[בתמונה: ובחרת בחיים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ollis_picture לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 בינואר 2023

הרב ד"ר יוסי פיינטוך הוא יליד עפולה; בעל תואר שלישי בהיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת אמורי באטלנטה. לימד היסטוריה אמריקאית באוניברסיטת בן-גוריון. הוסמך כרב ב- Hebrew Union College. מחבר הספר U.S. Policy on Jerusalem. משמש עתה כרב במרכז היהודי במרכז אורגון. (JCCO).

*  *  *

החלטה הרת גורל ואמיצה לקחה עליה יוכבד כששמה את תינוקה בן שלשת הירחים בתיבה – עמרם, אישה, לא מאוזכר כלל בפרשת הולדתו והצפנתו המורכבת של בנם, מה שיכול ללמד על מעמד המנהיגות הבלבדית של האם בביתם. תקוותה של יוכבד היתה שאכן תתגלה התיבה על ידי עוברי אורח מצריים ומשה יאומץ על ידי מי מהם.

במעשה אוהב ואלטרואיסטי זה, נכונה הייתה יוכבד להקריב למעשה את אמהותה ואת זהותו העברית של בנה כשמטרתה היחידה היא הצלתו; "ובחרת בחיים", גם אם יגדל בנה ויזהה עצמו כמצרי -- ולא במוות כעברי -- שהרי "לא המתים יהללו-יה". בהקשר זה ניתן לאזכר את הזונה במשפט שלמה, אמו של התינוק החי שבחרה להשאירו בידי הזונה השניה כאמו בפועל, כן, זו שלקחה לה את תינוקה בעת שינתה, רק כדי שחייו ינצלו מחרב המלך.

[בתמונה: בת פרעה ומשה... האמן: אורציו ג'נטילשי, פראדו, 1633, אחת משתי גרסאות. התמונה היא נחלת הכלל]

ואכן, משה גדל כמצרי לכל דבר. שמו האמיתי היה קרוב לוודאי מוסה (ס' סגולה) – "בן" או "יילוד" במצרית; לו בת פרעה הייתה מבינה עברית ולו רצתה לכבד את מורשתו העברית של התינוק שמצאה בתיבה הייתה קוראת לו קרוב לוודאי "משוי" (כמי שנמשה מן המים, ובוודאי שלא "משה" כפי שקורא לו הסופר המקראי מטעמיו שלו). ואכן, משה לא מסתיר את זהותו המצרית מבנות יתרו המספרות לאביהן אודות אותו "איש מצרי [ש]הצילנו מיד הרועים" (שמות ב' י''ט). גם בחירתו בשם "גרשם" לבנו הנולד לו נבעה מתוך ראייתו ש"גר הייתי בארץ נכריה" (שם, כ''ב) – ד'היינו, מצרי בארץ מדין. זיהויו העצמי של משה כמצרי אך מעצים את הקרבתה האדירה של אמו הורתו בהחלטתה הדרמטית למסור למעשה את בנה לאימוץ בבית מצרי כפתרון היחיד שלה להשארותו בחיים.

מוטיב "ובחרת בחיים" או "וחי בהם" עובר כחוט השני במעשה ציפורה בעת מסע המשפחה למצרים כשהיא נוטלת יוזמה בעז רוח ומלה את בנה האחר, אליעזר, כדי להציל את חייו ממות מסתורי (שמות ד', כ''ג-כ''ו). מוטיב זה הוא הוא המניע כנראה את משה לשנות את תכניתו המקורית לשוב למצרים עם רעייתו ושני ילדיו; ואכן, משה נפרד מהם עד מהרה כשהשלושה שבים למדין (ראה שמות י''ח, ב'-ה'). ניתן להניח שמשה עושה כן בהבינו אל נכון שמצרים עומדת על סף תהפוכות וסכנות של ממש, ולפיכך אין כל היגיון בחשיפת ילדיו שלו, ומן הסתם של אחרים, למקום מסוכן.

