רועי צזנה: האם אפשר לעצור את נגיף הקורונה?

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Foundry לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון.

בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.

[התמונה משמאל: מאלבום התמונות הפרטי של המחבר]

האתרים של ד"ר רועי צזנה

* * *

בשבועות האחרונים אני שומע שוב ושוב טענה מוזרה: אי אפשר לעצור את נגיף הקורונה, ולכן גם אין טעם לנסות – ובוודאי שלא באמצעות סגר מלא. המקור לטענות הללו הוא כנראה הפרופסור יורם לס (ראו תמונה משמאל), שהכריז עוד בחודש מרץ השנה כי – "ממשלה לא יכולה לעצור מגפה. מה שעוצר מגפה זה החיסון הטבעי. אי אפשר לעצור מגפה על ידי צו ממשלתי."[1] והוסיף הפרופסור ממש השבוע והוסיף כי הוא דווקא מרוצה מכך ש- 9,000 חולים חדשים מאובחנים מדי יום. וכלשונו – "קוראים לזה חסינות עדר. כולם נדבקים וזה טוב".

ובכן, מה נכון? האם אנו צריכים להיות מרוצים מאלפי חולים חדשים המאובחנים מדי יום? האם באמת אי אפשר לעצור מגפה? מסתבר שאפשר בהחלט לעצור מגפה. נתחיל בכמה דוגמאות כלליות, ואז נעבור לקורונה.

[תמונתו של פרופ' יורם לס נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידיArielinson. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

הרופא שאיש לא האמין לו

פרופ' לס אוהב להשוות את עצמו לאיגנץ זמלווייס [2] – האיש שהבין לראשונה שהרופאים בבתי-החולים של המאה ה- 19 מביאים למותן של יולדות אינספור, מכיוון שהם מיילדים אותן מבלי שישטפו קודם את ידיהם. הממסד הרפואי קם נגדו ודחה לגמרי את טענותיו, ולכאורה הסתיים העניין שם. ברור מדוע לס אוהב להשוות את עצמו לזמלווייס.

[תמונתו של איגנץ זמלווייס משמאל היא נחלת הכלל]

אלא שההשוואה הזו לוקה בחסר. הממסד המדעי קיבל בסופו של דבר את טיעוניו של זמלווייס, וממשלות העולם פעלו בהתאם. המחוקקים קבעו שרופאים מחויבים לפי חוק להקפיד על כללי סטריליזציה מחמירים – לשטוף ידיהם במים וסבון, להיכנס עם מסיכות לחדר הניתוח וכן הלאה – וכתוצאה מכך ירדו אחוזי התמותה מזיהומים בניתוחים באופן דרמטי. מסתבר שאפשר בהחלט לעצור מגפה בצו ממשלתי.

אני מודה שזו התחכמות. הרי פרופ' לס אינו מדבר על מגפה חיידקית, אלא ויראלית – כלומר, ממקור נגיפי. אבל בכל זאת, היה עוזר אם לס היה משתמש במונחים מדעיים, מדויקים וזהירים יותר.

ובכן, מה קורה באמת עם מגפות שנגרמות על-ידי נגיפים?

מסתבר שגם אותן אפשר לרסן מבלי לחכות לאותו "חיסון טבעי". את מגפת האבעבועות השחורות שקטלה מאות מיליוני בני-אדם בהיסטוריה, הצליח ארגון הבריאות העולמי להכחיד סופית באמצעות חיסון שפותח עבורה וניתן בכל העולם. בכל מקום בו הרים הנגיף את ראשו, מיד זכו כל תושבי הכפר (והכפרים הסובבים אותם) בחיסון כנגדו. המגפה מוגרה בכל העולם[3].

אה, גם זו התחכמות? פרופ' לס התכוון למגפות כמו הקורונה, שאין להן חיסון עדיין מעשה ידי-אדם? קשה איתכם. אבל בסדר. בואו נבחן מגפות שהן גם ממקור נגיפי, וגם לא היה להן חיסון.

