[בתמונה: ציפי רפאלי בימים טובים יותר... התמונה היא צילום מסך]
[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת mynet ירושלים. הוא מועלה לכאן באישור המחבר]
נילי רוכברגר כיהן היא ד"ר לקרימינולוגיה, המשמשת כמרצה במכללה האקדמית אשקלון.
זהו מאמר שלישי ואחרון מתוך שלושה, העוסק בכאבי המאסר בבתי הסוהר. המאמרים האחרים:
* * *
לאחר שדלת הברזל הכחולה והכבדה נסגרה מאחורי ציפי רפאלי, החל בספטמבר 2020 בחייה פרק המאסר בכלא נווה תרצה. רפאלי נשפטה בגין עבירות מס ל- 16 חודשי מאסר; והשתחררה בתום שמונה חודשים.
מה עבר עליה בכלא? אם עד הכליאה היו מנת חלקה של רפאלי "רק" הפגיעה בפרטיות, הביוש והמתח, שנלווים לחקירה ולהליך הפלילי; הרי שעתה היא נאלצת לחוות את החוויה העגומה המשותפת לכל אסיר ואסירה ביומם הראשון במתקן הכליאה.
שיא הביוש של אדם מפורסם הוא בהגעה אל בית הסוהר. על מנת למנוע כלי תקשורת ותמונות שלה בכניסה לכלא, רפאלי הקדימה על דעת עצמה והתייצבה בנווה תרצהבשעה 5 וחצי לפנות בוקר. היא ניסתה להקדים עוד יותר - והגיעה לכלא כבר קודם לכן, בחצות - אולם ונשלחה בחזרה לביתה...
[למאמר המלא של שמעון איפרגן במאקו, לחצו כאן]
"הלם המאסר" הוא אותה חוויה ראשונית, עוד מהצעדים הראשונים במסדרון המנוכר של המתקן ומשלב "טופס הטיולים" של תהליך הקליטה, שבו היא תפגוש באנשי הסגל של הכלא: קצין המודיעין והעובדת הסוציאלית, מפקדת האגף ומנהלת הכלא. בספרות המקצועית מקובל לכנות את התהליך כמעין "טקס הפשטה" - לא רק פיזי, במעבר מהבגדים שעימם הגיעה ללבישת מדי הכלא - אלא גם מהחירות ומהשליטה המלאה בחיים שהיו כה ברורים, עד לפני זמן קצר.
.
מהר מאוד מתוודעים לכללים החדשים, הפורמליים והנוקשים, של הכלא - וחשוב מכך: לנורמות ולערכים הבלתי כתובים של תת-התרבות החדשה במקום, של האסירות והעצורות.
מתוך כ- 13 אלף אסירים הכלואים בישראל, פחות מ-150 כיום הן אסירות נשים, וכולן כלואות בנווה תרצה, מתקן הכליאה לנשים היחיד בישראל. רוב הנשים בישראל שמבצעות עבירות נענשות במסגרות קהילתיות ורק מיעוטן נכלא. ואם כניסה של אישה למאסר בכלא היא חריג, אז כניסה של אישה לכלא בגין עבירות "צווארון לבן" היא בגדר חריג ביותר. זכורים המקרים של שולה זקן ואתי אלון - ורפאלי בהחלט תהיה שונה בנוף של נווה תרצה.
רוב האסירות במקום הן בגילאי השלושים עד סוף שנות החמישים ורפאלי, בת 65, תהייה מהמבוגרות במתקן. רובן ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, בעלות השכלה בסיסית בלבד (ממוצע של שמונה שנות לימוד). רבות מהן מכורות לסמים, לאלכוהול או לתרופות הרגעה ובעלות רקע של הפרעות נפשיות ופגיעה מינית. פרופיל זה דומה, אגב, לפרופיל האסירות בארצות מערביות אחרות.
כיוון שנווה תרצה הוא מתקן כליאה יחיד לנשים, אין בו הפרדה בין אסירות לעצורות, בין בגירות לקטינות, בין מי שנשפטו לראשונה למאסר ומי שזו להן כליאה חוזרת. בהיעדר הפרדה בין סוגי עבירות, עשויה רפאלי למצוא עצמה חולקת תא גם עם מי שמרצה מאסר בגין רצח ,עבירת אלימות קשה או עבירת סחר בסמים - סוגי העבירות הנפוצות בין האסירות.
