[בתמונה: 'אנה קארנינה': "כל המשפחות המאושרות מאושרות באורח דומה, כל המשפחות האומללות, אומללות כל אחת על פי דרכה"... התמונה היא צילום מסך מסרטון היו טיוב: Анна Каренина. 1 серия]
[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.
* * *
מפתה להיאחז בטענה שאילו מראשית מגפת הקורונה, היו מפקידים את הטיפול במשבר בידי מערכת הביטחון - פיקוד העורף - העניינים היו מנוהלים נכון יותר והתוצאות היו טובות יותר. הגיוני לשווע לישועה שתבוא מידי ארגון המופקד בהגדרת ייעודו להתמודדות במצבי חירום. אלא שמדובר באשליה שראוי להתבונן בשורשיה. האשליה כרוכה בהנחה שיש למצבי החירום משהו בסיסי משותף ביחס אליו ניתן להכין ארגון להתמודדות יעילה לכל מצבי החירום. אלא שהנחה זו מתערערת במבחן המציאות.
בפתיחת 'אנה קארנינה' טולסטוי סיכם: "כל המשפחות המאושרות מאושרות באורח דומה, כל המשפחות האומללות, אומללות כל אחת על פי דרכה". בהשראת טולסטוי ניתן להמשיך: כל מצבי השגרה דומים זה לזה, מצבי החירום, מבטאים מצב חירום כל אחד על פי דרכו.".
העניין הוא שבמקרים רבים, מצבי חירום בשורשי התהוותם, הם תקדימיים וראשוניים. גם אם יש בהם מרכיבי יסוד מוכרים, כמו הרס מבנים ברעידת אדמה, התמהיל הייחודי של ההתרחשות הוא המחולל את הקיפו ואת עוצמתו המשברית של האירוע. מידת הפגיעה בתשתיות חיוניות כתחנות כוח, בתי חולים, כבישים, גשרים, ותקשורת, מכוננת במידה רבה את תנאי זהותו של האירוע כמשבר תקדימי. המשמעות התפעולית לארגון דוגמת פיקוד העורף, אומרת שאם הוכן להתמודדות באיום בתרחיש מסוים, הוא יכול להימצא לגמרי בלתי מוכן להתמודדות במצבי חירום תקדימיים מסוג אחר. גם הארגון הצבאי הכללי - בחובתו המתמדת למוכנות למלחמה - מוצא עצמו לא פעם מתנפץ אל מול התרחשות תקדימית שלא הוכן אליה. כך לדוגמה פעל צה"ל בתחושה קשה של אי רלוונטיות, בשנה הראשונה לאינתיפדה שפרצה בדצמבר 1987. להפעלת צה"ל למבצע התנתקות בקיץ 2005, קדמה הכנה של כחצי שנה. כמי שפיקד על כוחות צה"ל ומשטרת ישראל בפינוי גוש קטיף, ביכולתי להעיד על מורכבות ההכנות שנדרשו על מנת להתאים את מבנה הכוחות ושיטת פעולתם למאפייני המשימה שהיו לגמרי תקדימיים.
ד"ר אפרים לאור, מומחה בינלאומי למצבי חירום תקדימיים, שחקר והתנסה אישית בניהול המענה לאסונות פתע דוגמת צ'רנוביל, צונאמי תאילנד ורעידות אדמה רבות עוצמה, מלמד שביסוד ההתכוננות לחירום חייבת להוביל המודעות שהאירוע לכשיפרוץ עלול להיות בלתי מוכר ותקדימי. הוא מגדיר אסון תקדימי, כאירוע שלא התרחש מעולם בצורה בה התרחש או שגם אם הוכר אי פעם, התייחסו אליו באופן מוסדי כאירוע שהסתברותו זניחה. בתיאורו של לאור, מה שמכונן את התרחשות החירום כתקדימית הוא המצב בו "מערכת עובדות היסוד, הנחות היסוד והנחות העבודה השתבשו".
מתבקשת כך הבחנה בין שתי מדרגות של מצבי חירום:
- במדרגה הראשונה מצב החירום מוכר ומתאים למאפייני המוכנות ושיטות הפעולה של ארגוני החירום שהוכנו בשגרה. במצב הזה הפעלת ארגוני החירום במקום ובזמן הנכון, מצליחה לבטא את הציפיות לשליטת המדינה במצב.
