רועי צזנה: האם הפגנות מעודדות הדבקה בנגיף הקורונה?

[התמונה היא צילום מסך]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון.

בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.

[התמונה משמאל: מאלבום התמונות הפרטי של המחבר]

האתרים של ד"ר רועי צזנה

* * *

לפני שאנסה לענות על השאלה, אני רוצה להדגיש שהתשובה שלי אינה מושפעת מדעותיי הפוליטיות. כפי שעשיתי בכל סיקור אודות נגיף הקורונה החדש, אני משתדל להסתמך על המדע בלבד ועל המקורות הזמינים ברשת. האם אני יכול לטעות? בוודאי, ואתם מוזמנים להציע תיקונים בתגובות.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי andremsantana לאתר Pixabay]

ועכשיו שאמרתי את זה, ננסה לענות על השאלה: האם הפגנות מעודדות הדבקה בנגיף הקורונה החדש?

נתחיל במה שאנו יודעים אודות הנגיף. לפי ארגון הבריאות העולמי, הנגיף מתפשט בעיקר דרך מגע (למשל, בלחיצת יד עם חולה, לאחר שזה השתעל לתוך כף ידו) ורסיסי טיפות מיקרוסקופיות (או גדולות יותר) שנפלטות מפינו כשאנו נושמים, מדברים ובוודאי כשאנו צועקים[1]. קופת חולים כללית מסכימה עם המידע הזה, כך שהוא חייב להיות נכון[2].

המשמעות היא, שכאשר אנשים נמצאים ביחד, הפוטנציאל שלהם להדביק אחד את השני עולה באופן משמעותי. הסיכוי להדבקה מזנק כלפי מעלה כשמדובר בסביבה סגורה. כך, למשל, נשא קורונה אחד הצליח להדביק 52 אנשי מקהלה – כמעט תשעים אחוזים מהנוכחים – כשהשתתף באימון שגרתי בחדר סגור[3]. ההנחה היא שאותו נשא שר בקול רם – וריסס את כל החדר בנגיפים. כמו שקורה בהפגנות, אבל הוא לא חבש מסיכה והיה בחדר סגור.

ובכן, מה קורה כשיוצאים החוצה? כאן הנתונים מתחילים להיות מעורפלים יותר. כשאנשים אינם שומרים מרחק הולם זה מזה, ואינם חובשים מסיכות, יש בבירור מקרים של הדבקה. הפסטיבל שנערך בניו-אורלינס במרץ, למשל, נחשב לסיבה המרכזית לכך שהעיר הפכה למוקד ההדבקות השלישי בגודלו בארצות הברית באותה תקופה[4]. רבים מאמינים שפסטיבל צ'לטנהאם – עם 260,000 מבקרים – גרם גם הוא להדבקה המונית (למרות שנראה שמדובר יותר בעדויות אנקדוטליות)[5]. נראה ששלושת כללי האצבע שהעבירו גורמי הבריאות ביפן לאוכלוסיה תקפה גם כאן: הימנעו מאזורים סגורים ללא אוורור, מאזורים צפופים ומסביבות בהם אנשים באים במגע קרוב זה עם זה. הפגנות, באופן כללי, מפרות את שתי ההנחיות האחרונות[6].

[בתמונה: כאשר אנשים נמצאים ביחד, הפוטנציאל שלהם להדביק אחד את השני עולה באופן משמעותי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי congerdesign לאתר Pixabay]

אבל הזכרנו מסיכות. נניח לרגע שכל המשתתפים בהפגנות אחראים וחובשים מסיכות. האם מסיכות מונעות לגמרי הדבקה? לא בדיוק. המסיכות מפחיתות באופן משמעותי את מספר הטיפות הנפלטות לסביבה ונושאות את הנגיפים[7]. מחקרים מראים שאדם רגיל שאומר משפט אחד, פולט כמה מאות טיפות – אך כמעט כולן נחסמות כשהפה מכוסה בבד לח (בערך 2,999 מכל 3,000 טיפות)[8]. נשמע מעודד – עד שמבינים שדיבור בקול רם במשך דקה אחת, יכול לשחרר יותר מאלף טיפות לחלל האוויר, ואלו יכולות להמשיך לרחף באוויר במשך עד ל- 14 דקות (בחדר סגור). כמה זמן הן שורדות באוויר הפתוח? אף אחד לא יודע[9]. מחקר מיפן הראה שהסיכוי להידבק בחדר סגור גבוה פי עשרים בערך מהסיכוי להידבק באוויר הפתוח[10]. ועדיין – היו הדבקות, גם באוויר הפתוח. ומכיוון שמדובר ביפן, אפשר להניח שברוב הכינוסים כולם היו עם מסיכות (למרות שאלו אינן מוזכרות במחקר). מחקר דומה שנערך בסין על 318 מקרי הדבקה, חשף שרק אחד מתוכם התרחש באוויר הפתוח[11].

