, מנסה לשכנעני להמשיך, אך ללא הועיל.

עודד עדיין מאמין היום כי אילו התמקדנו ברשות בפרויקט בהיקף הנדרש, היינו משיגים תוצאות מבצעיות. אולם כולנו הסכמנו שלא היה טעם להמשיך על אש קטנה.

למיטב זיכרוני, פרויקט הלייזר היה היחיד בתולדות רפאל, שבו סבורים היינו שנוכל להצליח במקום שבו לא הצליחה מעצמת-על, ארה"ב". סוף ציטוט.

דומה שהזמן קפא מלכת...

ליקוי מאורות זה, של התעלמות מהפוטנציאל הגלום בנשק לייזר, הוא אולי המחדל הביטחוני החמור ביותר שהיה מאז קום המדינה. חרף ההשקעות של מיליארדי שקלים במערכת הגנה, המבוססת בלעדית על טילי יירוט שונים, ישראל ניצבת כיום מול איום מהותי של כ-200 אלף רקטות וטילים, שמכסות את כל שטח המדינה, מבלי שיש לה יכולת הגנה אמיתית.

אין פתרון לאיום זה של מסות רקטות וטילים, זולת נשק לייזר, המבוסס על הלייזר הכימי, הסקייגארד, שהיה זמין לישראל כבר לפני יותר מעשור!!

[התמונה באדיבות עמותת מגן לעורף]

הלייזר החשמלי, שמערכת הביטחון מקדמת בשנים האחרונות, מתאים ליישומים טקטיים אחרים, ולא להסרת האיומים הבליסטיים האלה על ישראל, שהם איומים אסטרטגיים. ההשקעה בו במקום חידוש הלייזר הכימי, הסקייגארד, כפרויקט חירום, הוא המשך אומלל של העיוורון שפקד את מערכת הביטחון בסוגיה זו, בעשורים האחרונים.

מתי תתעורר מערכת הביטחון מתרדמתה ותחזיר את נשק הלייזר - הלייזר הכימי - לחזית הבמה? לפני או אחרי האסון הנמצא בפתחינו?

אנו, עמותת "מגן לעורף" ותומכיה, נמשיך במאבקינו הצודק! אין לנו מדינה אחרת!