[בתמונה: מה קורה באמת עם מגפות שנגרמות על-ידי נגיפים? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי _freakwave_ לאתר Pixabay]

הסגר המיני הגדול: מישהו זוכר את נגיף ה- HIV, הגורם למחלת האיידס?

זו הייתה מגפה רצינית – ועודנה כזו באזורים מסוימים בעולם. אבל בארצות המערב קרה דבר מופלא [4]. בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, התגבשה ההבנה שקיים נגיף שגורם לאיידס, ושהוא עובר מאדם לאדם באמצעות יחסי מין. התגובה? מערכה שלמה שנועדה לגבש מחדש את כללי ההתנהגות המינית של הצעירים והמבוגרים: הקפדה על שימוש באמצעי מניעה, אזהרה מקיום יחסי מין עם מספר רב של פרטנרים, ועוד.

אף אחד לא חיכה ל- 'חסינות העדר'. אף אחד לא אמר שמדובר בנגיף שאינו הורג יותר משפעת, למרות שזה כנראה היה נכון באותו הזמן. לכולם היה ברור שאם לא יעצרו את הנגיף הזה, הרי שהוא יוכל להתפשט לכל האוכלוסייה – וזה בערך מה שקרה במדינות אפריקה שם לא הקפידו (בין שמרצון, בין שמבורות, בין שמכפייה קתולית שהגיעה מלמעלה) על אמצעי מניעה. התוצאה? בכמה מהמדינות שם, כמו בוטסוואנה, יותר מעשרים אחוזים מהמבוגרים נושאים את הווירוס בגופם[5].

[בתמונה: נגיפי HIV (בירוק) משתחררים מלימפוציט (בורוד). צולם בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני סורק. התמונה היא נחלת הכלל]

ולא, חסינות העדר ממש לא עוזרת להם.

אולי שמתם לב שאני נתפס לקביעה הזו של פרופ' לס, שחסינות העדר תציל את כולנו. זה עשוי אפילו להיות נכון במחלות מסוימות, אבל הנה העניין: הוא לא יודע. זה נגיף חדש, שדומה מאד מבחינה גנטית לנגיפי ה- SARS וה- MERS עם אחוזי התמותה הגבוהים (10-30 אחוזים) ושהותירו חולים עם ריאות מצולקות לכל חייהם[6] וקשיים בריאותיים אחרים[7].

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידיAbhi_Jacob לאתר Pixabay]

איך לעזאזל יודע פרופ' לס – הרבה לפני כולם – שהווירוס הזה הוא בסך-הכל שפעונת-קטנטונת, כך שאפשר להידבק בו ולפתח חסינות, בזמן שכל שאר מומחי האפידימיולוגיה הגדולים בעולם מזהירים בדיוק מדרך החשיבה הזו? איך הוא יודע שאותה הידבקות – גם אם תוביל לחיסון עדר – לא תעשה נזק לאוכלוסייה בכללותה? וזאת במיוחד בזמן שמאמרים יוצאים על ימין ועל שמאל שמתארים חולים אסימפטומטיים – ללא סימפטומים – עם פגיעות בלב ובריאות [8].

ובעצם, איך הוא אפילו יודע שאפשר לפתח חסינות עדר לנגיף? כן – אנשים מפתחים חסינות לנגיף, אבל נגיפי הקורונה בכללותם ידועים בכך שהגוף אינו מפתח חסינות יעילה כנגדם, והיא דועכת תוך מספר שנים, ולעתים פחות מזה. איך יודע הפרופסור שהחסינות שיפתחו אנשים לנגיף לא תעבור תוך שנה? בזמן שכל המומחים לאימונולוגיה מהססים לקבוע בוודאות מה יהיה?

אבל נעזוב את כל השאלות האלו לרגע, ונתרכז שוב בקביעה של לס: "ממשלה לא יכולה לעצור מגפה". אז צמצמנו את ההגדרות למגפה ממקור נגיפי, ולכזו שאין לה חיסון עדיין, ו… יודעים מה? פשוט לנגיף הקורונה החדש. די, בואו נדבר עליו וזהו זה.