- במדרגה השנייה, מצב החירום מתגלה כתקדימי בכל קנה מידה, עד כדי כך שההתמודדות עמו מחייבת התארגנות חדשה, בהגיון חדש למול מצב שביסודו היה בלתי צפוי ובלתי מוכר. במצב הזה, ללא הכוונה ייחודית להתרחשות התקדימית, ארגוני החירום בכל התמסרותם הנעלה, עלולים להתגלות כמנותקים מהקשר הפעולה הייחודי אליו הושלכו. משבר הקורונה, על פניו, מגלם בכל קנה מידה, מצב חירום תקדימי.
כאן מתגלה המלכודת הטמונה ביהירותה של המדינה המודרנית
בהבטחת היתר, לשלוט באמצעות המצוינות הניהולית המותאמת להגיון ימי השגרה, גם בניהול מצבי חירום תקדימיים. בטלטלת החירום, עד כדי משבר ניהולי, המדינה המתוקנת ואזרחיה נדרשים להכיר בנחיצותו של היגיון ניהולי אחר, מותאם למצב החירום. במקום זה, מזהים "מחדל" ומצפים לוועדת חקירה.
הבעל שם טוב סיפר לחסידיו משל למה שנדרש מהם לקראת הימים הנוראים: לממלכה מתוקנת ומשגשגת חדרו פולשים שגזלו, חמסו וערערו את הסדר התקין. במצוקתם הזמינו גיבור ידוע עם חייליו בציפייה שיושיע אותם. עד מהרה, התאכזבו לגלות שגם הוא לא יכול להושיע. בעל כורחם, לא נותר להם אלא לבקש את הישועה מתוך עצמם, בהכרה שהאחריות עוברת לידי אזרחי הממלכה, בהתמסרות כוללת של כל אחד מהם, במה שכל אחד יכול למצות מעצמו.
זו תמצית הלקחים שמציג אפרים לאור, מתפקודם הכושל של הכוחות המוסדיים ש"הוכנו מראש" לתפקד באסונות פתע המוניים. בהתפרצות מצב החירום, ללא התגייסות הכרחית של האזרחים, גם אם תהיה בלתי סדורה, כוחות ההצלה המוסדיים קורסים, ומתגלים בהעדר יכולת למענה רלוונטי. זה מה שמאפיין את מצב החירום התקדימי. כל מה שהוכן בשגרה על מסילות התפקוד לשעת חירום, מגדיר לארגוני החירום תחומי אחריות ושיטות פעולה שבדרך כלל אינן לוקחות בחשבון את התלות ההכרחית בהתגייסות התנדבותית רחבת היקף של האזרחים. הכאוטיות של מצב החירום, מתאפיינת בין היתר בכך שכל גבולות הגזרה והגדרת תחומי האחריות מחויבים במצב חירום תקדימי למענה מסתגל גמיש ופתוח לאלתור. לכהני הדת הנוקשים של ה"מנהל התקין" והציות לחלוקת התפקידים שהוגדרה ונקבעה בימי השגרה, יש קושי גדול בהיענות לאתגר הסתגלותי שכזה. הבעיה היא שהאדם המודרני נוטה להתעקש להמשיך ולשלוט על התהוות החירום בכלים ובהגיון של השגרה המוכרת, הטובה והיעילה.
[בתמונה: ד"ר אפרים לאור. ביסוד ההתכוננות לחירום חייבת להוביל המודעות שהאירוע לכשיפרוץ עלול להיות בלתי מוכר ותקדימי... התמונה היא צילום מסך]
סיפורו של הבעל שם טוב היטיב לאפיין את התפנית התודעתית הנדרשת עם גילוי מצוקת החירום - בהטלה מחודשת של האחריות על כל אדם יחיד. זה המשבר הפוגש דווקא את בשורת המדינה המודרנית. היא הרי מבססת את ההבטחה שעם ההצטיינות הארגונית וחלוקת התפקידים לקבוצות ההתמחות המתאימות, עם התפרצות החירום יעשו הם את המוטל עליהם והאזרח יוכל להמשיך בשגרת חייו. טמונה כאן ההנחה שהתכוננות נכונה בימי השגרה יכולה לאפשר התמודדות יעילה עם מצב החירום, מבלי לשבש את מסילות היסוד של חיי השגרה. אלא שבמצב חירום תקדימי, הצמדות קיבעונית לדפוסי הקיום והחשיבה של השגרה, היא המאיצה את עוצמת המשבר. הבעיה היא שבמקרים רבים גם ועדות החקירה להפקת הלקחים, ממשיכות לבחון את המשבר בשעבוד למסגרת התפיסתית של דפוסי הגיון השגרה.
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
