[לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]
שלום, אני בת אל הרשקו - אוטוטו בת 31, גרה במצפה רמון ואני אימא חד הורית לפאר-ראובן בן העשרה חודשים - ויש לי סיפור לספר...
בשנתיים האחרונות, עקב חילוקי דעות משפחתיות שלא אפרט, המשפחה ניתקה עמי קשר; ועקב כך, עברתי את ההיריון והלידה לבדי. היחידה שתמכה בי והייתה לצידי הייתה אחותי.
תקופה ארוכה שהייתי מאוד לבד, סבלתי מדיכאון לאחר הלידה; וכשנאלצתי לחזור לעבודה, עשיתי זאת יחד עם בני בלית ברירה ; והדבר הוביל, בהמשך, לעזיבת העבודה.
היום - העידן הקורונה - אני מובטלת. מתפרנסת מביטוח לאומי; אבל הצלחתי להיחלץ ולצמוח מהמקום הנמוך שבו הייתי. למדתי להיות גם אימא וגם אבא במשרה מלאה. והכי חשוב, להיות מאושרת בחלקי.
מעבר לעובדה שאני מספרת את סיפורי האישי בספר, אני חושפת את הסוד שלי, מודה ששיקרתי ומתנצלת בפני חברותיי, לגבי מאיפה וממי הילד שלי. האב לא היה מוכן לקחת אחריות; ולא הסכים שאספר עליו או אערב אותו.
אני במקום טוב היום. המטרה שלי היא להעצים נשים ולתת להן אמונה בעצמן. שכל אישה תדע, שלא משנה באיזה מצב היא נמצאת, היא יכולה ומסוגלת לגדל את התינוק שלה על הצד הטוב ביותר בלי להקשיב להערות וביקורות מהסביבה.
[בתמונות: בת אל הרשקו ופאר-ראובן... המקור: עצמי]
מתוך הספר...
"...
02:00 בלילה, יום שבת. דרך חור קטן שבחלון החדר מתגנבת חתולה קטנה. אני, שבאותו זמן נמצאת בשבוע 39 להיריון, מתעוררת לשירותים, נתקלת בחתולה, נבהלת וחוטפת כאב בטן ודפיקות לב מואצות.
היה ברור לי שאני נוסעת לבדיקה במיון, אבל החלטתי לנסוע בצאת השבת אחרי שהרגשתי את תזוזות התינוק שלי ושמעתי את פעימות הלב שלו בעזרת מכשיר ה-HeraBEAT שלי - מוניטור ביתי למדידת דופק העובר.
19:00: בדרך לבית החולים שנמצא במרחק של שעה נסיעה ממני אני מתחילה לדמיין את הילד שלי. מחברים אותי שם למוניטור ונראה שהכול תקין, אז מחליטים לשחרר אותי הביתה.
יש לי מין תחושה כזו בגוף שאי אפשר להסביר. אם את כבר אחרי לידה, את בטח מבינה אותי. אנחנו מבינות רק בדיעבד את התחושות שהיו לנו בגוף. כשאני משתפת את האחות, היא מסבירה לי שהכול בסדר עם העובר והבדיקה תקינה. אני לא שלמה עם השחרור, אז החלטתי להתקשר לשני, חברה טובה שלי שגרה לא רחוק מבית החולים. היא כמובן מקבלת אותי אליה בזרועות פתוחות, ומורידה ממני את הנטל של הנסיעה הארוכה חזרה הביתה.
[לתמיכה בפרויקט ולדף של בת אל הרשקו ב- HeadStart, לחצו כאן]
23:00: אנחנו יושבות אצלה בסלון ואני מרגישה בגוף תחושת אי נעימות בלתי נשלטת. "יורדים לי המים," אני נעמדת בהתלהבות מהולה במבוכה.
שני, שמנוסה הרבה יותר ממני ומגדלת ילד מדהים - שהיה אז בן שנה, מנחה אותי לגשת לשירותים ולבדוק אם אני מצליחה לעצור את הזרם, כדי לוודא שמדובר בירידת מים ולא בדליפת שתן או הפרשות. קל מאוד להתבלבל ביניהן. כשהבנתי שאני בעצם לא שולטת בזה, נפל לי האסימון ששק מי השפיר שלי פקע. אם עדיין לא חווית את זה – תתכונני לאחת מהסיטואציות הקטנות הכי מרגשות, מביכות ומצחיקות בחייך.
