[בתמונה: מדוע משתלב סיפור משני זה של יהודה ותמר דווקא במקום בו הוא משובץ בפרשת וישב?תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mikegi לאתר Pixabay]

עודכן ב- 19 בדצמבר 2024

הרב ד"ר יוסי פיינטוך הוא יליד עפולה; בעל תואר שלישי בהיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת אמורי באטלנטה. לימד היסטוריה אמריקאית באוניברסיטת בן-גוריון. הוסמך כרב ב- Hebrew Union College. מחבר הספר U.S. Policy on Jerusalem. משמש עתה כרב במרכז היהודי במרכז אורגון. (JCCO).

זהו מאמר שני מתוך ארבעה על סיפור תמר ויהודה. למאמרים האחרים:

• עופר בורין: האומץ להיות אם.
• אבי הראל: סיפור יהודה ותמר והקשרו למנהיגות ראויה;
• גרשון הכהן: תמר ויהודה – רגע הרואי של אמת.

*  *  *

בדיוק בנקודת השיא הראשונה של סאגת יוסף ואחיו, במקום בו יוסף נמכר לפוטיפר המצרי, המתח הסיפורי נקטע באחת והקורא מוצא את עצמו בסיפור שונה לחלוטין, זה של יהודה ותמר. למראית עין סיפור חדש זה - המסתיים בלידתם של התאומים פרץ וזרח - מנותק בעליל מהמאורעות המסופרים בין אלה שקדמו לו או אלה שיבואו בעקבותיו. מה פשר הדבר ומדוע משתלב סיפור משני זה דווקא במקום בו הוא משובץ בפרשת וישב?

פי שניווכח עד מהרה שני הסיפורים מתרחשים כרונולוגית במקביל זה לזה במרחב זמן של כעשרים שנה (או דור שלם) והם חולקים ביניהם דימויים ומוטיבים ספרותיים המתפרסים גם על יתר שלש הפרשות הממשיכות ומשלימות את סיפור חיי יוסף.

[בתמונה: יוסף מנסה להדוף את חיזוריה של אשת פוטיפר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי: Leonello Spada, והיא נחלת הכלל]

דמיון ראשון: רצונה של אשה לשכב עם גבר שאיננו בעלה 

רצון עז זה הוא חוט השני המקשר בין תמר לזוליקה (שמה של אשת פוטיפר על פי האגדה). תמר מתחפשת ליצאנית מזדמנת על מנת לפתות את יהודה למגע מיני עמה במטרה להרות ממנו וללדת בן שימשיך את שושלתו של בעלה המנוח ער, בנו בכורו של יהודה.

לאחר מות אונן, בנו השני של יהודה ובעלה השני של תמר, יהודה מבטיח לתמר -- אלמנת שני בניו -- שתינשא לשלה בנו הצעיר והיחיד שנותר לו, בהגיעו לפרקו. בינתיים, שבה תמר לבית אביה -- כדבר יהודה -- עד הגיעו של יום זה, הגם שבושש בוא. ואכן, ליהודה לא היתה כל כוונה להשיא את שלה לתמר, פן ימות אף הוא כשני אחיו לפניו שנשאו ל"אשה קטלנית". מאידך גיסא, השאלה המתבקשת היא מדוע הבטיח יהודה לתמר את שלה הגם שחשש לחיי בנו אם יגאל את תמר מאלמנותה השניה?

עצם הבטחתו של יהודה (פרק ל''ח, י''א) ונכונותה של תמר להמתין בבית אביה, ובמיוחד העובדה שיהודה נמנע מלסדר טקס חליצה (ראה דברים כ''ה, ט'), או חלופה מעשית אחרת לשחרורה של תמר מכל מחוייבות בדיני ייבום כלפיו כפסולת חיתון, יש בם כדי להעיד שתמר היתה זכאית וראויה להיגאל על ידי שלה למרות אלמנותה הכפולה משני אחיו הגדולים. ואכן, התורה לא זוקפת את מות שני בעליה של תמר לחובתה -- לא בגללה מתו שניהם כי אם "בגין" מעשיהם הם, הגם שיהודה לא ידע זאת וחשש על כן לחיי שלה אם ישא אף הוא את תמר לאשה.