מסתבר שאפשר ועוד איך לעצור אותו.

[בתמונה: מסתבר שאפשר ועוד איך לעצור אותו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Syaibatulhamdi לאתר Pixabay]

איך עוצרים נגיף

לא מאמינים לי שאפשר לעצור את הנגיף? לכו לסין, שם נפתחה המדינה מחדש לאט ובזהירות. הם פתחו לאט-לאט את המפעלים, את מקומות הבילוי, את בתי הקולנוע ואת בתי-הספר. עכשיו המדינה כולה פתוחה, ו- 108 מיליון סינים צפויים לערוך טיולים מעיר לעיר באמצעות שירותי הרכבות והמטוסים בשמונת ימי החופש הקרובים (מסתבר שגם אצלם יש את תקופת החגים) [9]. אבל אל תסתכלו רק על סין רבתי. לכו לוואהן – העיר בה פרצה המגפה. אנשים שם הולכים עכשיו בחופשיות בעיר, העסקים פתוחים, ולא כולם אפילו טורחים לשים מסכות[10].

אוי-אוי-אוי, תאמרו עכשיו. אבל סין קומוניסטית, טוטליטרית, חסרת מעצורים וכל זה. מי רוצה לחיות כמו בסין? יש בכך אמת, אבל אתם זוכרים את הסגר הראשון בישראל? הצלחנו לעצור את הנגיף ולהוריד את מספר ההדבקות היומי ל- 22 בלבד בתחילת מרץ. לא 22 מתים, אלא רק 22 נדבקים חדשים. והצלחנו לעשות את זה בלי שנהיה מדינה קומוניסטית וטוטליטרית, ובלי לירות באנשים או לזרוק אותם לגולאגים. פשוט אכפנו סגר רציני – והנגיף אמר "סליחה שבאתי" והלך למקום אחר.

ואז פתחנו בבת אחת, ונחשו מה קרה? הוא חזר, ובגדול. אותו דפוס רואים בכל העולם. כן, חברים, אפשר לעצור את הנגיף, אבל צריך לעשות את זה נכון.

[בתמונה: לא מאמינים לי? לכו לסין... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

מי עצר את הנגיף?

בניו-זילנד עצרו את הנגיף לגמרי באמצעות סגר, והמדינה נפתחה לגמרי מחדש עכשיו, עם מספר חד-ספרתי של נדבקים בכל יום – שמבודדים מיד כדי למנוע התפרצות מחודשת.

בוויאטנם הצליחו לשמור על הנגיף על אש קטנה בזכות המודעות הציבורית, הפעולה המהירה כנגד הנגיף, והקפדה של האזרחים על שמירת הכללים. היום היא פתוחה לגמרי, וכבר 45 ימים שלא היו שם יותר מעשרים נדבקים חדשים ביום אחד.

בדרום קוריאה – המדינה שספגה את המהלומה הקשה ביותר אחרי סין, אי-אז בתחילת הדרך – ביצעו בדיקות קורונה מהירות ויעילות, קטעו את שרשראות ההדבקה ושיטחו את העקומה. מה זה שיטחו אותה? השכיבו אותה לישון. באפריל הם פתחו את המדינה מחדש, ומאז ועד אוגוסט היה להם שקט – לא-יותר מחמישים נדבקים חדשים ביום. באמצע אוגוסט הייתה להם קפיצה קטנה – הגיעו ל- 400 חולים ביום בשיא – אבל תוך שבועיים גם זה עבר, ועכשיו הם חזרו למספר נדבקים דו-ספרתי. [11]

אפשר להמשיך ככה עוד ועוד, אבל הכוונה ברורה: אפשר לעצור את הנגיף. עשו את זה בסין, בוויאטנם, בניו זילנד, באוסטרליה (אחרי גל שני ששוטח במהירות), בקריית הוותיקן, במונגוליה, בסינגפור, בטייוואן, בתאילנד ועוד היד נטויה[12].

