[לאוסף המאמרים על 'קבוצות', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
הכותרת היא שם סיפרו של ההוגה אליאס קנטי ( Elias Canetti, 1960; ראו תמונה למטה משמאל) זוכה פרס נובל לספרות (1981) שבחן בעין אנתרופולוגית את התופעה החברתית של ההמון, הנטייה של בני אדם להתקבץ לחבורות, והדינאמיקות המתפתחות בו, שיש בהם כוח פוטנציאלי לחולל שינויים חברתיים עוצמתיים ביותר.
בימים אלה של התמודדות קשה עם מגפת הקורונה, אנו חווים את תופעת ההמון במפגן העוצמתי שלו בשני מגזרים חברתיים: ההפגנות המגזר החילוני נגד ראש הממשלה, והפגנות המגזר החרדי לשמר את האוטונומיה המגדרית. נעזר בכלי הניתוח של התופעה - כפי שאליאס קנטי תיאר - כדי להבין טוב יותר את הדינאמיקות המנחות את תופעת ההפגנות שאנו עדים להם (רובנו בעיקר דרך מסכי הטלוויזיה), והנלמד מכך.
[להרחבת המושג: 'דינאמיות', לחצו כאן]
[בתמונה: הדינמיקות שמנחות את ההמון... התמונה היא צילום מסך]
נתחיל בקנטי:
ההתגודדות היא תופעה המאפיינת בני האדם, כמו גם את רוב יצורי החיים המוכרים, כמו עדרי בקר, להקות עופות, נחילי חרקים או דגי ההרינג בים. בעוד שהתגודדות בעלי חיים נועדה בעיקר לצרכי הישרדות (רבייה, הגנה) לבני אדם מטרות חברתיות חשובות נוספות. שהם עיקר שהדיון כאן.
מאפיינים:
- השאיפה למגע: הדבר המחבר את הפרט היחיד להמון היא השאיפה למגע. הפרודות שבו ממהרות לצופף שורות. ככול שהאנשים מצטופפים ונצמדים ביתר עוז, כך פוחת החשש של איש מרעהו ומכל איום חיצוני אחר, המספק תחושה של חיבוק מגן.
- מטרה משותפת: אנשים שואפים, באופן מודע או בלתי מודע, להצטרף להתקבצות (כמו טיפות כספית על הרצפה), להיות במקום בו נמצאים אחרים המייצגים החלטיות ותכלית, לעיתים עוד לפני שיודעים להגדירה במילים. המטרה היא הנקודה הצפופה ביותר בה מתקבצים ונדחסים מרבית האנשים.
ההמון המצוי בתנועה, זקוק לכיוון והכוונה לעבר המטרה העליונה המשותפת, זו המצויה מחוץ לחברים היחידים, הגדולה מכול המטרות הפרטיות המבדילות. ההמון מתקיים כול עוד יש לו מטרה שטרם הושגה.
[להרחבת המושג: 'מטרה של מערכת', לחצו כאן]
[בתמונה: מהומות BLM בשיקאגו. ההמון המצוי בתנועה, זקוק לכיוון והכוונה לעבר המטרה העליונה המשותפת. התמונה היא צילום מסך]
[למושג רלוונטי: התנהגות קולקטיבית, לחצו כאן] [למעבר למושג קרוב, דה-אינדיבידואציה, לחצו כאן]
- השאיפה לגדול: נעשית על ידי ניפוץ גבולות ומחסומים מוסדיים קיימים המונעים את גדילתו. וכך להרחיב את שורותיו לבלוע לתוכו את כול מי בטווח ההישג, כי נפח ומשקל המסה מתורגם לכוח באמצעותו ניתן להתגבר על המכשולים בדרך לכיבוש יעדת ההמון.
- צפיפות ושוויון: בין שורות ההמון שורר אותו השוויון המוחלט והנעלה, המספק משהו שלא ניתן לפקפק בו כצדק נעלה. לעולם לא יחוש עצמו ההמון צפוף מדי, כי אסור שמשהו יחצוץ בין חלקיו או יפריד ביניהם, הכול צריך להיות שוויוני והמוני.
