[בתמונה: מפלגת השלטון של השנים האחרונות מתייצבת היסטורית כממשיכת הדרך של מפא"י ויורשתה (בדמות מפלגת העבודה) ומי שעומד בראשה מסתמן במובנים רבים כממשיך דרכו המובהק של אחד ממנהיגיה הבולטים – דוד בן גוריון... – צילום: זולטן קלוגר, לע"מ]
ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית. זהו מאמר דעה מפרי עטו.
[לבלוג של דורון מצא: מימרא - מחשבות בהירות על מציאות מורכבת, לחצו כאן]
* * *
בבחירות הבאות (ואולי הקרובות) בישראל תימחק, כנראה, מפלגת העבודה, זו לראשונה בהיסטוריה הישראלית, מן המפה הפוליטית בישראל. הסקרים האחרונים שנעשו גם על רקע כניסת גדעון סער למרוץ צופים כי עמיר פרץ וחבורתו לא יעברו הפעם את אחוז החסימה; ויהא זה סיום עגום למסגרת הפוליטית המזוהה עם מייסדי המדינה ומנהיגיה ההיסטוריים.
ואולם, מתוך הסתכלות רחבה יותר ניתן גם לומר כי נמצאה למפלגת העבודה או מפא"י ההיסטורית גם יורשת ראויה, בדמות מפלגת הליכוד. קשה אמנם להתגבר על מערכת ההבניות התודעתיות שמתייגת במשך שנים את מפלגת השלטון הנוכחית כמפלגת ימין.
ימין ושמאל הפכו מזמן למגדירי יסוד בשיח הישראלי, גם אם באינטואיציות הציבוריות או אלה של התקשורת ניכרת חוסר נוחות מסוימת מהשימוש במונחים הללו כהיגיון מסדר עיקרי דרכו מתנהלת המערכת הפוליטית, בעקבות התרחשויות שונות, בהן למשל ההתנהלות הפוליטית של מפלגת ישראל ביתנו "הימנית" שהעדיפה את תפיסת העולם החילונית-ליבלית במערכת הבחירות האחרונות על פני זו האידיאולוגית-מדינית, או משיכת ההגה החזקה שעושה בחודשים האחרונים "ימינה" של בנט ממעמדה כמפלגת ימין מובהקת לפוזיציה המעמידה במרכז ההגדרה שלה את נושא הקורונה חסר הצבע האידיאולוגי.
[בתמונה משמאל: היו זמנים... צופים כי עמיר פרץ וחבורתו לא יעברו הפעם את אחוז החסימה; ויהא זה סיום עגום למסגרת הפוליטית המזוהה עם מייסדי המדינה ומנהיגיה ההיסטוריים...
כך או אחרת, עדיין ההגדרות של ימין ושמאל הן מטבע שעובר לסוחר ואפילו הליכוד עצמו, שלא לומר מנהיגו הפוליטי, בנימין נתניהו, מקפיד לעשות שימור כבד בתיוג של שמאל-ימין במערכות הבחירות שלו מתוך הנחה מובלעת שיש ערך ציבורי לאותן הגדרות היסטוריות. כך או אחרת, גם אם ניקח כפשוטן את ההגדרות הללו ונתייחס אליהן כיחידת ניתוח, הרי שמפלגת השלטון של השנים האחרונות מתייצבת היסטורית כממשיכת הדרך של מפא"י ויורשתה (בדמות מפלגת העבודה) ומי שעומד בראשה מסתמן במובנים רבים כממשיך דרכו המובהק של אחד ממנהיגיה הבולטים – דוד בן גוריון.
[בתמונה: בנימין נתניהו - ממשיך דרכו של בן גוריון? מקור התמונה: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר]
הדברים אמורים, לא רק מבחינת אורך הקדנציה שלו כראש ממשלה, אלא בעיקר כמי שהשפעתו על תהליכי היסוד במדינה היא מרחיקת לכת כולל בהיבטים הנוגעים לביצור חוסנה הלאומי של מדינת ישראל ולהנחת התשתיות (בהיבטי הביטחון הלאומי) שימשיכו להדהד כאן עוד עשרות שנים קדימה. ברם, לא תהא זו נקודת הממשק ודמיון היחידה למנהיג ההיסטורי ולמפלגת השלטון ההיסטורית.