על כן, אין מנוס אלא לקבוע שיהודה, אבי השושלת היהודית והאב הקדמון של משיח בן דוד, שיקר לתמר ביודעין והוליכה שולל, כפי שעולל בדומה לאביו יעקב כששלח אליו את כתונת יוסף הקרועה והמגואלת בדם "שעיר עזים" כדי שיחשוב ש"טרף טרף יוסף", ולא נמכר, על ידי יהודה, חלילה, לעבד שהובל מצריימה.

[בתמונה: דמיון ראשון: רצונה של אשה לשכב עם גבר שאיננו בעלה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Sgdivorce Help לאתר flickr]

חטאו של יהודה כלפי תמר, בין אם שיקר לה מלכתחילה, ובין אם חזר בו מאוחר יותר מהבטחתו לה שבנו שלה ינשא לה במועד הנכון, פגע גם פגיעה קשה בשלה. במניעתו ממנו את נישואיו לתמר מנע יהודה מבנו יחידו את מצוות הנישואין והולדת ילדים עם אשה אחרת, באשר נבצר משלה לעשות כן כל עוד הבטחת נישואיו לתמר לא מומשה או בוטלה. ברבות השנים אך טבעי הוא שתמר איבדה את תקוותה למימוש ההבטחה לנישואיה לשלה, ובמיוחד לאחר התאלמנותו של יהודה עצמו כשחוקי היבום איפשרו לו עצמו לשאתה לאשה.

עם תקתוקו המואץ של שעונה הביולוגי נאלצה תמר לעשות מעשה קיצון להשגת מטרתה -- העמדת צאצא שימשיך את שושלת ער שנקטעה באיבה. וכך בהתחפשותה לפרוצה "נורמטיבית" (ולצורך כך השילה מעליה את בגדי אלמנותה והמירה אותם בבגדים אחרים) על מנת למשוך את יהודה למגע מיני עמה -- מבלי שידע, כמובן, שתמר היא זו -- בכניסה לעינים, עיירתה, (ד'היינו, שתי בארות -- שם המסמל מראש את צמד התאומים שיוולדו לה וליהודה; מאורע משמח עתידי הנרמז במילה "ויעל" (ל''ח, י''ב). בפקחותה הרבה מקבלת תמר מיהודה עירבון לתשלום עתידי של אתננה (גדי עזים) -- את חותמו, פתילו ומטהו. עירבון זה הוא שיגן על חייה והריונה כשיתברר לעיני כל.

בדומה לתמר גם זוליקה היתה אלמנת קש, כשבעלה מבלה את רב עיתותיו בתפקידו בחצר פרעה ולא עימה (ל''ט, ו', י''א). וכשאלה הם פני הדברים אך טבעי הוא שזוליקה תבקש למצוא אינטימיות מינית ורגשית אם לא בזרועות בעלה אזי בזרועותיו של ראשון עבדיו יפה התואר והמראה, יוסף. יוסף, מן הסתם, לא היה משאת חייה כשם שיהודה לא היה משאת חייה של תמר. משיוסף לא נענה לחיזוריה זוליקה חושפת קבל עם ועדה את שערורית יוסף השקרית; ובכך, היא מזכירה לפוטיפר שבעוד הוא הזניח את חובת יחסי האישות ביניהם -- בדומה ליהודה שהזניח את זכותה של תמר לנישואים שלישיים עם בית יהודה -- היא, זוליקה נשארה "נאמנה" לו. וכך גם תמר הכנענית שמרה אמונים למצוות היבום העברית (שהיתה נהוגה גם באזור כולו) ולזכרו של אישה הראשון, ער.