- לראות את המטרה ב'עין': לא דומה הפגנה בכיכר להפגנה מתחת לחלון ביתו של היועמ"ש. הרחקה מנשוא המטרה היא בלתי מתקבלת על דעתו של ההמון. הסמיכות הפיזית ליעד מספקת תחושת עצמה וריגוש, דחף קמאי ממש לגעת בקורבן. ראו את ההמונים המתקבצים לצפות במו עיניהם תלייה בכיכר העיר...
- הפולחנות: ההתכנסות הטקסית, במועד, שעה ומקום (בלפור, מוצ"ש על הגשר). דגלים, ניסים, כרזות, אביזרים, תחפושות, כול אלה מזינים את ההמון בסיפוק מנת הצרכים הקבועה והממכרת (ריגוש הציפיה הדרוכה, ההכנות, וכו').
- תחושת הנרדפות: ההרגשה המקננת כי ההמון נרדף מעוררת זעם, מתפרשת כרשעות, כוונת זדון מוצהרת להשמיד את ההמון בגלוי או בסתר.
[להרחבה על הרג בתלייה: כלי הנקמה האולטימטיבי, לחצו כאן]
פרסום
פרסום הוא סם החיים של ההמון ה'פתוח', החפץ בשינוי, הזקוק לגדילה מתמדת כאש המתפשטת ללא מעצור. הפרסום הוא החמצן, שבהיעדרו האש תכבה מלהגיע לידיעת הקהל הפוטנציאלי. אלו הם כלי התקשורת השונים, המלווים את ההמון, מהווים את השופר להפצת משנתו ברבים, ומספקים את האדרנלין המדרבן את חבריו להתמיד בעשייתם. כלי עבודה: מלבד גיוס תקשורת המונים (עיתונות, רדיו, טלוויזיה, הרשתות החברתיות), כולל יצירת רעש בלתי פוסק, צורם ואף מרגיז המזמין את הציבור לגלות עניין. לעיתים קרובות מלווה הפרסום במעשי הרס, בניפוץ חלונות ובהעלאה באש - כמסמלת ניתוץ כבלי העבר, לקראת התחדשות רעיונית (ראו את הפגנות BLM בארה"ב לאחרונה).
[בתמונה: הפרסום הוא סם החיים של ההמון... התמונה היא צילום מסך]
קנטי מתאר סוגים שונים של המון בין היתר:
- המון רודף: המתגבש סביב מטרה ידועה ומוכרת הניתנת להשגה מהירה, כל אחד נדחף לחבוט באופן אישי ב בקורבן. אם כמו פעם סקילה באבן - היום באופן עדין יותר עגבניות, ביצים או מילים קשות., אך בהחלטיות, נחישות שלא ניתן להניא מכך או להטות אותו מדרכו בתחבולות. במיוחד אם אינו כרוך בסיכון אישי.
- המון הסירוב: סרבנות של רבים להמשיך לעשות משהו אחר שנגזר עליהם עי השלטונות, כמו שביתת עובדים או הפגנת התנגדות חברי כת אידאולוגית/ דתית להיענות לסגר מחמת מגפה.
- המון המהפך: היפוך היוצרות, אלו שהיו "חסרי ישע ככבשים - חושפים שיניים כזאבים" (המהפכה הצרפתית, מהפך הליכוד 1977) .
עד כאן אמרי קנטי . מה ניתן ללמוד מכך לעניינינו?
לפנינו שני קהלים שונים:
- הקהל הפוליטי: חילוני בעיקרו, שמטרתו המוצהרת היא לגרום לראש הממשלה נתניהו להיפרד ממשרתו כאן ועכשיו . ובכך לחולל שינוי פוליטי שלא הצליחו לעשותו במסגרת כללי הדמוקרטיה המקובלים עי הצבעה חופשית בקלפי. כלי העבודה הם הפגנות המונים מול הבית (בלפור ו/או קיסריה) בגיבוי תקשורתי אוהד ביותר. רעש, תופים, שופרות, כרזות ודגלים שחורים של "לך", שימוש באביזרים ביזריים, מלווה ב"קריאות קרב" קצובות ושלל אמצעים אחרים. הכול במטרה ללכוד תשומת לב ציבורית מירבית.