אמנם, קיימים הבדלים בתפיסות העולם הרעיוניות ובמקורות האידאולוגיים של שתי התנועות, זו הסוציאליסטית מצד אחד וזו הרוויזיוניסטית מצד שני. אבל הסתכלות נוקבת יותר תגלה שבסופו של דבר היכולת של שתי הישויות הפוליטיות הללו ומנהיגיהן להתייצב בעמדות מפתח במערכת הפוליטית הישראלית ובהנהגת המדינה קשורות ליכולתן להעמיד תפיסת עולם פרגמטית, הרלוונטית ומתכתבת עם רוח הזמן. כך עשתה מפא"י ההיסטורית והובילה את היושבים בציון להקמת המדינה היהודית-ציונית כגולת הכותרת של מפעלה וכך עשה הליכוד כאשר בעשורים האחרונים הפך את המדינה היהודית למעצמה לכל דבר ועניין ומבחינה זו לקח את מפעלו של דוד בן גוריון קדימה, כמו שלא עשה לפניו שום מנהיג אחר משמאל ומימין.
אם בוחנים את התנהלות מפלגת השלטון והעומד בראשה, ניכר מתח מאד ברור בין מצד אחד תיוג (עצמי) ימני בולט וסגנון רביזיוניסטי תקיף לבין מצד שני התנהלות פרגמטית כמעט בכל שדה. כזו המביאה בחשבון את חומרי הגלם שמרכיבים את המציאות ומנתבת את עשייתה שלא על בסיס תפיסות קצה אידיאולוגיות מכל סוג שהוא. כך, למשל, בתחום הביטחוני, נמנעו הליכוד ונתניהו מכל הרפתקה, נוסח עימות ישיר עם איראן או אפילו עם חיזבאללה בלבנון ו-חמאס ברצועת עזה, והעדיפו לנהל את העימות עמהן בדרכים עקיפות ולהשתמש בדרכים עקיפות (הסכמי אברהם) גם כדי לצמצם את כוח ההיזק של גורמים אלה.
בהמשך לכך – בתחום המדיני, נתניהו לא שינה את הסטטוס המדיני של יהודה ושומרון למרות שחשף את חוסר התוחלת בפרדיגמת שתי המדינות ולמרות שהיה קרוב, בחסות ממשל טראמפ האוהד, להחלת הריבונות הישראלית על היישובים היהודיים שם; בתחום הכלכלי-חברתי הוא אימץ עידונים בשיטה הניאו-ליברלית תוך שהוא ממנף אותה גם למהפכה חברתית בישראל בכל הנוגע להשתלבות מגזרים מוחלשים בכלכלת המדינה כמו החרדים והערבים; אפילו בתחום הנוגע למאבק השמרנים בליברלים בכל הנוגע למעמד בתי המשפט לא נוצרה הפיכות של ממש במעמדו של בית המשפט העליון.
[התרשים: ייצור ידע]
מבחינות רבות, הליכוד והנהגתו המירו במובן הסוציולוגי את ההגמוניה של 'ישראל הראשונה', כפי שמגדיר זאת העיתונאי, ד"ר אבישי בן-חיים (ראו תמונה משמאל), בהגמוניה של 'ישראל השנייה', וסיפקו בית חם לפריפריה החברתית בישראל שנדחקה על-ידי מפא"י ומפלגת העבודה, אבל בעת ובעונה אחת אימצו את קוד ההתנהלות של אלה שירשו שכולו מבוסס על פרגמטיזם, יכולת מרשימה לנוע בין מתחים ואימוץ סדר יום רלוונטי שמצד אחד מציב יעדים שאפתניים אבל מצד שני אינו מתעלם מהיסודות שמגדירים את המציאות. זה היה סוד הצלחתה של מפלגת השלטון ההיסטורית ההולכת ונעלמת מהמפה וזהו למעשה גם סודו כוחה של מפלגת השלטון המכהנת והעומד בראשה, ואין פלא זה הדבר תורגם אז ומתורגם בשנים האחרונות בדמות האלקטורט הפוליטי של שתיהן.
