[לאוסף המאמרים על טיפול משפחתי, לחצו כאן]
שאול שלו הוא פסיכותרפיסט ממוקד טראומה ויועץ משפחתי, המטפל ב'לצמוח אחרת'
פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף.
* * *
מה קורה כשנער מתבגר מעדיף לישון אצל חברים ולא בבית? האם ההורים כבר לא נחוצים לו? האם הם צריכים להיפגע? האם הם צריכים להגביל אותו? כשילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, ההורים חשים חוויה שונה מאוד ומתפתחת, ממה שחוו אצל ילדיהם בגיל הילדות.
בגיל ההתבגרות נמצא הילד במקום שונה מאוד מהמקום שבו היה, עד כה. המיקוד של תחושת השייכות שלו היה בתקופת הילדות במשפחה. היא הייתה כל עולמו. הוא הרגיש שייך והרגיש בטוח עם כל מה שקורה בביתו.
אבל, בגיל ההתבגרות, המתבגר כבר איננו מרגיש ילד קטן, מחד גיסא; וגם לא מבוגר, מאידך גיסא. לאן הוא שייך בעצם? לא לשם ולא לכאן. לכן, נחוץ לו, יותר מתמיד, לחפש את בני גילו, כי שם הוא מרגיש שווה ערך. שם הוא מתקבל ללא תנאי וגם הוא מקבל אותם. הם דוברים את אותה השפה. האינטימיות בין בני גילו מקנה לו ביטחון. לכן, הרצון לישון אצל חברים מקנה לילד את התחושה שהוא נמצא במקום הבטוח שלו.
ההורים נפגעים פעמים רבות מהמצב הזה וחשים כאילו "הילדים אינם זקוקים לנו יותר". זו כמובן טעות. המתבגר זקוק מאוד להוריו. הוא זקוק לקשר עימם, ליחס שהם מעניקים לו. הוא חייב לדעת שמקומו מובטח למרות שהוא מחפש פעמים רבות את הדרך 'החוצה' אל החברים.
במצב הזה אנחנו כהורים צריכים לפתח מקסימום של מודעות לקשר המשתנה בינינו לבין ילדנו. אם יצרנו מערכת יחסים של כבוד הדדי; שבה, אנחנו ממשיכים להרגיש את אותה שייכות אחד לשני, אם השכלנו לעשות זאת, נצליח להפוך את מערכת היחסים ביינו אפילו לקרובה יותר מזו שהייתה לנו עם הילד בגיל הילדות, כיוון שיש בה יותר הבנה, והיא כוללת יותר מחשבה מופשטת.
לעומת זאת, ישנם מצבים שבהם הילד יחמוק מידינו ולא ירגיש צורך להתחבר להוריו. זה יקרה באחד משני המצבים המנוגדים הבאים:
- אם מה שפיתחנו זה אווירה דיקטטורית שבה החלטנו במקום הילד; לא אפשרנו לו לחשוב בעצמו; לא עזרנו לו לפתח אחריות, אז נחווה קושי גדול ומעמיק ביחסים בינינו. אז ילדנו יחפש קשר עם הורים אחרים; יאמין ויבטח יותר בהם.
- לחלופין, עם פיתחנו עם ילדינו מערכת אנרכית ולא ברורה של יחסים, שבהם אין גבולות ברורים; גם אז, לא יחוש הנער צורך להתחבר להוריו, בבחינת "אינני זקוק להם. אני יודע הכל!"...