ראוי לציין בהקשר זה את הסיכון המחושב לחייהן שלהן כשהמיילדות שפרה ופועה לא ממלאות את הוראתו של פרעה ונמנעות מלהמית "על-האבנים" את הבנים העבריים הנולדים. מיילדות אלו שיראו את האלהים, ולא את פרעה, בחרו בחיים ולא במות ובכך הן מתקשרות למוטיב הנ''ל. הן גם מותירות כמורשת להן את התובנות שיריאת האלהים יפה לכל ילוד אשה באשר היא, ואינה נחלת העברים בלבד (ראה גם בראשית, כ', י''א), ושהשקר הכרחי לעיתים כדי להציל חיים מידיו של זה (פרעה) שלא ראוי או זכאי לשמוע דבר אמת. ואכן המיילדות מסבירות לפרעה את אי מילוי הוראתו הזדונית  בכך שהיולדות העבריות אינן אלא בחזקת "חיות", ועל כן אינן נזקקות לשרותיהן...

[בתמונה: וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ציור מעשה ידי אדווין לונג. התמונה היא נחלת הכלל]

גם העניין הרב שמגלה משה בעודו נסיך מצרי בסבלות העבדים העבריים נובע מהתמסרותו למוטיב "ובחרת בחיים". הגם שמספר הארועים מודיע לקוראיו שמשה יצא "אל-אחיו" אין בכך כדי ללמד שמשה היה מודע להיותו עברי; אכן, מבחינת המספר היו העבדים אחי משה אבל אין בציון זה כדי להעיד שמשה היה מודע לכך  שהוא היה עברי כמותם. "סבלותם" של העבדים הם הם שהניעו אותו לצאת ולראותם. הגם שתורת משה תגנה מאוחר יותר את "מעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה" (ויקרא י''ח, ג'), היו אלה, קרוב לוודאי, ערכי המוסר אותם ספג מאמו המאמצת, בת פרעה, שהביאוהו למגע קרוב עם העבדים ולסלידה מאדישות למר גורלם. ללמדך שאין אתה בהכרח צריך להיות עברי  או מצרי כדי להתערב בריב לא לך ולהתערב בפועל לטובת החלש החף מפשע.

כמצרי חרה לו הדבר שאחד מקלגסי סבו, מצרי כמותו, התעלל בעבד עברי והוא נחלץ "לעצור" התעללות זאת. ואם תאמר שמשה היה מודע למוצאו העברי מדוע התערב בריב לא לו בין שני עבדים עבריים, כמותו? שיריבו. אך שוב פעם נזעק כאן משה להתערב לצידו של החלש הסובל מתוקפנותו של רשע. יתרה מזאת, בבאר מדין שם נתקלות בנות יתרו ברועים ביריוניים המגרשים אותן מהרהטים שזה עתה טרחו לשאוב מים אליהם יכול משה לגלות ניטראליות באשר איננו מדייני. אך שוב פעם תחושת הצדק המפעמת בו בחוזקה לטובת החלש המוכה והחף מפשע מניעה אותו לעשות מעשה לטובת האחר גם כשאיננו בן שבטו או חבר במחנהו.

כשהצדק הוא נר לרגליך אינך דואג לו ומסתכן בגינו רק כשהקרבן הוא מבני עמך. הצדק הוא אלהי וגם הקרבן באשר הוא קרבן הוא יציר האלוהים בין אם הוא "משלנו" בין אם לאו -- אצל משה אין מוסר כפול.  ומכאן אין כל צורך בפרשנות מדוע שולח האל את משה "אל-פרעה והוצא את-עמי בני-ישראל ממצרים" (שמות, ג', י'). ומשום שמשה ראה עדיין את עצמו כמצרי האל נמנע מלומר לו "עמך", כמו שיאמר לו לאחר מעשה העגל: "לך-רד כי שחת עמך אשר העלית  מארץ מצרים" (שם, ל''ב, ז').

[הכרזה: ייצור ידע]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי פסח ויציאת מצרים;
• אוסף המאמרים על פרשת שמות.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת שמות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 27/12/18.