[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Fangirl לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על טיפול משפחתי, לחצו כאן]

שאול שלו הוא פסיכותרפיסט ממוקד טראומה‏ ויועץ משפחתי, המטפל ב'לצמוח אחרת'

פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף.

*  *  *

הנער מתנהג באופן שונה מנערים בני גילו. הוא מעדיף להיות בבית...

אנחנו יודעים שבגיל הנעורים, המעגל החברתי הוא המעגל המרכזי בחיי הנער. יחד עם זה, ישנם מצבים הפוכים, שבהם הנער אינו משתלב בחברת בני גילו.

אני רוצה לתאר את המצב הזה דרך מקרה של נער, שהכרתי אותו בתחילת גיל הנעורים, בסביבות גיל 14-13 ועקבתי אחר התפתחותו, לאורך שנים, עד היותו גבר, אחרי הצבא.

בגיל הנעורים, כשכל חבריו היו מבלים עם בני גילם, הנער הזה היה מעדיף - בדרך כלל - להישאר בבית, בחיק המשפחה. הוא לא יצא לבלות עם נערים אחרים. במשפחה הוא היה מרגיש בטוח, שייך... זה היה המקום שבו העדיף להיות. הנער חווה הרבה אכזבות, בתחילת גיל הנעורים. נערים שהיו מפותחים, פיזית, יותר ממנו, היו צוחקים עליו, כי הוא נראה כילד, לא התפתח מהר כמותם, לא ידע לדבר כמותם, הקשר עם בנות המין השני לא דיבר אליו אז... בקיצור, הוא היה ללעג בין חבריו. הוא חווה כל כך הרבה אכזבות, עד שהרגיש מושפל מבני גילו והעדיף שלא לשהות במחיצתם בשעות הפנאי.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PublicDomainArchive לאתר Pixabay]

ההורים היו בהתחלה מודאגים מאוד. הם ריחמו עליו והוא חש בזה; וזה הפריע לו. זו הייתה הסיבה לכך שההורים פנו אלי. בניגוד להורים, הנער דווקא לא הרגיש מודאג. הוא טען שטוב לו בבית, עם המשפחה, עם הלימודים, אינני צריך את החברים האלה. 

נקודת המוצא בטיפול הייתה לגרום להורים להפסיק להראות לו דאגה ולקבל את העדפותיו של הנער באופן טבעי. כל עוד התפתחותו הגופנית של הנער לא הדביקה את התפתחות בני גילו, היה הבית המקום הנכון עבורו; והוריו - שנגמלו מן הדאגה היתרה - קיבלו אותו כמות שהוא; והעניקו לו קבלה וחום ללא תנאי; אבל לא דאגה. 

ברגע שהדאגה היתרה חלפה, ולא הורגשה יותר אצל הילד, וברגע שהנער התבגר יותר מבחינה גופנית, בגיל 17-16, הוא התחיל להתחבר לאט לאט עם בני גילו. כשהתגייס לצבא הוא כבר היה בשל לחלוטין לגילו; והתמודד עם האתגר בצורה מדהימה. תמיד היה מוקף בחברים ובחברות ומביא אותם הביתה. הכל הסתדר מאליו. 

מה ניתן ללמוד מהמקרה הזה?

שהתנהגות חריגה כזו אינה מלמדת בהכרח על בעיה. ברור שאנחנו יכולים להציע לילדנו עזרה, אם הם רוצים אותה; ולחבר אותם לבעל מקצוע, שמתמחה בגילאים הללו. אבל, אם הנער מסרב לעזרה, רצוי מאוד להראות לו שאנחנו סומכים עליו, ושאנחנו יודעים, מאמינים, שהוא ידע כיצד למצוא את עצמו.

לאחר השירות הצבאיאגב פגשתי את הצעיר; והוא סיפר לי שדווקא אז הוא בחר ללכת לטיפול בשל בעיה אחרת שבה נתקל. משמע, כשהמתבגר שלנו זקוק לטיפול, הוא בדרך כלל ידע להציע על הצורך הזה. הבעיה שבה נתקל אותו צעיר לא הייתה, אגב, בעיה חברתית. הוא כבר לא סבל מבעיות חברתיות כלשהן, ולא זה היה הדבר שהציק לו.

להלן הסרטון:

[לאוסף המאמרים על טיפול משפחתי, לחצו כאן]