[בתמונה: פוסטר השיר כפי ששוחרר על ידי הד ארצי, בדף הפייסבוק שלהם. לדף ולשיר בפייסבוק, לחצו כאן]

[לאוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על גועל הנפש של הפוליטיקה, לחצו כאן]

הדף עודכן ב- 20 במאי 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

אריק איינשטיין - אחד המבצעים האייקוניים של השירה העברית, ידוע ככזה המקפיד לברור את שיריו. הוא התחבר לקלסיקות של הזמר העברי; וכמעט אף פעם לא היה סוג של זמר מחאה (למעט פעם אחת בשיר 'עיתונאי קטן שלי'. ראו בהמשך...); או כזה שנתן לעצמו להיסחף למחוזות פוליטיים שיסיטו אותו מקונצנזוס הלאומי.

בינואר 2001 הצליח איינשטיין להפתיע. מביתו שבתל אביב הוא שחרר שיר חדש שהוא עצמו כתב את מילותיו ומיכה שטרית כתב את הלחן. הוא בחר לעשות זאת בתוכנית פוליטית: תוכניתו של רזי ברקאי "מה בוער" בגלי צה"ל.

ברקאי שהבין מה נפל לו ליד הקריא לאיטו את מילות השיר והשמיע אותו לאחר מכן, והשאר היסטוריה. השיר הכניס את אוהבי איינשטיין להלם. הוא תמיד ידע להיות בוטה, אבל מעולם לא בדרך כזו ובגסות כזו, לכאורה.

אבל היום, כשאנחנו שומעים את השיר, אי אפשר שלא להזדהות איתו ולא להבין למה...

[בתמונה: היום, כשאנחנו שומעים את השיר, אי אפשר לא להזדהות איתו ולא להבין למה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

פזמונאות מתלהמת?

אז, גרר השיר לא מעט ביקורת; ואחרי רצף של השמעות בהתחלה, הן הלכו וקטנו עד שנעלמו. למעט ברקאי שהיה משמיע אותו מידי פעם כשפוליטיקאי שהתראיין אצלו עצבן אותו במיוחד, לא שמענו אותו כמעט...

"בשביל פזמונאות מתלהמת יש כבר בני אלבז" כתבה על אריק איינשטיין אביבה קרול בגלובס, וניסתה לגרור אותו לתוך הקלחת הפוליטית של הריב הנצחי בין ימין לשמאל:

"...

איינשטיין, במשך שנים, למרות האייקוניות שלו, אינו מגיב לשום אירוע. הוא נמנע מכל אמירה כלשהי, שלא לדבר על אמירה חדה. לא פוליטית, לא חברתית, כלום. שום דבר שקורה כאן לא מזיז לו. הכיבוש המשחית, ההתחרדות המתמשכת, נשים נרצחות בביתן, החברה מתפוררת. איינשטיין אוהב להיות בבית, עם הספרים הישנים וגו'. הפעם האחרונה שבה נזעק נגד עוולות שונות היתה כאשר זמרר "עיתונאי קטן שלי", בשנות ה-80.

ומה קרה עכשיו? הפוליטיקה מפריעה לו? לא נראה שבאמת יש לו מה להגיד על סדרי השלטון. הוא פשוט מנצל את הסיטואציה לפרסם שיר שכאילו-מתאים-למצב. הציבור מואס בפוליטיקאים, "מושחתים-נמאסתם" בגרסת שנת 2000, ואיינשטיין תופס על זה טרמפ.

אבל נזקו הגדול של איינשטיין אינו רק בפוזת האמן המעורב שלו, בעמדה המתחסדת שלו, אלא בכך שהוא מעצים במילות השיר את מגמות האלימות והשובניזם ברחובות, ועוד מוסיף עליהם זיהום ורעש...".

[לכתבה המלאה של אביבה קרול בגלובס, לחצו כאן]

הוא היטיב לראות מכולנו...

אבל אריק איינשטיין ידע מה כתב; ולמרות הרטינות עליו ולמרות שמודר בתקשורת שסרבה בעקשנות להשמיע את שיריו החדשים, נשאר עמוק בקונצנזוס, גם בשיר הבוטה הזה. מסתבר, שגם צחנה עשויה, לעתים, להיות בקונצנזוס (גם כשיש כאלה, משני צידי המפה הפוליטית, שמריחים רק את צחנתו של הצד האחר) ...

[בתמונה משמאל: גם צחנה עשויה, לעתים, להיות בקונצנזוס... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Comfreak לאתר Pixabay]

איינשטיין עסק במחאה מעט. כאמור, השיר האחד שלו שניתן לסווגו ככזה היה "עיתונאי קטן שלי" משנות השמונים של המאה הקודמת, שגם את מילותיו כתב בעצמו (וגם לו נקדיש דף נפרד).

בשני המקרים היטיב לזהות תופעה כבר בתחילתה (פה על הסתאבות הפוליטיקה ושם על שקיעת מקצוע העיתונאי); ובשניהם לא כתב על בעיה מקומית אלא כזו שמאפיינת היום את העולם המערבי כולו.

בלי קשר לזהות פוליטית, יש מישהו מאיתנו שאיננו מריח את אותו הריח שעליו כתב; או שאינו מבין את האמת הנצחית על הקשר שבין מוסר ופוליטיקה?

[למאמר: מוסר וצביעות בפוליטיקה, למה היא כל כך מגעילה, לחצו כאן]

פוליטיקה

מילים: אריק איינשטיין, (ראו תמונה משמאל. המקור: יעקב סער, לע"ם)

לחן: מיכה שטרית (ראו תמונה משמאל למטה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Eran Sandler. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

פרנצ'סקה פוליטיקה, את זונה לא קטנה

פותחת רגליים ללא הבחנה

אומרת שלום ועושה מלחמה

אין מה לומר, את זונה לא קטנה

*

הו, אלוקים, זאת הייתה אהבה

היינו כמו זוג משמים

אהבנו עד כלות, עד כלות הנשמה

אהבתי אותך, כי היית רק שלי

הסתלכלת לי ישר בעיניים

אמרת לעולם תישאר אהובי

ואז בלי בושה פתחת ת'רגלייים

*

פרנצ'סקה פוליטיקה, את זונה לא קטנה

פותחת רגליים ללא הבחנה

אומרת שלום ועושה מלחמה

אין מה לומר, את זונה לא קטנה

.

.

.

[לאוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על גועל הנפש של הפוליטיקה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• אביבה קרול (2001), פוליטיקה את זונה, גלובס, 31/1/01 (המאמר הוסר כפי הנראה מאתר גלובס).
• פנחס יחזקאלי (2019), מוסר וצביעות בפוליטיקה. למה היא כל כך מגעילה?, ייצור ידע, 6/4/19.