בעקבות סיפורים של לא מעט חברות, כתבות שקראתי, צירים שלא הופיעו ועצותיה של שני, אני מחליטה שאני לא חוזרת מייד לבית החולים. בחנתי את הנוזלים, וידאתי שלא מדובר במים מקוניאליים (מי שפיר המכילים צואה של העובר), התקלחתי ונכנסתי למיטה. מחר בבוקר שני כבר תקפוץ איתי למיון.
08:20 בבוקר, יום ראשון. עושים לי כמה בדיקות בבית החולים ומאשרים שזו ירידת מים, אבל אין לי פתיחה. מציעים לי זירוז בעזרת פיטוצין (חומר זירוז) ואני מסרבת, כי מרגע ירידת המים אמורה להתפתח לידה טבעית בתוך 48 שעות, ואני הייתי נחושה מאוד ללדת בלידה טבעית - בלי זריקות או זירוזים.
ואולי אחדש לך מעט - פיטוצין גם עלול לגרום ללידה כואבת הרבה יותר מלידה טבעית. אז עליתי לאשפוז במחלקת נשים, ואני הולכת לבלות שם עד שהתינוק שלי יחליט לצאת.
כבר ביום השני לאשפוז האחיות מתחילות ללחוץ עליי לקבל זירוז ולהתקדם, אבל לי היה חשוב לתת לתינוק שלי ולגוף שלי את הזמן המתאים להם. מעבר לזה שאני דוגלת בלידה טבעית, יש לא מעט מחקרים שמוכיחים שלידות שמתחילות בזירוז כנראה יהיו מרובות בהתערבויות וסיבוכים.
אז לקחתי על עצמי את האחריות, וידעתי שאם העובר בסדר ואין אף סימן לסכנה אני יכולה להמתין אפילו 72 שעות. אז חיכיתי.
טופז, אחותי הקטנה, היחידה מבני משפחתי שליוותה אותי, עשתה את הדרך הלוך וחזור לבית החולים מדי יום עם ליאנה, חברה שלי. הן דחפו אותי לנסות את השיטות המקובלות, אז טיילנו ברגל ברחבת בית החולים, הלוך וחזור. עלינו וירדנו מדרגות, עשינו סיבובים, עשינו דמיון מודרך, אבל הצירים לא הגיעו.
07:40 יום רביעי. צוות הרופאים עובר בין החדרים, ומשמרת לילה מעבירה מקל למשמרת בוקר.
עברו יותר מ-72 שעות מאז ירידת המים. אין פתיחה והצירים לא מגיעים. אני מרפה את המתח ומקבלת את העובדה שאני צריכה לוותר על התוכניות שלי, לפחות בשלב הזה. אם לא אקבל זירוז עוד היום, אני עלולה לחשוף את התינוק שלי לזיהום ולהכניס אותו לסכנה.
בתחושת אכזבה קלה, אני עולה לחדר לידה והטלפון לא מפסיק לצלצל. את השיחה הראשונה אני מסננת, לשנייה אין לי כוח לענות ולשלישית אני עושה טובה, מחליקה ימינה כדי לענות, אבל לא מדברת.
"יפה שלי, מזל טוב..." אני שומעת מהצד השני ותוהה לעצמי מה היא רוצה?! עוד לא ילדתי "...יום הולדת שמח." אני בהלם, אשכרה שכחתי שזה יום ההולדת שלי היום.
טפשת ההיריון שלי מככבת עד הסוף.
10:00 חדר לידה – אני מתלבטת אם לקחת אפידורל. פחדתי לא לעמוד בסף הכאב, לא רציתי להיות מרוכזת בכאבים במקום בחוויית הלידה.
אז שוב הזכרתי לעצמי שתוכניות יכולות להשתבש, והחשוב מכול הוא שאני אעבור את הלידה בשלום ושהתינוק שלי יצא בריא ושלם.
קיבלתי החלטה. אני חותמת על טופס האישור ומייד מגיע הרופא שמורשה לבצע זריקת אפידורל. אני מתיישבת עם גב קמור והרופא דוחף לי צינורית לאזור החלל האפידורלי שבגב התחתון. אחרי רבע שעה אני מקבלת גם פיטוצין לווריד. מהר מאוד הגוף שלי דוחה את הפיטוצין, ובתוך עשר דקות לעובר שלי אין חמצן והדופק שלו הולך ומאט. מוציאים לי את הפיטוצין מהווריד ואני מקבלת באהבה את השינויים שלא בידיים שלי. אני מקווה שהפתיחה תתקדם לבד ומתפללת ללידה קלה ולתינוק בריא.