[מקור תמונתו של ד"ר אבישי בן חיים משמאל: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר]
מבחינה זו, הסתכלות על המערכת הפוליטית בעת הנוכחית מסמנת את הליכוד ונתניהו, לא רק כמפלגת השלטון וממשיכת דרכה של מפא"י/מפלגת העבודה, אלא כתנועת מרכז פוליטית כמעט לכל דבר מבחינת ההתמקמות שלה בתווך שבין הקצוות הרעיוניים של המפה הפוליטית. בתווך שבין הימין המובהק שאותו מסמנים כיום "ימינה" (שאגב, הוקמה כדי להיות "הימין האמיתי" במקום הליכוד) ותנועתו העתידית של גדעון סער (שבה הולכים לחנות דמויות בעלות הטיה רעיונית-אידיאולוגית ימנית מובהקת כמו הצמד האוזר והנדל או הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט) לבין השמאל של מר"צ וזה המעודן יותר של "כחול לבן" וכמובן של "יש עתיד" – תל"מ (המובילים את השיח הליברלי-דמוקרטי).
אם צריך לחפש את המשמעות הגדולה של התמקמות הליכוד והעוד בראשה במרכז הפוליטי ואת היתרונות השמורים לכך, הרי שניתן למצוא אותו בתופעה המדהימה שמתחוללת בשנים האחרונות בפוליטיקה הישראלית העונה לשם: תופעת התחפושת או ההסוואה, במסגרתה מבקשות מפלגות אידיאולוגיות מובהקות לטשטש את קווי ההיכר הרעיוניים שלהן ולאמץ, כמו מפלגת השלטון, תווי היכר של מרכז פוליטי פרגמטי מטושטש אידיאולוגיה של קצוות.
הדוגמאות לכך הן רבות: החל בזניחת הקו הרעיוני הימני של "ימינה" כמפלגת הסקטור הציוני-דתי ומפלגת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון; דרך אימוץ סדר היום "הניטראלי" (רק לא ביבי) של דמות ימנית מובהקת כמו גדעון סער (ראו תמונה משמאל); נטישת ליברמן (ראו תמונה משמאל) את האקטיביזם המדיני-אידיאולוגי לטובת סדר יום חילוני שקורץ לכאורה למרכז התל-אביבי; עבור בהקמתה של "כחול לבן" כסוג של מפלגה שמעולם לא הצליחה לדבר אידיאולוגיה ובסופו של דבר, מחציתה הצטרף כמעשה פרגמטי לליכוד, ואפילו בהתנהלות הפוליטית של חלקים מהרשימה הערבית המשותפת בדמות עבאס מנצור המאמצים שיח תכליתי הגובר על פוליטיקת הזהות האידיאולוגית.
הליכוד, שיתייצב בבחירות הבאות, לפחות לפי כלל המדדים כמפלגה הגדולה ביותר, מסתמן כיורשתה של מפלגת העבודה ההיסטורית ונתניהו העומד בראשו מסתמן כיורשו המובהק של בן גוריון, כגורמי "אמצע" פוליטיים מובהקים. באלה טמונים גם האתגרים למפלגת השלטון המכהנת שהגדירה בשנים האחרונות את כללי המשחק הפוליטיים. ואלה מעמעמים את הקצוות האידיאולוגיים ומטשטשים את קווי ההיכר הרעיוניים בין הכוחות המשחקים במגרש; ומשכך, מייצרים על פניו משחק מורכב יותר ופתוח יותר בפני אפשרויות פוליטיות מגוונות.
טעויות כתיב לא מכובדות במאמר של דורון מצא.