[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Doug Waldron לאתר flickr]
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על האתגר החרדי של ישראל, לחצו כאן]
ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית.
* * *
מה לעשות חברים, ייתכן שהחרדים צודקים; גם אם לא מהסיבות הנכונות.
אני אמנם לא 'מת' על העצירה האופרטיבית של בנימין נתניהו, שברגע האחרון נמנע מהפעלת הסגר על הערים 'האדמדמות הבוהקות' (עוד מונח בעייתי כשלעצמו...), אבל, צריך להודות כי תוכנית הרמזור של גמזו אינה רלוונטית, שגוייה מהיסוד ומנותקת מכל מה שמגדיר את החברה הישראלית.
מבחינה זו, הגמגום של נתניהו הוא רע בעיקרון לסמכות המדינה מול המגזרים השונים בישראל. זו סמכות שהולכת ונשחקת (וכתבתי על כך במאמר נפרד שמופיע ב'קיר' הפייס שלי).
אבל אולי בוקע שבריר של אור מהמרד החרדי שיוביל לדבר הראוי באמת לעשותו ברגע זה - והוא המהלך לסדר כולל, מוחלט וטוטלי בכל מדינת ישראל. זה כנראה הצעד המתבקש, ולו לפרק זמן קצר, גם אם מדובר בצעד קשה. אבל, מתברר שיש דברים הקשים פי אלף; והמשך התפשטות התחלואה, על המשמעות הכלכלית והחברתית שלה, קשה שבעתיים.
עכשיו נעצור ונסביר: תוכנית הרמזור של גמזו היא כשל תפיסתי מהסיבות הבאות:
א. היא לא רלוונטית במציאות של הדבקה המונית כזו, שמתרחשת בישראל. הסיבה לכך פשוטה: מדינת ישראל איננה סין וגם לא ארה'ב. מדובר במרחב קטן וצפוף; שבו מתקיימת תנועה בלתי פוסקת בין יישובים ותת מרחבים. היכולת לייצר בידודים - נוסח אלה שהופעלו בסין - היא אפס. לכן, אין משמעות להגדרת ערים כצהובות, ירוקות ואדומות; אם לא יוצרים משטר קפדני של בידוד, וזה בלתי אפשרי מהסיבה הבאה:
[התמונה משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Pascal Terjan לאתר flickr]
ב. ישראל היא מסגרת פוליטית, רב קהילתית, שמתבטאת גם בחפיפה חלקית בין סוג הקהילה ובין אזור המגורים. כך, יש בישראל יישובים חרדים, ערביים, חילוניים ועוד. צעדים שננקטים על בסיס מובחנות קהילתית, מייצרים אוטומטית תגובת נגד מצד אותה קהילה; ובשילוב כוחן הפוליטי של קהילות מסוימות, נסללת הדרך למשאים ומתנים פוליטיים, אין סופיים, בין המדינה לבין אותן קהילות.
תוכנית הרמזור של גמזו נשענה על ההיגיון המקובל היום ברפואה, של "רפואה מותאמת אישית". כלומר, מתן פתרונות נקודתיים על בסיס מובחן ומבוסס נתונים.
אבל במציאות פיסית ואפידמיולוגית, שבה ישראל כולה נגועה בקורונה (ואין משמעות לרעיון הרמזורים); ובמציאות חברתית - שבה כל קהילה עושה לביתה ולעצמה - הקונספט הפוסט מודרני של גישה נקודתית, מובחנת, פרטנית המבוססת על גישת הפינצטה ועל פתרונות מותאמים אישית (או 'רמזורית'), קונספט הרמזורים של גמזו הוא שגוי מהיסוד.
לא רק קונספט הרמזורים הוא שגוי. שגויים כל הקונספטים האחרים המבוססים על גישה נקודתית ומבחנת: מוטעה הקונספט של שאשא ביטון, מוטעה הקונספט של נפתלי בנט, מוטעה הקונצפט של פרופ' פרידמן וכיוצא בזה.
מנקודת מבט זו, צריכה ההתנגדות החרדית להפעלת הרמזור, להוביל לדבר היחיד האפקטיבי המתבקש - סגר מוחלט וכללי כדי לאתחל (restart) את המערכת מחדש. לעיתים כדי לייצר התחלה שכזו צריכים להשתמש באמצעים לא מבוקרים. הדבר דומה לכיבוי בארות נפט שנעשית דרך פיצוץ מבוקר שנועד לשאוב את החמצן מהבאר כדי לכבות את הדליקה.
הסגר הוא הפיצוץ המבוקר שנדרש בעת הזו, ואם ההתנגדות החרדית והכניעה של נתניהו תוביל לתיקון הדרך ולנטישת קונספט הרמזור - הרי שמעז אולי ייצא מתוק.
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על האתגר החרדי של ישראל, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
