[בתמונה: ביצורים בקו בר-לב, 26 באוקטובר 1970. מקור התמונה: דובר צה"ל]

עודכן ב- 26 בספטמבר 2023

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על שקרים, לחצו כאן]

אביתר בן-צדף [1] הוא עורך לשעבר של כתב-העת מערכות בצה"ל; חוקר מלחמות ישראל – ובעיקר, מלחמת יום הכיפורים; עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי הרצליה; חבר בפורום אלפרדו לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים ומרכז סדנאות הפורום.

זהו מאמר שני מתוך שני מאמרים העוסקים ברלוונטיות של קו של בר לב להגנת סיני. המאמר האחר הוא:

• גדעון שניר: זלזול לא מוצדק ב’קו בר-לב’.

*  *  *

"במצב אידאלי – כאשר כול רכיבי המערכת פועלים באופן מתואם בהתאם לייעודם – קו כזה עשוי להוות מענה הולם לבלימת ניסיון חציה. אך זה לא היה המצב והוא לא בא לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים" – קובע גדעון שניר במאמרו על קו בר-לב.[2]

קו בר-לב היה טעות טקטית, ואיני בטוח שלא היה גם טעות הנדסית. קריסתו במלחמה הייתה צפויה לכל מי שקרא את הכתובת על הקיר, שנכתבה באותיות של קידוש לבנה עוד במהלך מלחמת ההתשה.

[למאמרו של ד"ר גדעון שניר: 'זלזול לא מוצדק בקו בר לב', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [לאסופת המאמרים על מלחמת ההתשה, לחצו כאן]

[בתמונה: חיילים מצריים פורצים את מכשול סוללת העפר בעזרת זרנוקי מים. התמונה היא נחלת הכלל]

קו התעלה אורכו כ-180 ק"מ. אם נוסיף אליו את גזרת החוף הצפוני מול פורט פואד ופורט סעיד (שבה היו "בודפסט" ו"טרקלין" – בשמותיהם במלחמת יום הכיפורים), הרי המדובר בקו ארוך יותר. במצבו המיטבי היו בו 32 מעוזים, שנבנו על קו המים – כלומר, על קו המגע, שהיה גם קו העצירה; ולא תוכנן – כנהוג בכל תורת הגנה הגונה – קו שני. כלומר, על קו העצירה והמגע בתעלת סואץ היו מוצבים דלילים, שרובם לא חיפו הדדית – בתצפית ובאש ביום. קל וחומר – בליילה.

במלחמת ההתשה נפרץ הקו הזה תדיר על-ידי פשיטות של הקומנדו המצרי, שהסבו חללים רבים, פצועים ושבויים – עד כדי כך, שתחזוקת המעוזים, תספוקם, הכנסת לוחמים לקו והוצאתם ממנו היו פעולות הרות-סכנה.[3]

נוכח השבר הגדול, קבע אלוף אריאל שרון, אלוף פיקוד הדרום (פד"ם),[4] בתום תרגיל של פד"ם, בתחילת שנת 1971, כי התרגיל הוכיח את קריסת כל ההנחות שביסוד קו בר-לב.

[בתמונה משמאל: אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון: לפנות... התמונה באדיבות אתר יד לשריון - פארק לטרון]

"מבצעית יתקשו הטנקים להגיע לעמדותיהם לאורך התעלה [ה"סנפירים" במינוח הצבאי – אב"ץ], ולכן יישארו המעוזים לבדם, חשופים להתקפות אויב". מסקנתו שרון: לפני פרוץ הקרבות יש לפנות את הלוחמי המעוזים; ולשם כך, פקד להציב בכל מעוז זחל"ם או שניים (בהתאם לסד"כ המעוז), כדי שאנשיו יוכלו להתפנות בכוחות עצמם.[5] ביולי 1973, עם החלפתו של שרון באלוף שמואל גונן-גורודיש, איש חסותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר,[6] נזנחה התכנית לפינוי עצמי, מבלי לתת לה חלופות.

