[בתמונה: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע...". התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Gwen and Ashildr לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת ויחי', לחצו כאן]

עודכן ב- 27 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת ויחי המסיימת את ספר בראשית, נסובה ברובה על ברכות יעקב לבניו לפני מותו.

קודם הברכות נערך מפגש בין יעקב ליוסף ושני בניו מנשה ואפרים. במהלך המפגש זה אומר יעקב אמירה שאיננה מובנת כל צרכה, כדלקמן: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע..."[1].

מה כוונת יעקב בדברים אלה? על פי הפשט כך פונה יעקב אל האל, שמוזכר בפסוק קודם:" הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה", הכוונה בדברים אלה - אלוהים שהוא גם אלוהי אבותיו, אברהם ויצחק.

האם יש בדברים אלה צמצום מושג האלוהות הכללי לאל משפחתי או שבטי? ספק רב. בדבריו אלה מדגיש יעקב אחת מתכונותיו של האל, זו שיש לה בנוסף למשמעות האוניברסלית גם משמעות אישית ומיוחדת לגביו. במימד האישי האמור, האל התגלה גם לאברהם ויצחק, והשגיח עליהם השגחה פרטית. ההתגלות לאבות הייתה גם בדמותו של מלאך. דגש מיוחד על התגלות האל באמצעות מלאך חוזרת במיוחד בסיפורי יעקב, אשר נאלץ לנדוד מביתו ולהתגורר בארץ זרה, ואשר היה זקוק למגן אישי בכל מעשיו. לכן יעקב מרבה לכנות את האל בשמות רבים, כגון :"אלוהי אבי", "אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק"[2] ועוד.

[בתמונה: האם יש בדברים אלה צמצום מושג האלוהות הכללי לאל משפחתי או שבטי?... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

תיאור זה מבליט את העובדה שהאל מתייחס לאבות באופן אישי ואינטימי, והוא המגן עליהם מכל רע וגם מספק להם את כל צורכיהם ומביא אותם בסופו של דבר אל ההצלחה[3]. שני תפקידים אלה של האל, שמירה וסיפוק צרכיהם החומרי של האבות, באים לידי ביטוי בנדר המפורסם של יעקב:" אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים"[4].

אף כאן, בברכת יעקב לבניו של יוסף, רומז יעקב לתפקיד הכפול של האל בחייו: "הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה"[5], רוצה לומר האל השומר אותי והמשגיח עלי ללא הפסקה, והמספק לי את כל מחסורי.

תיאור היחס האישי בין האל לאבות האומה איננו ייחודי רק למקרא. כאשר אנו בודקים את ספרות המזרח הקדום, אנו מגלים שהמקרא מרבה להשתמש במונחים רווחים שלה, בעיקר בנוגע למושג של אל אישי.

האל האישי בספרות המזרח הקדום נחשב לאל המשפחה ושימש כפטרון ומגן שלהם. חסותו עברה מן האבות אל הבנים, ולפי אמונתם, אל אישי זה, היה אחראי בין השאר על שלומו, בריאותו, סיפוק כל צרכי הפרט ואף הגן עליו מפני אויבים. כאשר פקדו אסונות את האדם הפרטי או את משפחתו, הדבר יוחס לזעמו של האל האישי, וכאות וסימן להתרחקותו של אל זה מפטרונו. בתפקיד האל האישי במזרח הקדום, שימשו בדרך כלל אלים "נחותים" מהפנתיאון, ויש לעיתים דוגמאות שהאל האישי שלח את שליחו לבן חסותם, סוג של מלאך, אבל על כך נרחיב בהמשך. לעומת האדם הפשוט, האל האישי של מלכי המזרח הקדום, היו אלים מרכזיים כמו אנלל, האל הלאומי העליון של ממלכת שומר, או מרדוך ראש פנתיאון האלים הבבלי.

[בתמונה: האל האישי בספרות המזרח הקדום נחשב לאל המשפחה ושימש כפטרון ומגן שלהם... התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Gwen and Ashildr לאתר flickr]

נחזור לדברי יעקב בהם נזכר המושג מלאך. אזכור זה ודומיו מאפשרים להניח כי האמונה במלאכים הייתה רווחת במקרא, הן כמלאכים שליחים והן כמלאכים של פמליה של מעלה. זאת למרות שאין הם נזכרים כלל בחלק מספרי המקרא, כדוגמת ספר ויקרא, ספר עמוס ומגילת רות. האמונה בהימצאותם, לא פגעה בייחודו של האל, נהפוך הוא. היות והם באים לשמש כמחיצה בין האל לאדם, הרי שהימצאותם אך הגבירה את העוצמה האלוהית.

