ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית.
* * *
הנה כמה תובנות על הסכמי השלום עם מדינות המפרץ:
א. ההסכמים מבטאים לא פחות ולא יותר מאשר מהפיכה רבתי שעובר המזרח התיכון.
ב. נגמרו הימים שבהם האזור היה הוגדר דרך הסכמי סייקס פיקו משנת 1916. עסקת המאה של הנשיא דונלד טראמפ משנת 2019 היא המגדיר של הפוליטיקה האזורית (למי שהטיל ספק בכושרו השכלי של הנשיא האמריקני).
ג. זה אומר שהפוליטיקה האזורית אינה מבוססת עוד על תפיסת עולם מודרניסטית המושתתת על ערכים משותפים ותפיסות זהות משותפות, אלא על תפיסת עולם פוסט מודרנית המבוססת על פונקציונליזם ובמסגרתו חתירה ליציבות המושגת דרך שגשוג כלכלי.
[למאמרו של אלעד רזניק: 'המשמעויות ארוכות הטווח של הסכמי השלום החדשים במזרח התיכון', לחצו כאן]
[בתמונה: קווי האנרגיה במזרח התיכון. הבסיס הכלכלי של ההתרחשויות האחרונות... מקור התמונה: פייסבוק. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
ד. במציאות החדשה הזו - שבה פוליטיקת הזהות הערבית אינה עוד מגדיר של האזור - ישראל היא יתרון ענק עבור חלק ממדינות האזור, ובעיקר אלה העשירות ויש להוסיף ... הפחדניות, הרואות את התועלות הפונקציונליות ממפגש שכזה.
ה. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחרין מעידים, לא רק על השינוי בפוליטיקה האזורית, אלא גם על השינוי שחל במעמדה של ישראל שהישגיה הכלכליים, טכנולוגיים וביטחוניים הפכו אותה למה שמעולם לא הייתה: מעצמה אזורית לכל דבר ועניין שיש לה מהלכים משמעותיים בפוליטיקה האזורית.
ו. הסכמי השלום עם המפרציות טוענות את מערכת היחסים של ישראל עם העולם הערבי הפרגמטי בתכולה חדשה (כלכלית, טכנולוגית), שהיא שונה לגמרי מזו המאפיינת את יחסי ישראל עם מדינות השלום הוותיקות, כמו מצרים וירדן.
ז. ההסכמים יוצרים סנכרון במזרח התיכון מחדש בין המחנה ההתנגדות (איראן, חזבאללה, חמאס) והמחנה השמרני, לבין המרחב העשיר והמשגשג של דרום מזרח האזור ובין המרחב העני והכושל של צפון מזרח האזור. התחרות בין המרחבים אינה נסבה רק על מודל הערעור מול מודל השימור, אלא על מודל הנחשלות מול מודל השגשוג.
ח. המזרח התיכון שלאחר ההסכמים הוא מזרח תיכון עם פחות נוכחות אמריקנית, או לפחות נוכחות אחרת שבאה לידי ביטוי כלכלי (בדומה מעט לדפוס הרוסי) של מכירות נשק מתוחכם למדינות המפרץ על חשבון נוכחות ישירה (שישראל היא ממלאת מקומה).
ט. תקרת הזכוכית הפלסטינית שהתקיימה עשורים רבים נפרצה לחלוטין. השאלה הפלסטינית נותקה לחלוטין מהשאלה הערבית. יש לכך משמעות מדינית, אבל גם משמעות פוליטית פנים ישראלית. תפיסת השמאל הקלאסית על הזיקה בין פתרון השאלה הפלסטינית לבין השלום והנורמליזציה עם העולם הערבי קרסה לחלוטין (ואין המדובר בעמוד התווך האידאולוגי היחיד שקרס בהקשר המדיני).
י. המערכת הפלסטינית שוב אחרה להגיע לרכבת. זהו מסמר נוסף בארון המאוויים של הפלסטינים. יכולתם להשפיע על עיצוב דרכם וגורלם הולכת ופוחתת. המערכת הזו מגיעה לשלב שבו תצטרך לקבל החלטות משמעותיות לגבי עתידה ונראה כי קריסת המשענת הערבית תצטלב עם היום הפוליטי שיגיע בעקבות אחרון דור מנהיגות אשם/תוניס, אבו מאזן. האם הדבר יפתח פתח ליתר פרגמטיזם פלסטיני ולנכונות להסתפק בפחות מעצמאות מדינית המבוססת על עקרונות תהליך אוסלו ?