בדיעבד, הוכיחה מלחמת יום הכיפורים את כל מסקנות התרגיל בשנת 1971.

[בתמונה: מעוז בודפשט שהיה ממוקם בצפון קו בר לב. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי סא"ל מיל יוסף אלדר הרצליה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

ביקורת

בקיץ 1972 חזר אלוף אלי זעירא, קצין צנחנים עתיר ניסיון (ראו תמונה משמאל), משליחותו כנספח הצבאי של ישראל בוואשינגטון הבירה. לפני שנכנס לתפקידו החדש כראש אמ"ן, ביקש זעירא לסייר שבועיים בצה"ל, כדי להתעדכן. לדבריו, התרשם לרעה מקו בר-לב, וצפה לו שחורות בפרוץ מלחמה.[7]

[בתמונה: האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים. באדיבות ארכיון צה"ל. שם הצלם אינו מוזכר]

לעומת זאת, רברבנות פיקוד צה"ל ומפקדים באוגדה 252, אוגדת קו התעלה, וזלזולם באויב היו מן המפורסמות באותה התקופה. רא"ל בר-לב טען בסיכום תרגיל "מהלומה" (ינואר 1971), כי התרגיל היה מעולה (אף שניצח בו בִּיוּם הצד המצרי), אך, לדבריו, הערבים אינם מסוגלים לעשירית ממה שהקצו להם המתכננים הישראליים של התרגיל. הזלזול באויב היה רוח המפקד, והוא ירד לתרגילים מטכ"ליים, לתרגילים של פד"ם ולהכנת הכוחות (כולל יחידות מילואים) והשטח לקראת מלחמה.[8] (הזלזול באויב מבעבע גם ממסמך, שהוגש לוועדת אגרנט, ונחשף רשמית בין כסה לעשור ה'תש"ף, אודות תכנית ההתקפה הסורית במלחמת יום הכיפורים, שהגיעה לאמ"ן ארבעה ימים לפני המלחמה.)

דעה שלילית במיוחד על ביצורי קו בר-לב מביע אלוף (מיל') גיורא איילנד (ראו תמונה משמאל):

[תמונתו של האלוף במיל' איילנד הועלתה לויקיפדיה ע"י Kai Mörk. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0 de].

"... סוגיה שנייה היא בניית קו המוצבים. ללא קשר לשאלת מיקומם, הרי שהאופן שבו נבנו שיקף חובבנות מדהימה ... הנפילה של המוצבים ... לא נבעה רק ממיעוט הכוחות בהם ומחוסר מיומנותם, אלא בראש ובראשונה מכך שנבנו באופן שאינו מאפשר לחימה. בכל המוצבים ... היו עמדות הלחימה עִליות, בולטות וחשופות לגמרי לאש ארטילרית, וחייבו את החיילים במקום להיחשף לאש שטוחת מסלול של האויב ...[9] אך אצלנו משום מה העדיפו לבנות את המוצבים באופן מטופש להחריד. בנייתם שיקפה חובבנות בלתי-נסלחת, המחיר עליה היה גבוה להחריד".[10]

ובמקום אחר בספרו – "... מוצב החרמון נפל ... כי נבנה בצורה מטופשת ... האופן שבו נבנה – כמו כל המוצבים  ברמת הגולן ולאורך תעלת סואץ – ביטא חוסר מקצועיות מחריד ...". איילנד מייעץ למתכוונים לבנות מוצב לבקר בקלעת נמרוד שבגולן, וללמוד ממעשי הצלבנים, שבנוהו.[11] זה, כמובן, לא נעשה ולא ייעשה. כדי ללמוד בינוי מוצבים ודאי ישלח צה"ל את מהנדסיו לצרפת, או לארצות-הברית, שהרי חוכמת ההנדסה הצבאית לא הומצאה, כידוע, כאן. לכן, דרך אגב, גם המוצבים בדרום לבנון היו כישלון טקטי בוטה.