כל הראיות האלו מבהירות שהדבקה באוויר הפתוח היא מאורע נדיר – לפחות כאשר אנשים שומרים על כללי זהירות בסיסיים כמו ריחוק חברתי וחבישת מסיכות. ואף על פי כן, קרוב לוודאי שאירועים המוניים מסוכנים הרבה יותר ממסיבות בגינה האחורית. אלפי אנשים מתחככים זה בזה במקרים אלו – ולעתים קרובות פשוט אינם מסוגלים לשמור על מרחק של שני מטרים זה מזה. ואפילו אם הם יכולים, רבים מגיעים להפגנה בהסעות – ברכבים פרטיים בהם הם אוספים חברים – ויכולים להדביק אותם על הדרך. וכמובן, אם קיימים באזור שירותים ציבוריים, הרי שאלו מספקים עוד הזדמנות להדביק ולהידבק.

אז כמה ההפגנות עצמן מסוכנות?

היינו מצפים שההפגנות שהתפרצו בארצות הברית בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד יספקו תשובה ברורה יותר, ומומחים רבים ציפו לראות עלייה חדה במספר ההדבקות בערים בהן נערכו הפגנות המוניות. אלא שהראיות אינן ברורות כפי שציפינו. רוב המפגינים בהפגנות הללו חבשו מסיכות, היו צעירים (כך שהסיכוי שיחצינו סימפטומים הקשורים להדבקה בווירוס נמוך יותר), ובמקרים רבים היו בתנועה מתמדת – מה שאמור היה לסייע בריחוק החברתי, ולהוריד עוד יותר את הסיכויים לחשיפה למספר גדול מספיק של נגיפים מטיפות שנותרו באוויר באותו המקום[12].

[בתמונה: היינו מצפים שההפגנות שהתפרצו בארצות הברית בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד יספקו תשובה ברורה יותר... התמונה היא צילום מסך]

אחד המחקרים המעניינים יותר שנערכו על אותן הפגנות, קבע שבסך-הכל לא הייתה עלייה ברורה במספר ההדבקות. הסיבה לכך, לפי החוקרים, הייתה פשוטה: באמצעות מעקב אחר 45 מיליון טלפונים ניידים, הם הראו שהפגנה המונית מביאה לכך שמספר רב של תושבים באותה עיר נשארים בבית במקום לצאת החוצה[13]. כי מי רוצה לצאת לבלות במסעדה, כשמפגינים זועמים צועדים ברחוב מחוץ לחלון – ועלולים לשבור אותו בכל רגע? מכיוון שכך, לפי המחקר, ההפגנה מפחיתה את שיעור הנדבקים הכללי בעיר… אבל עלולה עדיין להביא להדבקה של המפגינים עצמם. אלא שלא נראה שהפגנות הגשרים או ההפגנות בבלפור באמת עוצרות את החיים בערי ישראל, כך שהמחקר לא באמת רלוונטי עבורנו.

מחקר אחר מלפני חודש וקצת, מאוניברסיטת אוקספורד הנחשבת, הגיע למסקנה לא-לגמרי-הפוכה, אבל משלימה. החוקרים בדקו את שיעור ההדבקות לא בימי ההפגנות עצמן, אלא שלושה שבועות לאחר מכן. הם גם התמקדו רק בשמונה ערים בהן נערכו הפגנות עם עשרות-אלפי משתתפים, ושבהן נפתחו העסקים מחדש לפחות שלושים ימים לפני ההפגנות, כדי למנוע בלבול בין הנדבקים בהפגנות לבין הנדבקים כתוצאה מהפתיחה מחדש.