[בתמונה: הקהל הפוליטי... התמונה היא צילום מסך]
- הקהל הדתי/חרדי: השואף לשמר את סדר היום הייחודי לו, המתנגש בצורך הלאומי הנקודתי לחרוג הפעם ממנהגיו המקובעים- עקב המאבק במגפה. כלי העבודה שלו הם התעלמות מופגנת מכול הנחיה ומגבלה המוטלת על ורח חייו המונהגים עי שלטון מנגנון הממסד הדתי, שמבחינתו בכיר על פני הלאומי הנחשב ל רודף שיש לפסול כול הנחיה ויהיה מחירה אשר יהיה. ובמקביל- גילויי התנגדות והתעמתות אקטיבית עם כול מנגנוני האכיפה של המשטר –משטרה!.
כול המהומה הזו מתרחשת על רקע המאמץ הלאומי להתגבר על מגפת קורונה המפילה חללים בנפש, ופגיעה קשה ארוכת טווח ברווחת הכלל. הסגר המוטל על העם כדי להמעיט ככול האפשר ממגע וחשיפה במטרה להחליש את ההיקף ההדבקה המגפתית כמצוות אנשי הרפואה - נתפס עי שני הקהלים הללו כמזימה מכוונת של השלטונות למנוע מהם לקיים את סדר היום ההפגנתי שלהם, והם פועלים- כול המון בדרכו - כדי להתגבר על המכשול הזה.
שני הקהלים טוענים שההצמדות והצפיפות (כאמור ממאפייני ההמון) "אינם גורמים להדבקה ותחלואה" כי אין כול עדות שהמפגינים חלו בקורונה בעת הפגנות. זו טענה בעייתית בהמעטה, שכן הוכח כבר מעל לכול ספק כי המחלה עוברת באמצעות מגע, חשיפה, מפגש קרוב, חיבוק, צעקות, קריאות - כולם מפיצי רסיסי רוק וליחה מדבקים. לא פלא שאין "עדות" להדבקה בעת הפגנה צפופה כזו כי לא נמצא עדיין המפגין שיעיד בנקיטת חפץ שאכן נדבק בעת שהשתתף קודם לכן בהפגנה, כי אז יחשב בוגד במטרת העל של ההמון.
[בתמונה: הפגנות החרדים. התמונה היא צילום מסך]
ברמה הפרקטית, בהיעדר תקשורת אוהדת או מתנגדת, אלו המהווים את החמצן לתדלוק אש השינוי, אלמלי התמיכה והמתמידה המציבה את ההפגנות בראש סדר העדיפות הלאומי – תדעך אש המחאה מעצמה. לכן תפקיד מארגני/ מנהיגי ההפגנות הוא להבטיח כיסוי תקשורתי אוהד רציף לכול אורך הדרך. אין כמו משטרה מדכאת, עם זרנוקי מים השולחת את סוסיה לרמוס מפגינה קשישה הנושאת דגל וכרזה, או ילד שספג דלי על גבו, כדי לעורר סימפטיה בלב הציבור, מלבה ומטפח את תחושת ה"נרדפות " המתוזמנת היטב לשעות צפיית שיא בטלוויזיה ונושא לדיון רציף במהלך כול יום המחרת בכול ערוצי התקשורת. וככול שתגובת המשטרה או נציגי השלטון אלימה יותר- פיזית ומילולית, כך ההפגנות נהנות מרוח גבית ! מושכות יותר תשומת הלב ואהדה, כך תגבר ההתעניינות הציבור באג'נדה שעל הפרק ותמשוך יותר מצטרפים. ואם התקשורת ו/ או המשטרה אינם ממלאים את "תפקידם" זה, להעצמת ההפגנות, שומה על ראשי ההפגנות ליזום תקריות מדממות ככול האפשר יחד עם העלאת פחי אשפה באש, כדי שלא ירדו ממסכי התקשורת והרדיו.
מסקנה
החפץ לבלום את ההפגנות או לצמצם את השפעתן, יפעל למנוע מאמצעי התקשורת והמשטרה על סוסיה, כול קירבה ומגע עם המפגינים. במקרה זה אין לקנא בשוטרים, כי מה שלא יעשו - "יחטפו":
- אם ישבו באפס מעשה, יאמרו שאינם ממלאים את ייעודם לכפות את החוק;
- ואם יפעלו, סביר שיפלו במלכודת. כבר ראינו עד כמה קל להוציא שוטר מכליו עי יריקה בפרצופו, קללה "שוטר נאצי" כדי שינסה "לפרק למנאץ את הצורה", וכול זה לנוכח מצלמות הטלוויזיה המוצבות מראש בנקודות מפתח של "שדה הקרב" התקשורתי.