סיכום

קו בר-לב יסודו בטעות, שעלתה דמים רבים תרתי משמע. עוד כחייל מילואים בגולן, טענתי  במהלך מלחמת יום הכיפורים, שלמזלנו, צבאנו לא גויס, ולא הוצב בקו התעלה, כדי להישחק במתקפה המצרית. לעמדה זו יש תומכים רבים – וביניהם אלוף (מיל') שמואל גונן ז"ל ואלוף (מיל') יעקב (ג'קי) אבן. לעומת תמיכה בלתי-מסויגת של אלוף (מיל) ד"ר עמנואל סקל בקו בר-לב ובתפיסה "הסדיר יבלום".

[בתמונה משמאל: תעלה במעוז, בקו בר לב. התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי Dār al-Shurūq, Egypt, והיא נחלת הכלל]

התפיסה הטקטית, שהולידה את קו בר-לב, הייתה שגויה, ונבעה מאי-היכרות חמורה ביותר עם תורת קרב ההגנה (או גרוע מזה – אי-הבנתה). גם מדיניות עיקשת של "אף שעל" צריכים לתרגם להיערכות הגיונית מבחינה צבאית, ולא להסתמך על המזל ועל זלזול באויב. בעיקר, חמור הדבר כיוון שצבאנו לא הפיק לקחים ממלחמת ההתשה וגם לא ממלחמת יום הכיפורים, וחוזר על שגיאותיו בהתמדה מעוררת השתאות. "מי שאינו לומד מן ההיסטוריה" – קבע סנטיאנה – "נידון לחזור עליה". ולעומתו, אמר אלברט איינשטיין, שעשיית אותה טעות פעמיים הנה אידיוטיות. קדם לכולם שלמה המלך, שקבע, "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ".^[12]

עם פרוץ המלחמה, התעקשו הפיקוד העליון ופד"ם לא לפנות את המעוזים, שלא הייתה להם כל תועלת במלחמה, כיוון שהיו תחת אש רצופה לשיתוקם. כלומר, מנכס, ששגו מתכנני הצבא לחושבם, הפכו המעוזים לנטל מערכתי. תכנית הצליחה המצרית עקפה את המעוזים, והתקדמה עד ליעד המערכתי (שצה"ל לא ידע עליו), כשמונה ק"מ ממערב לתעלה. כך, ייתרה התכנית את קו בר-לב, שהפך לנטל כבד על חטיבות השריון בקו ועל אוגדה 252 – עד שהוחלט להפקיר את מוצביו לגורלם.[13]

רק לאחר ההגעה ליעדם המערכתי, טיפלו המצרים במעוזים, וכבשו את המעוזים, שלא נפלו, או לא פונו, אחד-אחד. גם לו אוישו כל 32 המעוזים כיאות – זה היה קורה. יתר על כן, לקו בר-לב לא היה כל סיכוי להחזיק מעמד אל מול עדיפות אדירה של הארטילריה המצרית (שהוכחה כבר במלחמת ההתשה). בנוסף, שיתקו המצרים את יכולתו של חיל האוויר לסייע למעוזים[14] באמצעות מטריית טילים נ"מ, שהפכה את קו התעלה וגם חלקים ממערב סיני לאזורים מוכי-טילים (אמ"ט), עוד בקיץ 1970.[15]

כך, הוכנו תכניות המטכ"ל להגנת סיני על סמך חוסר-מקצועיות, על סמך אשליות, על סמך שאננות, על סמך זלזול באויב, על סמך התעלמות מהמציאות ועל סמך אי-הבנה מוחלטת של תורת קרב ההגנה. התכניות קרסו – כפי שצפה תרגיל פד"ם בשנת 1971 – בהתלקח האש בתעלה ואולי הרבה קודם לכן – כשטחו עיני המודיעין מלראות את העומד להתרחש.

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על שקרים, לחצו כאן]

הערות, מקורות והעשרה

[1] עורך לשעבר של כתב-העת מערכות בצה"ל; חוקר מלחמות ישראל – ובעיקר, מלחמת יום הכיפורים; עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי הרצליה; חבר בפורום אלפרדו לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים ומרכז סדנאות הפורום.