22:00 אחרי 12 שעות בחדר לידה, הפתיחה התקדמה לשבע, ואני מבקשת מטופז לצלם את הלידה. אני מטושטשת מכאב ומעייפות ואני רוצה לזכור את מהלך הלידה. מעבר לזה שאני נמצאת עם אחותי ועוד שתי חברות - שזה עוצמתי ומרגש - אני רוצה לזכור את התמונה המלאה, ובמצבי לא היה נראה לי שאני לגמרי שם.
00:00: יש לי ביד כפתור שמאפשר לי לשחרר מנה נוספת של אפידורל במידת הצורך. אני ממעיטה להשתמש בו. אני רוצה לחוות ולהרגיש הכול.
הכאבים הקטנים שאני מצליחה עוד להרגיש עם האפידורל גורמים לי לצמרמורות בגוף. אני בטוחה שאם לא חווית את זה עד היום, את תחווי את זה בקרוב בעצמך - אין לזה מילים.
הפתיחה שלי איטית, אבל מתקדמת באופן טבעי.
03:00: הגוף שלי מותש. אי אפשר להסביר למי שלא חוותה זאת, איך לשכב במיטה 17 שעות יכול להיות כל כך מעייף, כואב ומתיש.
"משהו קורה, אני לא מרגישה את התינוק שלי," אני לוחשת.
ליאנה, אחת החברות שליוותה אותי בלידה, קוראת למיילדת ומכיוון שהחלק התחתון של הגוף שלי רדום בגלל האפידורל, הן עוזרות לי להתהפך מצד לצד ולשנות תנוחות. אנחנו מנסות למצוא את התנוחה שתחזיר לתינוק שלי את הדופק ותעזור לו לנשום. לבסוף, שכיבה על צד שמאל כשרגל ימין מקופלת מעט מחזירה את המוניטור לבשר טובות.
05:20: עברו 19 שעות מרגע כניסתי לחדר הלידה. המיילדת בודקת אותי ומודיעה - פתיחה עשר! אני לוקחת נשימה, מתרגשת בטירוף, מתרכזת בהוראות שלה ומתחילה ללחוץ. האדרנלין בגוף שלי משתולל, אני מרגישה שאני לוחצת ממש חזק, אבל התינוק שלי לא מצליח לצאת.
בהמשך נכנסים לחדר עוד שני רופאים - "בת אל, תהיי איתי, אני הולך ללחוץ עם המרפק שלי באזור הבטן העליונה שלך כדי לעזור לעובר לצאת, זה קצת יכאב," אומר לי אחד מהם.
תוך כדי שאני מהנהנת לו לחיוב, המרפק שלו כבר לוחץ לי על הבטן וברקע אני שומעת קולות התרגשות... ובכי.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
05:46: אחרי כמעט 20 שעות בחדר לידה, מגיח לעולם פאר היצירה שלי. תינוק לבן ונקי, שנולד במשקל של 2.970 קילו, מעניק לי את הזכות להיות אימא ומקבל את השם "פאר-ראובן", על שם אבי היקר שייבדל לחיים ארוכים.
טופז חותכת את חבל הטבור והמיילדת מניחה עליי את התינוק שלי. עוד לפני שאני מעכלת שאדם קטן יצא מתוכי, אני מבקשת להגשים את אחד מהחלומות שלי ולהניק אותו.
ואני מצליחה! אני מניקה! אלוהים, איזו אהבה טהורה!
התינוק שלי משוחרר לבדיקות ראשונות יחד עם טופז, שממש מעכשיו היא גם "דודה של פאר-ראובן" ולא רק "אחותי הקטנה", ונוחתת עליי תחושת שלווה.
אני בעיקר מודה לבורא עולם על המתנה הנדירה הזו.
ההשפעה של ההרדמה עוברת ואני מרשה לעצמי לקום להתפנות. מסתבר שכל מה שקראתי, למדתי וחקרתי במהלך ההיריון לא הספיק כדי למנוע ממני את ההלם של כמויות הדם של אישה רגע אחרי לידה.
למען האמת במשך כל חיי, עוד כילדה קטנה, לא הייתי מתמודדת אל מול מראות של פצעים קטנים עם נקודות דם, וגם הפעם איבדתי את ההכרה והתעלפתי.
כשאני פותחת עיניים יש סביבי צוות רפואי שנראה לחוץ, ואני לא מבינה בדיוק מה קרה. תוך כדי שעוזרים לי לעלות חזרה אל המיטה ומוודאים איתי שהכול בסדר וכלום לא כואב לי מהנפילה, מתקדמים איתי לעבר מחלקת היולדות, ואני - עם חיוך שלא יורד. זה מרגיש חלום.
