[בתמונה: מרים ונשות ישראל שרות את שירת הים (שירת מרים). התמונה היא נחלת הכלל]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

עודכן ב- 24 בינואר 2024

הרב ד"ר יוסי פיינטוך הוא יליד עפולה; בעל תואר שלישי בהיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת אמורי באטלנטה. לימד היסטוריה אמריקאית באוניברסיטת בן-גוריון. הוסמך כרב ב- Hebrew Union College. מחבר הספר U.S. Policy on Jerusalem. משמש עתה כרב במרכז היהודי במרכז אורגון. (JCCO).

מאמר זה הוא השלישי מתוך שלושה, העוסק בשירת הים. המאמרים האחרים הם: 

• אבי הראל: תרגום שירת הים לארמית;
• אבי הראל: שירת הים – בין פרוזה לשירה.

*  *  *

הקורא את שירת הים - העומדת במרכזה של פרשת בשלח - נוכח בעליל במטרתה העיקרית; והיא, הבעת שמחה רבתי מול תבוסתו הניצחת של צבא פרשי פרעה בים סוף: "מרכבות פרעה וחילו ירה בים...ירדו במצולת כמו-אבן" (שמות, ט''ו, ד',ה'). השירה המכילה כתריסר התייחסויות לטביעתו בים של צבא אדיר זה, מתייחסת אך במעט לגאולת עם ישראל באירוע המכונן. קשה שלא להבחין ביעודה המרכזי של השירה -השמחה לאידם של פרשי פרעה - והרבה פחות מכך, הוא הצורך לחגוג את הצלת עם ישראל. כך גם שירת מרים הקצרה הבאה מיד בסיומה של שירת הים - מוטיבה היחיד הוא נפילת המצרים ולא פדות היהודים.

המדרש אף יודע לומר, שעוברים ברחמי נשות ישראל ההרות ואף עוללים יונקים השתתפו בשירת הים בהשראתה של "רוח הקדש" נוכח מראה פרשי מצרים הטבועים שנשטפו אלי חוף (מכילתא ד'רבי ישמעאל, מסכתא ד'שירה, בשלח, פרשה א'). יתרה מזו, הצהלה בשל האסון המצרי בים מומחשת יומית בסיום פסוקי ד'זמרא בתפילות הבקר כששירת הים נקראת במלואה, וכיוצא בזה תפילת אמת ויציב הנאמרת בבקר ותפילת אמת ואמונה בתפילת מעריב החוזרות על המוטיב הראשי החף בתיאוריו מכל תחושת רחמים כלשהי לפרשי מצרים - ה"זדים" - שטבעו (אם לא לסוסיהם), שבקשו את רעת ה"ידידים" - הלא הם אהובי האל, בני ישראל.

[בתמונה: שירת הים, האמן: ג'יימס טיסו (צבעי מים השנים 1896–1902 בקירוב). התמונה היא נחלת הכלל]

הגם שהן משה והן מרים שרו את שירי הינצחון שלהם; התלמוד יודע לספר, אפילו שלש פעמים (מגילה י', ב', סנהדרין ל''ט, ב', סוטה ל''ז, ב'), מדרש אגדה אודות מלאכי השרת, שרצו אף הם לשיר הלל לאל כמנהגם הלילי. ברם, האל מנע מבעד למלאכים לעשות כן באומרו להם בעצם אותו הלילה: "מעשה ידי טובעין ואתם אומרים שירה?". למראית עין, האל ראה בשירת הלל כזו כבלתי ראויה בו בזמן  שיצירי כפיו נשטפו וטבעו בגלי הים. אך למי נתכוון המדרש בציינו "מעשה ידי טובעין"? למצרים או לבני ישראל? חרף הנטייה ההומנית והרחמנית להצביע על המצרים אף הם כיצירי האל - למרות מטרתם הזדונית להשיב את בני ישראל מצרימה, אם לא להרוג בם - ניתן להסיק די בבטחה שהמדרש מתכוון לעברים ולא למצרים בקראו להם "מעשה ידי". האל מנע מהמלאכים לשיר בעת לילה - הזמן בו חצו בני ישראל את הים בחרבה - "ויט משה את-ידו על-הים ויולך ה' את-הים ברוח קדים עזה כל-הלילה וישם את-הים לחרבה ויבקעו המים" (י''ד, כ''א). המצרים ניסו אף הם לחצות את הים שחרב, אולם רק באשמורת הבקר. גם הנביא ישעיהו מוסיף תימוכין לזהותם של "מעשה ידי" בהתייחסו לעם ישראל "מעשה ידי להתפאר" (ס', כ''א).

