[שנה טובה ומבורכת בפירות של מחויבות שמירת כבוד האדם שנברא בצלם! בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ועמית הוראה בחוג לקרימינולוגיה, אקדמית גליל מערבי. מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

מחבר הספר 'הקבצן השביעי - רשימות מבית המעצר'

*  *  *

בית המשפט גזר השבוע (14.09.20) עונש של שלושה מאסרי עולם על הרצח ב 2015 של בני הזוג סעד וריהאם דַוָואבְּשֶה ובנם בן השנה וחצי עלי באמצעות בקבוקי תבערה שנזרקו על ביתם בכפר דומא.

עיון בהכרעת הדין שניתנה בחודש מאי, חושף כי עמירם בן־אוליאל אשר הורשע ברצח נחקר משך 17 ימים תוך מניעת מפגש עם סנגור ולא הודה. לאחר מכן הופעלו נגדו 'אמצעים מיוחדים' על ידי חוקרי שב"כ במסגרת "חקירת צורך", ואו אז הודה ברצח.

[לכתבה המלאה ב'סרוגים', לחצו כאן]

אף שהצעת החוק לתיקון פקודת הראיות (הודאת נאשם), שהמליצה בין השאר ש"הודאת הנאשם כי עבר עבירה לא תהיה קבילה אם ניתנה בעקבות (או "לאחר") נקיטת אמצעי חקירה הכוללים עינויים, כלפי נותן ההודאה, בידי איש מרות או מי מטעמו", לא הבשילה לידי חקיקה, בית המשפט פסל את ההודאות שנמסרו לחוקרי השב"כ בזמן העינויים.

הצעת החוק מצהירה כי "מעבר להתחייבויותיה של ישראל על פי האמנה נגד עינויים, קיימת חשיבות רבה לקביעה עקרונית וברורה בחוק שהודאה שנגבתה בעינויים - דינה פסלות. יש בכך אמירה הצהרתית ערכית ראויה של המחוקק שאין להכיר בעינויים במסגרת חקירה, וכי פירותיה של חקירה שכללה עינויים לא יבואו בשערי בית המשפט."

הכוונה בהצעת החוק היא לאמנה הבינלאומית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים Convention against Torture and other Cruel, Inhuman and Degrading Treatment or Punishment, בה בכל הנוגע להודאת נחקר סעיף 15 לאמנה נקבע כי "מדינה חברה תבטיח כי הצהרה אשר הוכח כי נעשתה בלחץ עינויים לא תועלה כראיה בהליכים כלשהם, בלתי אם נגד אדם המואשם בגרימת עינויים, בחזקת ראיה כי ההצהרה נעשתה".

אם הודאותיו של בן-אוליאל בשב"כ נפסלו, על סמך מה הורשע?

על סמך הודאתו במשטרה, השחזור שערך ופרטים מוכמנים שידע. אלא שבחקירתו במשטרה ובשחזור נכח ראש צוות החקירה מטעם השב"כ שכינוי "מיגל". בחקירתו  ביקש בן-אוליאל להיפגש עם סנגור. לאחר כחצי שעה הוכנס לחדר "מיגל". כעבור רבע שעה מכניסתו של "מיגל" לחדר החקירה הסכים בן-אוליאל להודות גם בפני חוקרי המשטרה. כדי לוודא שבן-אוליאל חוזר על הודאתו בשחזור, שוב התלווה אליו "מיגל" שגבה ממנו את ההודאה הראשונה, אך בית המשפט סבר ש"אין בנוכחותו של מיגל כדי להשליך על משקלו של השחזור".

לבית המשפט יכולת מוגבלת ביותר לזהות הודאות שווא – פרשת רצח החייל אולג שייחט ז”ל היא דוגמה מובהקת לכך. בפרשה זו דווקא השב”כ פנה מיוזמתו לפרקליטות המדינה עם חוות דעת חוקריו, ולפיה החשוד טארק נוג’ידאת הודה ושיחזר דבר שלא ביצע וכי רוצחיו האמתיים של החייל עדיין לא נתפסו. למרות זאת הוגשו כתבי אישום נגד נוג’ידאת ושני הצעירים שנעצרו עמו, ובית המשפט העליון האריך את מעצרם עד תום ההליכים בסוברו כי יש תשתית ראייתית מספקת להרשעה. כשבועיים לאחר שהחל המשפט נגדם התגלתה חוליית טרור, ואנשיה הובילו את החוקרים למקום הימצאו של הנשק שחטפו מהחייל.

