תקציר: המספר שבע - הנזכר בפרשת בראשית - איננו מספר סתמי אלא הוא בעל משמעויות פולחניות ודתיות רבות. פרק הזמן של שבעה ימים מוזכר במקרא בהקשרים שונים, מה שמייחד את חטיבת זמן על פני חטיבות זמן אחרות. בסיפור הבריאה, היום השביעי מקבל מימד של קדושה היות וביום זה נח האל ממעשה הבריאה שנמשך שישה ימים…

[לקובץ המאמרים על פרשת בראשית, לחצו כאן]

עודכן ב- 9 באוקטובר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

המספר שבע נחשב כבר בימי קדם למספר שלם ואף מקודש. תקופה של שבעה ימים נחשבה לקדושה ותפסה מקום של כבוד במארג החיים הקדמונים[1]. יש לכך דוגמאות אין ספור במקרא, כדלקמן:

משתה הכלולות נמשך שבעה ימים: " מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת.  וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה", "וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן, אָחוּדָה-נָּא לָכֶם חִידָה:  אִם-הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וּמְצָאתֶם--וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים, וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים"[2].

אישה יולדת טמאה שבעה ימים: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים..."[3], וגם ימי האבל נמשכו תקופה דומה:" וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים"[4]. דוגמאות אלה אינן נחלתו הבלעדית של המקרא בכלל ושל פרשת בראשית בפרט, וגם בספרות של עמי המזרח הקדום, נזכרות תקופות רבות בעלות שבעה ימים. המושל השומרי של העיר לגש[5], שחי במאה ה – 22 לפני הספירה, חוגג את חנוכת מקדש אננו במשך שבעה ימים. לפי המסורת השומרית והאכדית גם יחד, משך המבול היה שבעה ימים. בנוסף, בעלילות אקהת[6], עשה דנאל משתה שנמשך שבעה ימים, לאחר שנתבשר כי ייוולד לו בן זכר.

במקבילה לסיפור הבריאה המקראי בעלילות בעל [7], נמשכה בניית ביתו של בעל שישה ימים והסתיימה ביום השביעי. גם בפרשת הבריאה המקראית האל השלים את בריאת העולם במשך שישה ימים וביום השביעי נח ממעשיו, ואף קידש אותו.

אמנם, לפי פשט הפסוק המקראי, האל קידש רק את יום השביעי של הבריאה עצמה, אולם לאמיתו של דבר יש בקידוש זה אות וסימן לקדושת היום השביעי הקבוע שבני ישראל נצטוו לשמור אחר כך.

בטקסט המכונן של עשרת הדיברות, השבת מעידה על בריאת העולם על ידי האל: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ"[8]. מנגד, לא ידועה מסורת מעמי המזרח הקדום כי מהלך הבריאה כולה נמשך שבעה ימים, למרות שמאז ומתמיד התקופה של שבעה ימים נחשבה כיחידת זמן אורגנית.

בתעודות הפולחן ממסופוטמיה מהאלף הראשון לפני הספירה, אנו מוצאים כי שני סוגים של לוחות שנה פולחניים, שמבוססים על תקופות של שבעה ימים. סוג אחד מדבר על קורבנות מיוחדים המוקרבים דווקא ביום השביעי, הארבע עשר, עשרים ואחת ועשרים ושמונה בחודש, אולם הקרבה זו איננה שייכת בכל השנה אלא בחודשים נבחרים במשך השנה. בסוג השני אנו מוצאים את המספרים האמורים, כימים עם מזל רע, שבהם כדאי לצום ולהימנע מלבצע פעילויות חשובות. בימים אלו אל לו למלך לאכול בשר, לשבת במשפט, או להקריב קורבן בניגוד לאמור בסוג הלוח הראשון. כמו כן, על פי הסוג השני אסור למגידי עתידות להינבא, ועל הרופאים נאסר לרפא חולים. דווקא ביום מילוי הלבנה, ביום ה – 15 בחודש, היו מקריבים קורבן מיוחד לאל הירח, והיום האמור נקרא על פי הסוג השני כיום מנוחת האלים, שבו ניתן לפייסם בהקרבת קורבנות. הד לכך אנו מוצאים אצלנו בפסוק הבא:" צְרוֹר-הַכֶּסֶף, לָקַח בְּיָדוֹ; לְיוֹם הַכֵּסֶא, יָבֹא בֵיתוֹ"[9].