הסופרים המקראיים, לא הבליטו בכוונת מכוון את חשיבותם של המלאכים, לא נקבו בשמותם, ולא הירבו לתאר את הימצאותם יתר על המידה. לפי התיאורים המקראיים, אין למלאכים רצון עצמי משלהם, ואין להם יכולת פעולה על דעת עצמם. יוצאים מגדר הרגיל הם הסיפורים על בני האלים בספר בראשית:" וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"[6], והגדרת המלאכים כשרים בספר דניאל. בנוסף, אין מלאכים במקרא, פרט כאמור לספר דניאל, עם אישיות מוגדרת, אסור לעובדם ואין להתפלל דרכם לאל, לפי הסיפור אודות המלאך המשחית בימי דוד: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה בִּרְאֹתוֹ אֶת-הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן, מֶה עָשׂוּ:  תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי, וּבְבֵית אָבִי"[7]. לפי מקור זה הפנייה של דוד נעשית ישירות לה', נוכח פני המלאך. כאשר יש אפשרות שהאדם יעבוד את המלאך הרי זה האחרון מונע את הדבר, כפי שאירע בסיפור של המלאך שהתגלה למנוח, שסירב לקבל את מנחתו:" וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה:  נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ, וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים.  וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ, אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה, לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה:  כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא.  וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה, מִי שְׁמֶךָ:  כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ), וְכִבַּדְנוּך"[8].

האמונה במלאכים, מצויה בעיקר באמונה של עם ישראל והדתות שיצאו ממנה[9], למרות שכפי שכבר ראינו, מעין מלאכים מצאנו גם במזרח הקדום, שם המדובר במשרתי האל שאינם בני אדם ואינם אלים, אלא בני הפמליה שלו. המוטיב של המלאך השליח נמצא בעיקר באמונה הישראלית, שבשליחותו הוא מגלה לבני האדם את דבר ה', כמו גם דמותו של המלאך המשחית, הבא להרחיק מהאל את תכונות הנקמנות והאכזריות.

[בתמונה: האמונה במלאכים, מצויה בעיקר באמונה של עם ישראל והדתות שיצאו ממנה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

אחרית דבר

קודם מותו מתכוון יעקב לברך את בניו, ובתוך כך הוא מברך גם את בניו של יוסף, מנשה ואפרים. לפני ברכות אלה, הוא פונה ליוסף אביהם ומשתמש במוטיב של מלאך. מעבר לעובדה שציון זה מראה על ההשגחה הפרטית שהייתה על אברהם יצחק ועל יעקב עצמו, הרי יש כאן אזכור של הסופר המקראי אודות הימצאותם של מלאכים בהוויה האמונית של עם ישראל.

אמנם גם בעמי המזרח הקדום אנו מוצאים מוטיב דומה, אולם המלאך השליח, או המלאך המשחית, מצויים בדרך כלל במקרא בלבד. האם המלאך מקטין את דמותו של האל? לפי המסופר במקרא התשובה שלילית, ואף הפוכה. העובדה שבמקרא אין למלאכים זהות או שם משלהם, אין הם יכולים לפעול באופן עצמאי, ואסור להתפלל אליהם או לעובדם מחדדת את החיץ הגדול המצוי בין האל לאדם, חיץ שהמלאכים רק מעצימים אותו. אשר על כן, אין לראות במלאכים לפי הסיפור המקראי, כמתווכים בין האדם לאל, היות שתפקידם הוא להיות שליחי האל בלבד, גם אם לעיתים המדובר בשליחות לבני אדם מסוימים.

דברים מפורשים של ממש על טיבם של המלאכים לא נאמרו במקרא אלא במשורה. קשה להגדיר את אופיים ואת מעמדם במדויק,  אבל אנו יכולים לתאר אותם כאמור על פי תפקידיהם או שליחותם.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת ויחי', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), פרשת ויחי באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 4/1/20.

[1] בראשית, פרק מ"ח, פסוק ט"ז.

[2] שם, פרק ל"א, פסוק ה', פרק ל"ב, פסוק ט' בהתאמה.

[3] עולם התנ"ך, דודזון – עתי, בראשית, ת"א, 1998, עמודים: 245 – 246.

[4] בראשית, פרק כ"ח, פסוקים: כ' – כ"א.

[5] שם, פרק מ"ח, פסוק ט"ו.

[6] שם, פרק ו', פסוק ב'.

[7] שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק י"ז.

[8] שופטים, פרק י"ג, פסוקים: ט"ו – י"ז.

[9] אנציקלופדיה מקראית, כרך ד', עמודים: 977 – 978.