[בתמונה: פרשת בא ממשיכה את סיפור מכות מצרים... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

עודכן ב- 16 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת בא ממשיכה את סיפור מכות מצרים וכוללת את מכת הארבה, חושך ומכת בכורות. בעקבות המכה העשירית, פרעה מתרצה ומשלח את בני ישראל מארצו. קודם יציאה זו, מוסר משה לעם מצוות וחוקים שונים, שכוללים בין השאר את פרטי פסח מצרים ופסח דורות, ומצוות שנועדו לשמר את זיכרון יציאת מצרים בתודעה הלאומית הקולקטיבית והפרטית של כל איש מישראל.

פרק י"ב בפרשתנו, שעניינו זבח קרבן הפסח, שולב בו גם עניין מכת בכורות. מה הקשר בין זבח הפסח לסיפור מכות מצרים, וליתר דיוק למכת בכורות? נראה שלפי הכתובים היה ריטואל זבח פסח טקס שמעניק הגנה קדום(אפוטרופיאי[1]) של רועי צאן, שנערך מדי שנה להסיר את סכנת הנפשות הצפויה מכוחות משחיתים הפועלים בעיקר בלילה[2]. לכן, ברור לפי גישה זו מדוע שולבה מכת בכורות בזבח פסח, משום שבמהלך מכת בכורות עובר המשחית בארץ מצרים.

[בתמונה: משום שבמהלך מכת בכורות עובר המשחית בארץ מצרים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי paulbr75 לאתר Pixabay]

ספר היובלים[3], בפרק מ"ט, מקשר אף הוא בין מכת בכורות לזבח פסח, ואומר במפורש שהדם שנמרח על המשקוף בכניסה לבית, יש לו תפקיד אפוטרופיאי מובהק. החידוש של ספר היובלים הוא בזיהוי המשחית שפעל באותו לילה של מכת בכורות וזבח פסח עם חיילי שר המשמטה, שבאותו לילה הפכו לרגע לשליחי האל:" כי בלילה הזה – הוא ראשית החג והוא ראשית השמחה – אתם ישבתם ואכלתם את הפסח במצרים, וכל חיילות המשמטה נשלחו להרוג כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה עד בכור השפחה הכלואה אצל הריחיים וגם לבהמה. וזאת אשר נתן אלוהים להם בכל בית אשר יראו בדלתו דם גדי בן שנה לא יבואו בבית הזה להרוג כי אם יפסחו למען ינצלו כל אשר בבית כי אות דם על הדלת"[4].

[בתמונה משמאל: כריכת ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש לכנה ורמן, שראה אור בהוצאת יד בן צבי, ב- 2015. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

לעומת זאת, קרבן פסח המוקרב בכל שנה, איננו נטוע על פי ספר היובלים במאורע ההיסטורי של מכת בכורות, היות וקרבן פסח הינו קורבן ברית, שהמקריב אותו מוגן בפני שר המשמטה במהלך השנה עד הקרבת קורבן פסח הבא:" ועתה צו את בני ישראל ויעשו את הפסח בדורותם בכל שנה, פעם בשנה, ביום מועדו ויבוא זיכרון מלפני אלוהים לרצון ולא יבוא עליהם משחית לכלות ולהכות בשנה ההיא בעת אשר יעשו את הפסח במועדו, על פי כל מצוותו"[5].

בהמשך הדברים, מציג ספר היובלים חוקה מסודרת של פסח דורות שבה חוקת המקרא משוקעת בה, אולם אריגת כלל המקורות המקראיים יוצרת בספר היובלים הלכה או תפיסה המתרחקת מהתפיסה המקראית. מחבר ספר היובלים קובע זמן מדויק לפסח דורות – זמן בין הערביים. לטעמו יש לאכול את הפסח במקדש ולא רק להקריבו שם. בכך הוא מקבל את האמור בספר דברים, ההופך את קורבן פסח לקורבן שנעשה רק בירושלים. בהתאם לרוח הכוהנית בה נכתב, דורש ספר היובלים שקורבן זה יאכל אך ורק במקדש, יעשה כצלי אש ומתיר את אכילתו רק לזכרים מגיל עשרים ומעלה.

חוקת הפסח שאליה מתכוון ספר היובלים, מתבססת כאמור על פרק י"ב בפרשתנו, דבר המסביר מדוע הוא מתעלם ממצוות אכילת קורבן פסח על מצות ומרורים כפי שאנו מכירים זאת. חובת אכילת מצה ומרור עם קורבן פסח מוזכרת פעמיים במקרא, פעם בפרקנו ופעם בספר ויקרא, כדלקמן:" וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה:  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" , " בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:  עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ"[6],  אולם היא חסרה לחלוטין בחוקת הפסח הכתובה בהמשך הדברים בפרקנו, ולכן ככול הנראה ספר היובלים לא הזכירה כלל.

[בתמונה: חובת אכילת מצה ומרור עם קורבן פסח מוזכרת פעמיים במקרא... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Dagny Mol לאתר flickr]

בנושא קביעת זמן הקרבת קורבן פסח, ספר היובלים איננו מקבל את הקביעה המופיעה בספר דברים והאומרת כי זמן זבח פסח הינו בערב:" כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ--שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב:  כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם"[7]. ומכיוון שבספר שמות בפרק י"ב, אין קביעת זמן מוגדרת לזבח פסח, ספר היובלים קובע שאת זבח הפסח יש להתחיל דווקא בין הערביים, כפי שמופיע בספר ויקרא:" בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ--בֵּין הָעַרְבָּיִם:  פֶּסַח, לַיהוָה"[8].