אולי אי-אפשר להעלים אותו לגמרי, אבל אפשר לחזור לחיים רגילים גם כשהוא עוד שם, בתנאי שהוא לא יוצא משליטה.

ואיך מוודאים שהוא לא יצא משליטה? שימו לב לארבעת הש' –

שמים לב להנחיות,
שמים מסיכות איפה שצריך,
שומרים מרחק מקהלים באזורים סגורים (והמקפידים יאמרו – גם לא בשטחים פתוחים),
ושולקים את הממשלה אם היא לא מקימה מערך רציני ומתפקד היטב שנועד לזהות חולי קורונה במהירות ולעקוב אחריהם אחורנית בזמן כדי לזהות את מי הם היו עלולים להדביק.

[ואיך מוודאים שלא יצא משליטה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

"אבל אנחנו רק משטחים את העקומה…"

אם יש משהו שאנו למדים מכל המדינות שהצליחו להתמודד עם הנגיף, הרי זה שהפתרונות האלו מספיקים כדי למשוך זמן. הם משטחים את העקומה – וזה מאפשר לכלל האוכלוסייה להמשיך לעבוד, ללמוד ואפילו לצאת לדייטים. מיעוט שבמיעוט נדבקים בנגיף – ואלו מטופלים מיד. אבל המדינה ממשיכה לתפקד… מכיוון שכולם לוקחים את הנגיף ברצינות. הם לא מחכים לחסינות עדר. הם לא חושבים שהנגיף הוא עבודה בעיניים של יהודה ברקאן (שנדבק, ונאחל לו החלמה מהירה וקלה). הם לא מתפתים להאמין שהכל סבבה, ושבכל מקרה כולם יידבקו בסוף – אז מה זה משנה אם שמים מסיכה או לא, או אם שולחים את הילדים לבקר בבתים של חברים במורד הרחוב.

ובסופו של דבר, יגיע החיסון. אולי אפילו השנה. וכשהוא יגיע, נוכל להיפטר מהנגיף סופית, או קרוב לכך ככל האפשר. ייתכן שעדיין נצטרך לחיות כל הזמן בצל האיום, אבל הוא כבר לא יהיה מדבק באותה המידה, בזכות החיסון.

השאלה היא איך נגיע לאותו חיסון מיוחל. האם נגיע אליו כמו הניו-זילנדים, עם כלכלה ומערכת בריאות מתפקדות ושלמות? או שנגיע אליו כמו שתושבי העיר ניו-יורק הגיעו לסוף מאי – עם בתי-חולים על סף קריסה ומשאיות גדושות בגופות – כי בתי-העלמין עמדו בעצמם על סף התמוטטות? [13]

אני לא אומר שסגר הוא הפתרון. יש מקומות שעשו סגר, כמו פרו, והכל הלך שם לעזאזל כי האזרחים פשוט לא יכלו לעמוד בגזירה הזו (בלי מקררים בחצי מבתי-האב, ועם שווקים שכולם ביקרו בהם מדי יום, ובהם שמונים אחוזים מהמוכרים נשאו את הנגיף). סגר אינו הפתרון להכל, ולא בכל מדינה ובכל מגזר. אבל במצב בו נדבקים שבעת-אלפים אנשים ביום בישראל בנגיף, צריך פעולה דרמטית וחד-משמעית כדי להוריד את שיעורי ההדבקה למספר דו-ספרתי ולמנוע השתוללות של הנגיף שתגרום לקריסת מערכת הבריאות. וסגר הוא מסוג הפעולות האלו.

אבל עזבו. סגר, לא סגר, מה שחשוב באמת הוא להבין ולקבל שכן – הנגיף אמיתי, הוא מסוכן, הוא מדבק מאד, ואסור לנו להיות שאננים ולחכות שכולם יידבקו.