[בתמונה: כפר הנוער שפיה. געגועים... התמונה היא צילום מסך מתוך סרטון הוידאו המצ"ב: היסטוריה שפיה]

מיכאל (מיקי) ארבל (ראה צילום משמאל; הצילום הוא רכוש המחבר) הוא איש משרד החוץ ותיק בדימוס. הוא הצטרף למשרד החוץ כצוער ב-1975, ומאז ועד 2013  עשה תפקידים שונים כדיפלומט מן השורה, הן בארץ והן בעולם, שירת במדינות אירופה, בארה"ב ובאפריקה

ארבל הוא אגרונום (B.Sc Agr) וטכנולוג מזון (תואר שני) בהכשרתו האקדמית. הוא התמחה בתחום יחסי הכלכלה והסיוע הבינלאומי של ישראל בארצות חוץ. שימש מספר שנים מנהל מחלקת ההדרכה של המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב), ומדריך מטעם משרד החוץ במכללה לביטחון לאומי של צה"ל..

תפקידיו האחרונים היו ראש נציגות ישראל בפלורידה-מיאמי בארצות הברית; ושגריר בחוף השנהב, במאוריטניה ובקמרון.

פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף. 

.

לנו, בוגרי שפיה, יש זיכרונות מתוקים ולעתים כואבים מהתקופה בה גדלנו וצמחנו. כיום אנו מחליפים דעות, מתכתבים בווטסאפ, צוחקים, שרים, בוכים לעתים , וזוכרים באהבה ובגאווה את השנים שעיצבו אותנו כבני אדם...

מהיכן הדחף הזה להיזכר ולהתענג על העבר? אומרים שאנשים שמתענגים על סיפורי ושירי העבר, מפרישים מן הורמונים שנקראים אנדורפינים שנוסכים עונג ונעימות בלתי מוסברים... גם אלה שסובלים משיכחה ודמנציה – זכרונות העבר עולים וצפים כאשר חיוך על פניהם. ואולי זה גם מפני שיש לנו דחף לומר תודה והוקרה למקום שגדלנו בו, למנהלים ולמדריכים שלנו, שבזמן אמת לא הייתה לנו ההבנה מה קיבלנו מהם. עתה, שעברנו כברת דרך ואנו במשעול היורד, אנחנו מחפשים דרכים להודות להם, להסביר להם מה עשו לנו, מה נתנו לנו, גם אם ללא מודעותם, אלא מתוך אינסטינקט העשייה החינוכית...

[בתמונה: כפר הנוער שפיה. געגועים... התמונה היא צילום מסך מתוך סרטון הוידאו המצ"ב: היסטוריה שפיה]

האם זה קורה לכל ילד שהתחנך במוסד נוער? לא בטוח...לנו השפייתים נראה כי היינו ייחודיים וברי מזל להתחנך בשפיה..., הרבה גורמים קשורים לכך ובעיקר הגורם האנושי... היו לנו, כמו בספארי את "חמשת הגדולים": האנשים שחיו וניהלו את שפיה במשך עשרות שנים:

• יוסף דשבסקי - מנהל הכפר, המתכלל, הדואג, והמסנכרן את כולם למטרה אחת – חינוך והכנה לחיים. לימודים, עבודה, תרבות וחיי חברה....ואת אלה קיבלנו בשפע. הם שעשו אותנו למה שאנחנו כיום.......
• ד"ר פאול יעקב - מנהל בית הספר והוגה רעיונות בתחום התרבות,
• פררנציסקה – אשתו, מנהלת החוג הדרמטי, שהעלתה הצגות שיצאו אף מעבר לשפיה, ושהקימה דור שחקנים...
• משה יעקובסון שביסס את תזמורת המנדולינות והפך אותה לשם דבר;
• ואחרון חביב, אליהו כוכבי – מדריכנו האהוב שבמשך 6 שנות היותו בשפיה בסך הכל, עיצב אותנו והכניס בנו אהבה לחיי מעש...אצלו – NEVER A DULL MOMENT ...

[בתמונה: כפר הנוער שפיה. געגועים... התמונה היא צילום מסך מתוך סרטון הוידאו המצ"ב: היסטוריה שפיה]

הגעתי לשפיה בגיל 10, ממעון "גאולה" שבחיפה – ישר לבנין א' לאליהו כוכבי וחיה הלפרט המטפלת....ככה זה היה, ילדים שהגיעו לגיל הזה ב"גאולה", עברו למוסדות אחרים בארץ וחלקם, כמו האחים סולי וג'קי פואה המוכרים לנו כשלמה ויעקב פאר, מירון רפפורט, שאחר כך המשיך בבי"הס לקציני ים בעכו, האחים זוסיה ואברהם מלר, רותי גליק, ועוד...

זו היתה שנתו השלישית של אליהו... היו שם תלמידים משתי כיתות ה' – ו', חודשיים אחרי שהגעתי כבר מצאתי את עצמי משחק במסכת חנוכה, כמתיתיהו החשמונאי במועדון שלנו, הצמוד לחדר האוכל... עד היום אני זוכר את הנאום חוצב הלהבות שלו - ואל תנסו אותי... ואל תחשבו שרק אני הייתי על הבמה הקטנה הזו, ברוחב של מטר וחצי... – כולם היו , כל אחד בתורו....ומי היה בקהל? אנחנו..., כלומר כל מי שסיים תפקידו, חזר לשבת בקהל, כי בין כה וכה לא היה מאחורי הקלעים , רק קיר בטון והיית מוכרח לפנות את המקום לשחקנים שאחריך...

כן, הייתה שם גם פרנציסקה ויעקובסון ...לנו זה היה מעין מבחן בד...כי אני זוכר שאחרי ההצגה פרנציסקה שאלה אותי האם אני רוצה להשתתף בחוג הדרמטי... כילד, נשאבתי לתוך העשייה הזו של כוכבי, אסיפות חברה פעמיים בשבוע, שהיו מרתקות אותנו וכמה ציפינו להן.... ועדות תרבות, וקישוט, ועבודה ומה לא...ואז הוא גם זיהה את קול הזמיר של ציון צדוק שהפך לסופרן של שפיה, חיבר אותי אליו, כי לי היה אז קול נמוך מאד, יחסית לילד, והפך אותנו לצמד ולאן שלא הלכנו שרנו בשני קולות, ואיזה שירים יפים שהוא לימד אותנו...

הנה הסרטון לפניכם. צפייה נעימה!

.