בית המשפט העניק משקל לידיעתו של בן-אוליאל אודות "פרטים מוכמנים" מהזירה; על שידע שהחלון שדרכו הושלך בקבוק התבערה נפתח משמאל לימין ושציין שחנה בזירה רכב שחור.

[למאמרו המלא של פרופ' בועז סנג'רו ב'ישראל היום', לחצו כאן]

ברם, ניסיון החיים מלמד, כי פרטים הידועים במשטרה נכללים בהודאות שהתבררו כהודאות שווא. כך למשל טארק נוג'ידאת סיפר בהודאתו על ההבדלים בגווני האדמה באזור שבו ביצע את העבירה לדבריו, ובית-המשפט ראה בדבריו אלה ראיה מאמתת.

מסתבר שגם פערים בין הפרטים שנמסרו בהודאה למציאות העובדתית אינם מונעים מבית המשפט להסתמך עליה. ההודאה שעל בסיסה בלבד הורשע בן-אוליאל ברצח מתייחסת לרוצח בודד. עדות השכן איברהים על כך שראה בזירה, סמוך לאחר הרצח, שני אנשים עוטים מסיכות שהתנהגו באופן חשוד, וידע לתת תיאור מפורט שלהם, וראיונות לתקשורת של בני משפחת דוואבשה בהם תיארו מקרה שונה לחלוטין מכתב האישום, לא מנעו מבית המשפט לפסוק כי הודאתו אמת.

[למאמר המלא של אברהם בלוך ב'סרוגים', לחצו כאן]

אם איננו מסוגלים למנוע עינויים בחקירה כיצד נוכל לעמוד ביעד שהציבה הצעת החוק הממשלתית, "כי פירותיה של חקירה שכללה עינויים לא יבואו בשערי בית המשפט"?

סדר הדין במשפט העברי, יחיד ומיוחד מבין כל השיטות המשפטיות בעולם באשר לעמדתו כלפי הודאה בפלילים. על פי ההלכה היהודית אין אדם נענש על פי הודאת פיו, בין אם המודה מסר הודאה באשמה בראשית ההליך המשפטי בין אם הרשיע את עצמו לפני המשפט ומחוץ לכותלי  בית המשפט בין אם הפליל את עצמו במהלך המשפט - כל הודאה פלילית נדחית; 'על פי שנים או שלשה עדים יקום דבר'. ייחוד זה זכה להכרה והיווה מקור השראה בתולדות ימי המשפט. כך לדוגמה, בפסק הדין Miranda v. Arizona, שהיווה ציון דרך של בית המשפט העליון בארה"ב, בהגדרה ועיצבו הזכות החוקתית נגד הרשעה-עצמית, נשיא בית המשפט העליון השופט וורן, ציטט בחוות דעתו מאמר על המשפט העברי.

האיסור על הרשעת אדם על סמך הודאתו הוא "גזרת הכתוב", אין לו ההסבר, אך זהו איסור בעל תוצאה חיובית ברורה - איון התמריצים לחילוץ ה"אמת" תוך כפייה ועינויים ומחויבות לחקר האמת העובדתית. ובמילים של הרב הפרופסור המנוח אהרון קירשנבאום, ממנו למדתי דברים אלו ודברים עמוקים רבים נוספים:

"אף על פי שההיגיון מאחורי הדוקטרינה העברית עטוף בערפלי גזרות הכתוב, יש תוצאות חיוביות רבות לאי-קבילות ההודאה הפלילית. התועלת החשובה ביותר היא יצירת תריס כנגד עינויי אדם כאמצעי שיפוטי להוציא את ה'אמת' מפיו; יש בתריס זה כדי לשמור על כבוד האדם שנברא בצלם", אהרון קירשנבאום הרשעה עצמית במשפט העברי – ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית 187 (2005).

[בתמונה: הרב הפרופסור המנוח אהרון קירשנבאום, באדיבות בני משפחתו]

שנה טובה ומבורכת בפירות של מחויבות שמירת כבוד האדם שנברא בצלם!