[להרחבה על הוצאה להורג בשריפה, לחצו כאן]

דימיון שני: הבגד כאמצעי לדבר מרמה

כשם שתמר השתמשה בלבוש אופייני ל"קדשה" כדי להוליך שולל את יהודה; כך שינה גם יהודה את מראה כותנתו של יוסף הקרועה והמגואלת בדם "שעיר עזים" אותה שלח לאביו כדי להוליכו שולל עם המסר: "הכר-נא", "ויכירה" יעקב.

ובדומה, לאחר שחורץ יהודה את דינה של תמר ההריונית (והיא בחדשה השלישי) לשריפה מיידית -- (חיי העובר אינם נחשבים לחיי אנוש) --  בגין ניאוף ("זנונים"), שולחת אליו תמר בצנעה את ערבון אתננה (אותו דאגה בחכמתה הרבה שלא לקבל כששלח לה יהודה את "שכרה", גדי עזים, בידי חירה העדולמי), ועימו המסר (המוכר, מן הסתם, ליהודה): "הכר-נא" המזהה אותו  כאבי העובר(ים) שבכרסה. "ויכר יהודה" (ל''ח, כ''ו); או כדברי ספר משלי: "כרה שחת בה יפול וגלל אבן אליו תשוב" (כ''ו,כ''ז).

[בתמונה משמאל: לאחר שחורץ יהודה את דינה של תמר ההריונית (והיא בחדשה השלישי) לשריפה מיידית... התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Aidan Jones לאתר flickr]

תמר האלמנה מזכירה באצילות נפש ליהודה האלמן את כאב האלמנות שפגע בה, ומחירו הכבד של השקר שהתהפך על יוצרו; במקום שלה בנו הפך הוא, מבלי משים, לגואלה של תמר ולאבי יורשו של בנו ער.  גם מקומה של זוליקה לא נפקד בין אלה המשתמשים בבגד כדי להוליך שולל את בעלה ו"אנשי ביתה" בהציגה בפניהם את "בגדו" (אפשר שגם מלשון בגידה) של יוסף שכביכול עזבו אצלה; המנסה לאנוס, או למזער לפתות אשה בביתה לא משיל מעליו כאקט ראשון במזימתו את בגדו שלו ומפקידו בידיה. עצם העובדה שיוסף - שאיננו אלא עבד עברי חף מזכויות משפטיות -- נשלח לבית האסורים המלכותי בגין נסיונו "לצחק" באשת אדוניו, ולא הוצא להרג מיידית על אישום כה חמור, מעיד שאישה של זוליקה לא האמין למוצגה המפליל למראית עין.

דימיון שלישי: הסרוב להלבין את פני הזולת בפומבי

תמר בחרה לסכן את חייה וחיי עובר(י)ה בכך שלא חשפה את קלונו של יהודה ברבים לו היתה מציגה בפני חבר "שופטיה" והנוכחים ב"משפטה" את פריטיו האישיים של יהודה. את אלה היא בחרה לשלוח אליו בחשאי כדי שלא לחשוף את זהותו של הגבר עימו "זנתה תמר", וגם אז הסתפקה במסר נרמז מבלי לטעון בפניו שהוא האחראי להריונה, אלא רק "לאיש אשר-אלה לו אני הרה" (ל''ח, כ''ה). יהודה יכול היה להתעלם מהם מבלי שיכלם בפני אחרים, ולהביא למימושו של פסק הדין -- מוות בשריפה. לא בכדי שמרה היא אותם אצלה עד ליום פקודה בה יחשף דבר הריונה בהאמינה, אל נכון, שיהודה לא יבקש להמיתה על עובר(י)ה כשתתברר לו עובדת אבהותו.