התוצאות במקרה זה היו ברורות יותר: בחמש ערים מתוך השמונה, הייתה עלייה מובהקת בשיעור מקרי ההדבקות בנגיף הקורונה. באורלנדו – שם התחוללו כמה מההפגנות האלימות ביותר – הייתה עלייה של 53 אחוזים במספר ההדבקות. בג'קסונוויל הייתה עלייה של 34 אחוזים, וביוסטון – כמעט עשרים אחוזים. באטלנטה ובפניקס הייתה עלייה של 'רק' 6-9 אחוזים[14].

אז מה כל זה אומר?

קודם כל, התשובה הפשוטה ביותר היא שעדיין אי אפשר לדעת בוודאות. לקהילה המדעית נדרשות שנים כדי להגיע לקונצנזוס אפילו לגבי גורמי מחלה מוכרים היטב, והווירוס הזה פשוט חדש מכדי שנקבע בוודאות איך הוא פועל.

[בתמונה: מה כל זה אומר בעצם? שאי אפשר עדיין לדעת בוודאות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

אבל נודה באמת: זוהי התחמקות. אנחנו כבר יודעים שהוא מתפשט דרך טיפות ומגע. וכן, גם אם קל הרבה יותר להידבק בחללים סגורים מאשר באוויר הפתוח, נרשמו גם מקרי הדבקה מחוץ לבית. וככל שיותר אנשים מצטופפים ביחד, צועקים, שרים ומפזרים טיפות-גדושות-בווירוסים מסביבם, כך גדל הסיכון להדבקה. ואם כל זה נשמע לכם כמו סיבה טובה לסגור לגמרי את בתי הכנסת – עם או בלי מחיצות – ולהפסיק גם את התפילות מחוצה להם, אני מסכים בהחלט. אבל זו לא השאלה בה אנו עוסקים כרגע.

הבעיה האמיתית היא שקשה להשוות בין הפגנה להפגנה. מהו הגיל הממוצע של המפגינים בבלפור? אני לא יודע. כמה מהר הם צועדים, כדי להימנע מהישארות בתוך ענן טיפות מדבקות ששחררו לאוויר? אני לא יודע. כמה מהם באמת שומרים על ריחוק חברתי בכל מחיר? כמה מהם באים ברכבים משותפים? איפה הם עושים את צרכיהם? כמה מהם מורידים את המסכה מדי פעם כדי לצעוק חזק יותר לתוך המגאפון, ולאיזה כיוון הם מסתכלים באותו רגע – לגדר או לקהל המפגינים? מה היה מזג האוויר באותו יום, והאם ההפגנה נערכה ביום או בערב?

אני לא יודע, וקשה להאמין שמישהו עשה עדיין מחקר רציני בנושא, או שיצר מודל מורכב מספיק שמכיל את כל הפרמטרים האלו.

ולכן, בשורה התחתונה, אני נאלץ להגיע למסקנה פשוטה אחת: כן, כל התקהלות ציבורית מקדמת הדבקה מטבעה, וגם הפגנות מקדמות הדבקות. אני מאמין שרוב המפגינים שומרים על כללי הזהירות, ולכן ההפגנות בישראל אינן מדבקות כפי שהיו יכולות להיות. ובכל זאת, קשה לראות דרך בה הן אינן מקדמות את ההדבקה בנגיף. הסיכון שם, וכאשר אלפי אנשים מתכנסים ביחד באותו המקום, הוא רק גדל.

האם זה אומר שצריך לעצור את ההפגנות?

אולי. המדע יכול רק להביא נתונים ולספק מידע – אבל בני-אדם צריכים להחליט מה לעשות הלאה. שאלת עצירת ההפגנות היא עניין של מדיניות ציבורית, וצריך לשקלל בזהירות את חשיבותן של ההפגנות כאמצעי להפעלת כוח על השלטון, לעומת הסיכון שהן טומנות לציבור – גם למפגינים וגם לציבור הכללי עמו הם באים במגע לאחר ההפגנה. בהחלט ייתכן שהתשובה הנכונה ביותר היא לעצור הפגנות המוניות ולהתיר רק הפגנות קטנות יותר וקרובות לבית, בהן קל יותר לשמור על ריחוק חברתי.

אני מקווה עבור כולנו שמקבלי ההחלטות – ובזאת אני כולל גם את מארגני ההפגנות, גם את המשתתפים בהן וגם את הממשלה – נגיע להחלטה הנכונה.