[2] גדעון שניר, "זלזול לא מוצדק ב’קו בר-לב"’. אתר ייצור ידע, דצמבר 2018. נגיש אלקטרונית – https://www.xn--7dbl2a.com/2018/12/06/%d7%92%d7%93%d7%a2%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%a8-%d7%96%d7%9c%d7%96%d7%95%d7%9c-%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%93%d7%a7-%d7%91%d7%a7%d7%95-%d7%91%d7%a8-%d7%9c%d7%91/?utm_source=mailpoet&utm_medium=email&utm_campaign=newsletter_33#sthash.rS13Cs6G.0Y1Qw5iV.dpbs. נדלה באחרונה – 29 באוקטובר 2020.

[3] שיחה בלתי-מתועדת עם פצי – תא"ל (מיל') אמציה חן – שבה ביקר גם את מיקום המעוזים כחסר כל היגיון צבאי.

[4] שרון (אז – ראש מה"ד) ואלוף ישראל טל, ראש אג"ם, היו היחידים מאלופי המטכ"ל, שתמכו בהגנה "ניידת" על קו התעלה. כלומר, אי היאחזות קישחת במעוזים על גדת התעלה.

[5] יום-טוב תמיר, אמיר ראובני ומוטי אשכנזי, 2017. "לחימת המעוזים". במיכאל ברונשטיין (עורך). ניצחון בסבירות נמוכה. אמיתות על מלחמת יום הכיפורים. רמת אפעל: שרידות, עמ' 230.

[6] אלעזר, כמו חיים בר-לב, קודמו בתפקיד, דגל בהגנה "נייחת" על קו התעלה.

[7] שיחה בלתי-מתועדת עם המחבר בביתו של זעירא, לאחר שיחתו עם ד"ר מיכאל ברונשטיין, עם ד"ר אורי מילשטיין ועם המחבר.

[8] אביתר בן-צדף, 2017. "התרבות, שאפשרה את ההפתעה ביום הכיפורים ה'תשל"ד". במיכאל ברונשטיין (עורך). ניצחון בסבירות נמוכה. אמיתות על מלחמת יום הכיפורים. רמת אפעל: שרידות, עמ' 537 והערות 4-3.

[9] לתיאור מפורט של הלחימה במעוז "המזח" במלחמת יום הכיפורים – עד נפילתו – המדגים את ביקורת איילנד – ראו בחלקים הראשונים בספרו של אורי אהרנפלד, שנפל בשבי המצרי. אילן בכר ואורי אהרנפלד, 2010, 2020. שבוי בפקודה! צנחן שבוי בכלא בקאהיר. תל-אביב: מעריב וכתר.

[10] גיורא איילנד, 2018. איני נרדם בלילות. אוטוביוגרפיה. ראשון לציון: ידיעות אחרונות, עמ' 194.

[11] איילנד, 2018, עמ 71-70.

[12] משלי כ"ו, י"א.

[13] וזו סוגיה אחרת לחלוטין, הנוגעת למוסר לחימה ולמנהיגות. עיינו בערך מעוז "המזח". בכר ואהרנפלד, 2010, 2020.

[14] דימה אדמסקי, 2006. מבצע קווקז. תל-אביב: מערכות; פסח מלובני, 2017. דגל אדום מעל המזרח התיכון. תל-אביב: אפי מלצר בע"מ; בוריס דולין, 2020. חומת סואץ. פארק תעשיות חמן: כינרת, זמורה, דביר.

[15] כדי להבהיר זאת לישראל, הפילו המצרים בשבעה-עשר בספטמבר 1971 בטיל נ"מ מטוס סטראטוקרויזר ("ענק") של חיל האוויר, שטס כעשרים ק"מ ממזרח לתעלה במשימת מודיעין.

• פנחס יחזקאלי (2019), (כמעט) הכל על מלחמת ההתשה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 28/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• גדעון שניר (2018), זלזול לא מוצדק ב’קו בר-לב’, ייצור ידע, 6/12/18.