זמן בין הערביים הינו קביעה אמורפית, אשר על כן ספר היובלים מציע הסבר מפורט למושג זה. לדעתו שחיטת הקורבן צריכה להתבצע בטרם יהיה ערב, ואכילת הקורבן תהיה רק בלילה:" להיות בני ישראל באים ועושים את הפסח במועדו בארבע עשר לחודש הראשון בין הערביים, משלישית היום ועד לשלישית הלילה, כי שני חלקי היום נתנו לאור ושלישית היום לערב"[9]. לפי דברים אלה, שני ערבים כלולים במונח בין הערביים. ערב אחד הוא השליש האחרון של היום, והערב השני הינו השליש הראשון של הלילה. השליש האחרון של היום הוא תחילתה של השעה התשיעית , כאשר אנו מחלקים את היום לשעות זמניות, כלומר מחלקים את היום מהזריחה עד השקיעה לשתיים עשרה חלקים. הקרבת זבח פסח בשעה התשיעית נזכרת גם בכתבי יוסף בן מתתיהו, האומר:" היהודים מקריבים זבחים מן השעה התשיעית של היום עד השעה האחת עשרה"[10]. כידוע, יש מחלוקת בחז"ל, לגבי זמן אכילת קורבן פסח. לפי דעה אחת, זבח פסח נאכל עד עלות השחר:" הלילה הזה, שומע אני כל הלילה? תלמוד לומר לא תותירו ממנו עד בוקר, עד בוקר למה נאמר? לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבוקרו של יום, ויזה הוא?  זה עמוד השחר"[11]. מנגד יש בחז"ל דעה מנוגדת הטוענת כי אכילת זבח הפסח הינה עד חצות הלילה:" הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל עד חצות"[12]. מול מסורות אלה, קובע ספר היובלים כי אכילת זבח פסח מוגבלת לשליש הראשון של הלילה:" ולא יהיה נשחט בכל זמן אור כי אם במועד גבול הערב, ויאכלו אותו בערב עד שלישית הלילה והנותר מכל בשרו משלישית הלילה ומעלה באש ישרפו אותו"[13].

מדוע ספר היובלים קובע את זמן אכילת זבח פסח לשליש הראשון של הלילה? ההנחה היא שבכך הוא מקרב את קורבן הפסח למעמד של קורבן רגיל, שעל פי התפיסה של כת קומראן קורבן, כל קורבן, נאכל רק ביום הקרבתו ולא בלילה[14].

[בתמונה: מדוע ספר היובלים קובע את זמן אכילת זבח פסח לשליש הראשון של הלילה? התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Effib קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אחרית דבר

פרק י"ב בפרשת בא עוסק במכת בכורות המשולבת עם מצוות קורבן פסח. לכאורה אין קשר בין השניים, אולם ניתן להבין זאת, אם מייחסים לזבח פסח אופי גוון אפוטרופיאי, ריטואל קדום של רועי צאן, שנערך מדי שנה הבא להגן מפני חמת המשחית שפועל בדרך כלל בשעות החשיכה. ספר היובלים מאמץ גישה אפוטרופיאית זו, וחידושו נעוץ בזיהוי המשחית בדמותו של שר המשמטה.

בהמשך קובע ספר היובלים חוקה מדויקת לגבי זבח פסח, מתפלמס עם המסורת לגבי זמן הקרבתו, וקובע אותו לזמן בין הערביים. קביעה זו ואחרות כדוגמתה, מטרתן המרכזית היא לקרב בין קורבן פסח לקורבן רגיל, שזמן הקרבתו הינו קודם הלילה וזה גם זמן אכילתו, על פי תפיסתה של כת קומראן.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת בא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 10/1/19.

[1] אפוטרופאיזם (מיוונית: αποτρέπω; לפנות הצידה) הוא השימוש באמצעים כדוגמת כישוף או פולחן על מנת להרחיק רוע, ולהימנע מתאונות או מביש מזל. אמצעים אפוטרופאיים כוללים קמעות, לחשים וקורבנות.

[2] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, 1998, ת"א, עמודים: 76 – 80.

[3] ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל. אנו נסתמך במהדורתה של כנה ורמן, הוצאת יד בן צבי, 2015, עמודים: 540 – 543. (להלן: יובלים, ורמן).

[4] יובלים, ורמן, פרק מ"ט, פסוקים: 2 -3.

[5] שם, פסוק 15.

[6] שמות, פרק י"ב, פסוק ח'; במדבר, פרק ט', פסוק י"א, בהתאמה.

[7] דברים, פרק ט"ז, פסוק ו'.

[8] ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ה'.

[9] יובלים, ורמן, פרק מ"ט, פסוק 10.

[10] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ו', 423.

[11] מכילתא דרבי ישמעאל, פסח, ו', 19.

[12] זבחים, פרק ה', משנה ח'.

[13] יובלים, ורמן, פרק מ"ט, פסוק 12.

[14] ראה – חנן בירנבוים, דין קורבן שלמים במגילת מקצת מעשי התורה, תרביץ, ס"ז, תשנ"ח, עמודים: 241 – 244.