[לקובץ המאמרים על פוליטיקה אמריקנית, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סמכות, אחריות ואחריותיות, לחצו כאן]
מתחילת כהונתו של דונלד טראמפ עסקה התקשורת בניסיון פעיל לסיכול מעמדו. סיפורים שרובם הגדול מצוצים מהאצבע הופיעו חדשות לבקרים בתקשורת האמריקאית ותרמו לפגיעה קשה ביכולת הנשיא לנהל מדיניות חוץ והבאישו את ריחו כלפי פנים.
הסיפורים הללו - כפי שהסתבר על ידי חקירת התובע המיוחד - היו מופרכים מתחילתם ועד סופם. מה שלא מנע מהם מלקנות אחיזה במוחותיהם של אנשי מודיעין ישראלים, בניגוד לכל היגיון אסטרטגי; דבר שבתורו לא מספר סיפור חיובי במיוחד על קהילת המודיעין הישראלית, לפחות בחלקה.
בכמה מהחודשים האחרונים לפני הקרשנדו של מערכת הבחירות בארה"ב, הסירו כלי התקשורת את החסמים הפנימים שמנעו מהם ביטוי חופשי של עמדתם הפוליטית; והחלו לצנזר את הנשיא טראמפ בפומבי. אחד הסיפורים הגדולים בציבוריות האמריקאית - שהועלם ע"י רוב רשתות התקשורת הגדולות - עסק במחשב של האנטר ביידן. הרבה אנשים חכמים (באמת בלי ציניות) אכלו לי את הראש שמדובר בתעמולה רוסית... אז לטובת אותם אנשים יש לי כמה שאלות:
ב- 2015 הניו יורק טיימס מריץ סיפור על האנטר ביידן ובוריסמה:
[לכתבה המלאה בניו יורק טיימס, לחצו כאן]
ב- 20 לדצמבר 2018 מתפרסם הלוז הדמוקרטי לפרימריז. ב- 29 לדצמבר אותה שנה, מתפרסם בניו יורק טיימס סיפור על טייקון סיני שמנסה לקנות השפעה ע"י יצירת קשרים עסקיים עם האנטר ביידן:
[לכתבה המלאה בניו יורק טיימס, לחצו כאן]
שנה וחצי לאחר מכן, באוקטובר 2020, הניו יורק טיימס מגדיר את הסיפורים - שהוא מספר לעצמו כבר 5 שנים - כקמפיין תעמולה רוסי. מישהו יכול להסביר לי את הפער הזה שבין פרסום עצמאי של הנושא לעצירה מוחלטת שלו? הרוסים הצליחו לעבוד על הניו-יורק טיימס במשך 5 שנים?
המסקנה שלי ממערכת הבחירות האחרונה בארה"ב ? למרות שנהנתי מההתגוששות האין סופית לאורך שנות כהונתו של דונלד טראמפ עם התקשורת היא שטראמפ טעה אסטרטגית: השילוב של התקשורת הממסדית עם חברות הטכנולוגיה הגדולות מחד גיסא; ועם המערכת הפוליטית מאידך גיסא, הוא הכלי המשמעותי ביותר ביצירת תודעה תקשורתית. כשחברות התקשורת הגדולות מקבלות חסינות מהחוק - ויכולות להחליט כשבא להם לצנזר את נשיא ארה"ב, שדעתן לא נוחה ממנו - מדובר בהליך שטומן בחובו סיכונים לא מעטים לעתיד הדמוקרטיה המערבית.
בהבט המקומי? למרות הבכי והנהי של כולם, חשיבותה של ישראל היום, גדלה בעיני אקספוננציאלית.
אבל, אם לא נדע לדרוש אחריותיות מכלי התקשורת אם לא נדאג שכלי התקשורת לא יוכלו להכתיב את עמדתם אם לא נדרוש את שובה של האתיקה העיתונאית למרכז הבמה - אנחנו כולנו נשלם ביוקר!
[לקובץ המאמרים על פוליטיקה אמריקנית, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סמכות, אחריות ואחריותיות, לחצו כאן]
די עם הבכי והנהי אלעד. טראמפ המיזוגן, הגזען, הפופוליסט, האופורטוניסט והנרקיסיסט הפסיד-תפסיד בכבוד במקום להאשים את התקשורת והליברלים בהכל.
קשה לתפוס את ההשתתפות של התקשורת הישראלית בחגיגה הדמוקרטית בארהב נוכח חיוכים מדושני עונג של שדרני הטלוויזיה בערוציםת השונים נוכח כישלנו של טראמפ. לא הבחירה של גו ביידן כמו נפילתו של טראמפ היא הסיבה לעליצות שאחזה באנשי התקשורת הישראלית, מן הסתם חזרה גנרלית לפני הסתלקותו הצפויה של נתניהו. אי אפשאר להתעלם מהחיבור האמוציונלי של כתבים כמו ארד ניר למשל, מהחיבור בין "רק לא ביבי" לבין "רק לא טרמפ"
אין לי שום סימפטיה לאישיותו של טרמפ, נרקסיסט עילג הרחוק מאד מאובמה, הנואם הרהוט המהוקצה נעים ההליכות, אבל אני לא יכול לשכוח לרגע שמה שעשה טראמפ למדינת ישראל לא עשה אף נשיא אמריקני לפניו, ומנגד- אני לא יכול לשכוח את התנהלותו הבלתי אחראית של אובמה במזרח התיכון שפגעה קשות באמינות ארהב בכול המדינות הידידותיות לה עד כדי תחושת בגידה בהם.
ואני חושש, שביידן שהיה סגן ושותף למדיניותו של אובמה, עוד עלול להחזיר את אירן ליצור האטום מהר מכפי שניתן לשער
ברית תקשורת-שלטון שחיסלה מזמן את המונח "עיתונאי" קיימת שם ופה.
הדרכים להתמודד עם זה:
1. לעסוק רבות בביקורת התקשורת, כמו במאמר זה – ולהגחיך את הפוזיציה המתחזה שלה כאמינה וישרה. לגרום לזה שאף אחד לא יאמין למילה שלהם.
2. מסלול עוקף תקשורת – פה יש בעיה קשה כי הרשתות החברתיות לוקחות עמדה כ"עורכות על" ובעצם משמיטות את הקרקע תחת היעוד שלהן לאפשר שיח פתוח ופחות ריכוזי ומצונזר. לכן גם פה – יש לעסוק רבות בביקורת הרשתות החברתיות שהופכות לגורמים פוליטיים שעורכים במתכונת פרבדה. אם זה לא נפסק לא תהיה ברירה אלא ליצור מערכות חופשיות אלטרנטיביות, כמו שטלגרם הוא חלופה לווטסאפ שבבעלות פייסבוק – ולקדם את מרד המעבר ככה שהם ירגישו את זה חזק בכיס.
3. מסלול תקשורת אלטרנטיבית – לייצר מערכות תקשורת אמינות חדשות, digital natives. לא פשוט ודורש משאבים אבל אפשרי.
4. "הטובים לתקשורת". ליצור בתי ספר לעיתונאות ולמקצועות המדיה. כל צלם, כתב ועורך שאיננו מושחת כמו המושחתים של היום יהווה מכפיל כוח.
5. לא לצפות בהם, לא לצרוך את "העיתונאות" שלהם ולא להשתתף בדיונים אינטרנטיים של המדיה הקלוקלת.