[להרחבת המושג: התרבות הארגונית של אסירים, לחצו כאן]
[בתמונה: כלא נווה תרצה. התמונה באדיבות אתר שירות בתי הסוהר]
לאחר ההסתגלות הראשונית לכלא, נאלצה רפאלי להסתגל למה שמכונה בקרימינולוגיה "כאבי המאסר". לבד מאובדן החירות, חיי היום-יום מתבטאים בשליטה כמעט מוחלטת בחיי האסירה, בתלות בסגל ובתחושת בדידות חריפה.
סדר היום של רפאלי, כמו של כל האסירות, התחיל בשעה 7:30, כאשר האפשר לה לצאת לעבודה (בעבודות הרכבה, אריזה או תפירה בעיקר) או ללימודים. בשעות אחר הצהריים היא שבה לתא לספירה; ואז נמשכה התעסוקה, כאשר לאחר ארוחת הערב, בשעה 8:30, נסגרות דלתות התא, עד למחרת בבוקר. שגרה חזרתית עד כאב.
הסיכוי של רפאלי להיקלע לסכסוכים או לאירועי אלימות במהלך הכליאה היה נמוך מלכתחילה. להבדיל מאירועים תדירים למדי של אלימות קשה בין אסירים גברים במתקני הכליאה, המחקרים מלמדים שתופעות אלה זניחות בנווה תרצה. רוב מקרי האלימות שנרשמו בשנים קודמות היו מסוג קטטה, משיכת שיער והכאה קלה יחסית. אלימות קשה כגון דקירות, ניסיונות רצח וחתכים כמעט שלא התרחשו במקום או שכוונו על ידי התוקפת כלפי עצמה, מחמת מצוקה או אירוע הפגנתי.
רפאלי העבירה את תקופת הכליאה עם אסירה נוספת, או עם שלוש נוספות - בכל תא מיטות קומותיים, ארונית או ארון, שירותים ומקלחת - כאשר לכל אסירה שטח של מספר מטרים רבועים בלבד. חלק אחר מימיה עבר בשטחים הציבוריים של הכלא המיושן, במבנה משנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר בדו"חות הסנגוריה הציבורית והכנסת הוא תואר כ"כלא ישן וצפוף".
על רפאלי היה עליה להתרגל במהירות לפרקטיקות של ניקוי התא, כיבוס בגדיה והמתנה בתור בקנטינה וגם להווי של הצקות והפגנת כוחנות מצד "ותיקות" כלפי "צעירות" עם כללים של "קליקות" קטנות ועם מציאות שונה מאוד מהחיים כאן בחוץ.
[להרחבת המושג: 'כאבי המאסר', לחצו כאן] [להרחבה בנושא 'קליקה', לחצו כאן]
.
ריבונו של עולם עד מתי ימשך הסיוט הזה לוקחים אישה ששילמה מליונים למדינה המטופשת הזאת ועושים עוול לאישה להכניס אותה לבית סוהר אין דבר יותר גרוע מעונש זה בשביל אישה הגונה שלא הזיקה לאיש האם המיליונים ששילמה למדינה לא הספיקו לא הספיקו לכם צריכים גם מאסר אני רוצה לקלל משהוא שעשה עוול לאישה הנכבדה הזו והחליט לשלוח אותה בית סוהר אני קורא לכל בר דעת להתקומם שהגברת הזו תשוחרר במידי לביתה אני באופן אישי מזועזע מהעונש שהוטל על גברת אחים יקרים אתם לא יודעים מה זה להיות בבית סוהר שעה אחת בין 4 קירות אני מרחם על האישה הזו
האמת לעניות דעתי העונש של מאסר הוא לא עונש מתאים לעבירה זו ובמיוחד במקרה והנסיבות של ציפורה רפאלי .דווקא היחוס המשפחתי של ציפורה ( אמא של בר ) עשה לה לא טוב והיא נענשה חמורות .
אני מרגיש קצת עצוב בשבילה שבגילה אישה סה"כ נורמטיבית נענשת לא פרופורציונלית אם נוסיף את הקנס הגבוה והחזרה של סכומי כסף גדולים לרשויות המס . נעשה לה עוול משווע …ומקווה בשביל משפחתה שתכיל את העונש ותסיים אותו בבריאות הנפש והגוף .