[שוטרים בהפגנות: אל תקנאו בהם... התמונה היא צילום מסך]
ניתן לאמר ברמת סבירות גבוהה ביותר שהפגנת המונים - ולא משנה מאיזה צד של המערך החברתי - אם מבקשי ראשו של נתניהו (חילונים בעיקרם) ואם המגזר החרדי - הנלחם לשמר את האוטונומיה המגדרית שלו- בשני המיקרים - ההתגודדויות, מעצם הווייתם, הם מקור להפצת מחלה.
ניתן לקבל במידה מסוימת את טענת המפגין הפוליטי שחלק מההגבלות מקורן ברדיפה פוליטית, אך זו אינה שקולה לצורך הרפואי הדחוף העומד מאחורי החלטת הסגר שמאחוריה עומדים אנשי רפואה החפים מעמדות פוליטיות כאלו ואחרות.
לסיכום
בעזרתו של אליאס קנטי, הבנו משהו מהמאפיינים והדינאמיקה בה פועל קהל חדור מטרה ויעוד אובססיבי. זהותן של המטרות תלוי בקונטקסט חברתי מסוים, במקרה שלנו מדובר בהפגנות הפועלות במקביל אך בעלות מטרות שונות לחלוטין. האחת פועלת להחיש שינוי במערך פוליטי הקיים מבלי להמתין לדבר בית המשפט העומד בפתח, והשני נאבק דווקא למנוע שינוי, מאמץ לשמר זהות אידאולוגית דתית בסביבה מאתגרת תוך ניצול כוחו הדמוגרפי/אלקטורלי להשגת טובות שלטוניות (כסף) ופטור מחובות לאומיות , ובשני המיקרים מאמצים כלי עבודה שונים המתאימים למטרתם.
יש שיאמרו שלפנינו שתי מלחמות "שחרור": האחת מהמגפה, והשנייה מהעומד בראש הממשלה. בשעה זו - מה שהורג היא המגפה! ולכך יש להעניק עדיפות על פני המאבק בשחיתות שלטונית צודקת כול שתהיה, שבית המשפט אמור לעסוק בכך. ואם הדרג הרפואי המקצועי ממליץ ותומך בצעדים שיש בהם כדי להגביל זמנית ביטוי הפגנתי של מחאה ציבורית- יש להיענות לכך ללא היסוס. כי אחרת- ההתנגדות תחשב ובצדק, לשימוש בכלים לא-דמוקרטים בידי מי שסיסמת "קץ הדמוקרטיה" המזויפת בגרונו. שאינה אלא ירייה עצמית ברגל...
כול רמזור בכביש יכול להיחשב - תלוי באלו משקפיים פוליטיים בוחנים את הסיטואציה - למשהו המגביל את החירות והחופש המוחלט, אך זוהי בדיוק דמוקרטיה - בה הפרט מוותר על חלק מהחופש האישי המוחלט "לעשות מה בראש שלו"- למען טובת הכלל THE COMMON GOOD, אחרת - אנו באנרכיה של ממש; וזה כבר סיפור אחר.
מילה לסיום
כאשר צריך להכריע בשעה זו בין חיי אדם (גם אם הם המבוגרים שבתוכנו "האמורים לסיים את חייהם ביציאה אל הקרח" (כמנהג האסקימוסים..) ובין המאמץ להחיש את הסתלקותו של נתניהו מהזירה הפוליטית באמצעות הפגנות המוניות - הציווי הוא קודם חיי אדם ופרנסת העם, עד שיקלו מעט המים ויונה עם עלה זית במקורה.[לאוסף המאמרים על 'קבוצות', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
![[תמונתו של אליאס קנטי משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי גורם לא ידוע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%A1_%D7%A7%D7%A0%D7%98%D7%99#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Elias_Canetti_2.jpg){kind=link}