ואף על פי כן, ההיו בני ישראל בסכנת טביעה ממשית, ולפיכך אליהם התכוון האל בדבריו למלאכיו - "מעשה ידי טובעין"?  במסכת סוטה (ל''ז א') אנו קוראים אודות נחשון בן עמינדב שירד אל הים הגועש ראשון תוך סכנת נפשות והתחנן על נפשו כשכל כלו בתוך המים הקוצפים שסיכנו את חייו.

[בתמונה משמאל: קטע מ"שירת הים", מהממצאים היחידים מתקופת הדממה, המאה ה-8 לספירה, מוצג בהיכל הספר, מוזיאון ישראל, ירושלים. זהות המעלה לויקיפדיה אינו ידוע. התמונה מובאת בשימוש הוגן]

ואכן, האין בפסוק "ויבואו בני-ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם'' (שם, כ''ב) כדי להעיד על סכנת הטביעה שנשקפה לבני ישראל גם בעת חצייתם את הים כשמשני צדדיו מאיימים המים לפרוץ ולשטוף בכל שניה, והעוברים בסך אינם בטוחים כל ועיקר שלא כך יקרה? אפשר וה"טובעין" מתייחס אפילו לטביעות רגלי בני ישראל שהוטבעו בחול הרטוב - התייחסות שהיא פחות אפשרית למצרים שרק גלגלי מרכבותיהם, אך לא כפות רגליהם, ניכרו בחול. ואמנם, על פי המדרש רק לעת בקר כשגדל האסון (שפקד את צבא פרעה "לפנות בקר" או "באשמורת הבקר") נראה בברור לאחר עלות האור על חוף הים - "וירא ישראל את-מצרים מת על-שפת הים" (פס' ל') - שרו גם המלאכים את הלל הבקר שלהם אך רק לאחר שבני ישראל שרו לפניהם בהתלהבות יתירה את שירת הים (בהשראת רוח הקדש). ואמנם, הגם שהאל אינו שש אפילו על נפילת רשעים, הוא מעודד אחרים לעשות כן (רבי אלעזר במגילה י' ב'). מכאן, שאין כל דפי בשירת ישראל, או בשירת המלאכים, הצוהלת נכח נפילת צבא פרעה. ואכן, לעת בקר לא התערב האל ולא עצר את שירת ישראל או שירת מלאכיו.

מאידך גיסא, בני ישראל לא שרו הלל לאל כשפרעה מת - המלך שיזם את ה"פתרון הסופי" ל"בעיית העברים" במצרים - התורה מציינת שהם רק נאנחו, זעקו, ושוועו "אל האלהים מן העבודה" (ב' כ''ג). גם לאחר שרשרת מכות מצרים ובמיוחד בלילה הנורא של מכת בכורות, כשלא היה בית מצרי שלא נשמעה בו "צעקה גדולה" נמנעו בני ישראל משירת הלל לאל. בני ישראל אף נמנעו, כפי שהורה להם משה, מלצאת מחוץ לבתיהם לבל יחזו במכה הכואבת שניחתה על בתי המצרים, ויכשלו בהשמעת קולות שמחה לאידם של המצרים. ראוי לציין בהקשר זה שאין כל קשר היסטורי בין הפחתת כמות היין מהכוס השנייה בסדר הפסח, או בקיצור ההלל במהלך החג, לבין צורך כלשהו להפגין צער, או להפחתת עצמת השמחה, בגין המכות שניחתו על מצרים.

הגם שאין במסורת ישראל ברכה מיוחדת על נפילת אויב מושבע, אין היא מוצאת דופי באלה השמחים מיוזמתם לאידו של אויב העם ואינה אוסרת זאת על כן. אפשר והסיומת של שירת דבורה - הלא היא ההפטרה לפרשת השבוע - נראית אפילו נורמטיבית משהו: "כן יאבדו כל-אויביך ה' " (שופטים ה', ל''א).   

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת בשלח'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), ‘פרשת בשלח’ באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 17/1/19.