מה עברתי כל היממה האחרונה?
יש לי תינוק! אני אימא!
12:00: יום שישי בצוהריים. אני מתאוששת, מתקלחת ואוספת את עצמי - מתנת חיי מגיעה ממש עכשיו מהתינוקייה.
אני בוחרת באפס הפרדה, מדיניות המאפשרת לאם ולתינוק להיות יחד באופן רציף מרגע הלידה ועד רגע השחרור, ומבלה את השבת הראשונה כאימא, בבית החולים, צמודה ומחוברת לתינוק שלי. המשפחה שלי לא הגיעה לבקר. כאימא, נאבקתי בדמעות. הכאבים והקושי לא הצליחו לתפוס מקום. אני מוקפת באחותי ובחברותיי, שהן זכייה לכל דבר, ומחזיקה בשתי ידיים את האושר הגדול ביותר בחיי.
"פאר היצירה" הוא ספר על המסע המטלטל שלנו, האימהות, בהיריון, בלידה, בהנקות ובלילות ללא שינה...
בספר אני משתפת מההתמודדות שלי כשתינוק חדש מגיע לחיי, כשאני לבדי, ללא ליווי או גב משפחתי. מעבר להתמודדות האישית שלי, ביליתי ימים שלמים במיטה ולא, לא רציתי לטפל בילד שלי.
במקום להיות מאושרת הייתי לבד, ריקה, עם תינוק בן ימים בודדים. עם חלב שהולך ומתמעט ועם גוף שכואב. כל כך כואב...
הייתי זקוקה לחיבוק, אנחנו הרי אף פעם לא מבוגרים מדי בשביל חיבוק.. אבל אף אחד לא היה שם, לא אבא ולא אימא. לי היה ברור שאני אוהבת את הילד שלי, אבל לו זה לא היה ברור.
יום אחד, הרמתי אותו תוך כדי שהוא יישן, הנחתי אותו על החזה שלי, חיבקתי אותו בעדינות ולחשתי לו שאימא תעשה למענו הכל! שאימא תלמד להכיר כל חלק בו ותשמור עליו מכל משמר!
המטרה שלי, לתת כוח לאימהות, בכל סטטוס שהוא להאמין בעצמן, להקשיב לאינטואיציות שלהן ולהתעלם מביקורות הסביבה. בספר שנקרא על שמו של בני בכורי, אני מספרת:
- מי הנשים שהיו לצידי ברגעים הבודדים ביותר;
- איך התגברתי על הדיכאון שלאחר הלידה, שכמעט ומנע ממני להניק;
- איך התמודדתי עם לילות שלמים ללא שינה ועם כאבי הנקה ולמה בעצם, למרות הקשיים, התעקשתי להניק?!
- איך זה לחזור לעבודה, יחד עם תינוק בן 3 חודשים, במקביל למעבר דירה; ומה אילץ אותי לשלוח אותו למעון בגיל חצי שנה בלבד, למרות החששות והפחד.
- אני מספרת איך לימדתי אותו להירדם לבד, בחדרו ובמיטתו, איך ומתי שילבתי תמ"ל ובכלל - איך זה להיות גם אימא וגם אבא!
- לראשונה, אני חושפת את האדם שדרש ממני "זיכרון דברים" בתמורה לתינוק שלי; ומבקשת סליחה מחברותיי הטובות ביותר על השקר. שקר שללא רצון או כוונה הפך להיות המציאות שלי.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Pixabay לאתר fexels]
תודה שאתם כאן, מתעניינים בפרויקט שלי ♥ הצטרפו אליי, לפרויקט שלי על מנת שיחד נוציא את ספרי לאור שנמצא כרגע בשלב העריכה. ♥ דעו שהחלום שלי, יכול להתגשם בזכותכם ♥
איתכם, אני יכולה להצליח ולהוציא את הספר הזה לאור. ספר שאוכל להעניק בגאווה לבני כשיגדל, שיקרא ויבין שאימא, עשתה הכל, כדי להיות האימא הכי טובה בשבילו!
מודה מכל הלב לכל אחד ואחת מכם על שקראתם והגעתם עד לכאן
בת אל.
מוזמנים לבקר בפרופילים שלי:
- פייסבוק Bat El Hershko
- אינסטגרם batel_hershko
[לתמיכה בפרויקט ולדף של בת אל הרשקו ב- HeadStart, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]
.