תמר גם לא סיפרה ליהודה את סיבת מותו של אונן שמאן להיות אב לילדיה; לו סיפרה ליהודה את קלונו של אונן היתה יכולה להציל את עצמה מהדימוי שדבק בה כאשה קטלנית שבצורה זו או אחרת הביאה למות שני בעליה. גם יוסף ב"הסבירו" לזוליקה מדוע ממאן הוא לנאוף עימה -- זה לא שהיא איננה מושכת אותו ואין לו לפיכך ענין בה, אלא -- "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים"? (ל''ט, ט'). יוסף מגלה בדבריו אלה רגישות רבה לכבודה של זוליקה ותולה את מאונו לנאוף עימה בנאמנותו לבעלה ולאלהים; לו ניאות ל"חיזוריה", שלא היו אלא הוראה מ"אשת אדוניו" שאין לסרב להם, היה הוא -- ולא היא -- אחראי בלבדית לחטא... גם כשהאשימה זוליקה אותו בראשונה בפני "אנשי ביתה" ובשניה בפני "אדוניו" בניסיונו לפגוע בה, יוסף נמנע מלגונן על שמו הטוב בעובדות לאשורן כדי שלא להכתים את שמה הטוב של זוליקה; בעשותו כך ביכר יוסף להסתכן בהוצאתו להורג כל עוד קלונה של זוליקה לא יחשף בפני אדוניו והאחרים.   ואכן, הן תמר והן יוסף סכנו את חייהם וכל זאת רק כדי להמנע מלפגוע בשמם הטוב של אחרים; על בסיס זה ילמד התלמוד: "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" (סוטה י' ב').

דימיון רביעי -- פיוס משפחתי 

הן יהודה כלפי תמר והן יוסף כלפי אחיו מבקשים להתפייס בסופו של יום עם המנוכרים להם; יהודה מפנים שפגע קשות בתמר במנעו משלה לשאתה לאשה (וגם את עצמו כגואלה מנע מבעדה), ולפיכך צדקה תמר במעשה שעשתה עמו -- לא בזנונים נטמאה ואף הריונה כשר. הוא ממהר לבטל על כן את פסק דין המות שחרץ נגדה ואף קובע בשער בת רבים שתמר "צדקה ממני" (ל''ח, כ''ו); לא אשה מקוללת היתה כי אם אשת ברכה הנושאת בבטנה את עתיד שושלתו.

גם יוסף מגן בדיעבד על מכירתו לעבד למצרים על ידי אחיו: "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם... וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה" (מ''ה, ו'-ז'). יוסף מתפייס עם אחיו בהבינו שהאלהים השתמש בם למימוש רצונו. אין זה בלתי נמנע שיוסף הכיר גם בדפוסי התנהגותו הנלוזה עם אחיו שהביאם למעשה אשר עשו עמו.

על תרומתה הערכית של תמר לעלייתו של יהודה לעמדת המנהיג הבלתי מעורער בקרב אחיו (במקום ראובן), שקבלה אשרור סופי משניאות יעקב לשמוע לו ולשלוח את בנימין למצרים בדלית ברירה, אסביר בדברי על פרשות ויגש-ויחי. ואכן, עקבותיה והדיה של פרשת תמר ויהודה ניכרים גם ניכרים לכל ארכה של סאגת יוסף ואחיו, ובמיוחד במהלכים המובילים לחשיפת זהותו הדרמטית של יוסף בפני אחיו ובברכתו של יעקב במצרים ליהודה אודות המלוכה העתידית שתצא מיוצאי חלציו.

[לאוסף המאמרים על פרשת וישב, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות סיפור תמר ויהודה והשלכותיו, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וישב;
• הרחבה על הוצאה להורג בשריפה: השיטה האכזרית מכולן.
• אוסף המאמרים אודות סיפור תמר ויהודה והשלכותיו.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וישב באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הוצאה להורג בשריפה: השיטה האכזרית מכולן?, ייצור ידע, 10/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), אודות סיפור תמר ויהודה והשלכותיו, ייצור ידע, 7/5/22.