אם כך מה היחס בין השבת המקראית של ספר בראשית לבין היום השביעי של תרבויות עמי המזרח הקדום? על כך אין תשובה ברורה. רוב החוקרים בדעה כי השבת המקראית קיבלה את שמה מהשם המסופוטמי  Sapattu, היות והכינוי של יום זה הוא יום מנוחה ומזכיר את מנוחת השבת המקראית. הרעיון לקדש את היום השביעי מקורו אולי באותם לוחות מסופוטמיים שיש בהם חלוקה חודשית ליחידות של שבעה ימים. ברם ברור המקרא הקפיד להבדיל את מוסד השבת מהיסודות הפולחניים שקדמו לו, ולהעניק לו משמעות חדשה. השבת המקראית נותקה מהלוח שהסתמך על הירח בלבד, והיא נקבעה כסיומת של מחזור קבוע ועצמאי של יחידת זמן בת שבעה ימים, המעיד על בריאת העולם על ידי ה'.

אחרית דבר

המספר שבע הנזכר בפרשת בראשית איננו מספר סתמי אלא הוא בעל משמעויות פולחניות ודתיות רבות. פרק הזמן של שבעה ימים מוזכר במקרא בהקשרים שונים, מה שמייחד את חטיבת זמן על פני חטיבות זמן אחרות. בסיפור הבריאה היום השביעי מקבל מימד של קדושה היות וביום זה נח האל ממעשה הבריאה שנמשך שישה ימים.

החלוקה ליחידות זמן של שבעה ימים, כמו גם החשיבות של היום השביעי עצמו, קיימת עוד קודם המקרא בספרות עמי המזרח הקדום. יש על כך מסורות רבות ואף סותרות, אולם הקו המשותף שלהן הוא אחד – יחידת הזמן של שבעה ימים הינה ייחודית. למרות זאת, לא ברור היחס בין השבת המקראית ובין האמור בספרות השומרית והמסופוטמית. יתכן כי שמה של השבת המקראית לקוח מעמי המזרח הקדום אולם פרט לכך קיים הבדל מהותי בין השבת המקראית ליום השביעי של עמי המזרח הקדום. במקרא, מיום של חוסר מזל המועד לפורענות, נהפכה השבת ליום קדוש ומבורך שבו נצטווה האדם לשבות מכל מלאכה ולנוח.

[לאוסף המאמרים על פרשת בראשית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת בראשית.

מקורות

[1] עולם התנ"ך, בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 23.

[2] בראשית, פרק כ"ט, פסוקים: כ"ז – כ"ח, שופטים, פרק י"ד, פסוק י"ב.

[3] ויקרא, פרק י"ב, פסוק ב'.

[4] בראשית, פרק נ', פסוק י'.

[5] לַגַש הייתה עיר-מדינה קדומה בשומר ומאוחר יותר בבבל אשר שכנה בעמק הפרת, על גדת החידקל, בדרום מסופוטמיה. מיקומה - צפונית לחיבור הנהרות הפרת והחידקל מזרחית לארך בסמוך לתעלת מים עתיקה. לגש הייתה מהערים העתיקות ביותר של שומר.

[6] אגדת/עלילות אקהת הוא אפוס עלילתי קדום, שמעורבים בו בני אדם ואלים. אגדת אקהת היא חלק מהמיתוס האוגריתי, שנמצא בעיר אוגרית. הדמויות המרכזיות באגדה הם השופט דנאל, ילדיו אקהת ופועת, האלה ענת ושליחה יטפן. המיתוס עוסק ברגשות אנושיים כגון מצוקה, קנאה, אבל ונקמה. נידונה בו שאלת הגמול והטרגדיה האנושית של המוות ודרכי ההתמודדות איתה.

[7] עלילות בעל הן אפוס מיתולוגי קדום, המספר את סיפורם של אלי כנען ואוגרית ונחשב למיתוס האוגריתי המרכזי והחשוב ביותר בשירה האוגריתית מהמאות ה-15 עד ה-12 לפנה"ס.

[8] שמות, פרק כ', פסוקים: ז' – י'.

[9] משלי, פרק ז', פסוק כ'.