[בתמונה: ביוני 1882 הנהיג בלקינד קבוצה של 14 ביל"ויים שעלו ארצה, מאורע שציין את תחילת העלייה הראשונה. בהתחלה הם עבדו בחקלאות בבית ספר מקווה ישראל, והתגוררו בבית ששכרו במרכז פרדסי יפו. מאוחר יותר עברו לראשון לציון ומשם לגדרה – המושבה הבילויית הראשונה אותה הקימו במו ידיהם... התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

עודכן ב- 2 בינואר 2023

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של לפני: 

• הקמת תנועת ביל"ו;
• פטירת משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה היהודית;
• שוד רכבת המשכורות הבריטית ע"י האצ"ל;
• נפילת מחלקת "ההר". שיירת הל"ה;
• יום הולדת לכנסת;
• נפטר מקס נורדאו;
• מבצע רודוס - הפשיטה על האי שדואן;
• ועידת ואנזה והפתרון הסופי;
• ראול וולנברג נראה לאחרונה בחיים;
• אבשלום פיינברג נרצח על יד בדורים מאזור רפיח.

1.2.1944 מנחם בגין מפקד האצ"ל מודיע על מרד בשלטון הבריטי

מנחם בגין מפקד האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) מודיע על מרד בשלטון הבריטי. בשלהי מלחמת העולם השנייה כשניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית היה ודאי, עדיין המשיכה בריטניה ביחסה הקשה ליהודים בארץ ישראל כולל המשך מדיניות הספר הלבן בהגבלת העלייה היהודית לארץ ישראל למרות הסבל הרב שעברו היהודים בזמן השואה. אי לכך הוחלט במפקדת האצ"ל על הכרזת מרד נגד השלטון הבריטי כשדגש הושם על פעולות נגד המשרדים הבריטים ובהם  משרדי העלייה בירושלים, תל אביב וחיפה מה שסימן יותר מכל את הגבלת עליית היהודים, וכן את משרדי מס ההכנסה ומשרדי הבולשת הבריטית.

בתאריך זה נתלו כרוזים בכל רחבי הארץ אשר קראו לבטל את הפסקת האש שהייתה קיימת בזמן מלחמת העולם השנייה. בהמשך פונים אנשי האצ"ל לכל העם להלחם נגד השלטון הבריטי אשר מונע משארית הפליטה לעלות מגרמניה וכן דרישה להקמת ממשלה עברית אשר תקים צבא עברי; ואשר תנהל משא ומתן עם מדינות אירופה בדבר העלאת כל היהודים לארץ.

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[כרוז הכרזת המרד של האצ"ל הוא נחלת הכלל]

2.1882  הקמת תנועת ביל"ו

את התנועה הקים ישראל בלקינד (דודו של נעמן בלקינד חבר מחתרת ניל"י אשר נתלה יחד עם יוסף לישנסקי בדמשק על ידי התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה). לאחר פרעות "סופות בנגב" שבוצעו ביהודים ברחבי רוסיה כינס בלקינד בביתו קבוצה של יהודים צעירים משכילים וביחד הם הקימו את הקבוצה המאורגנת הראשונה ששמה לה מטרה לקדם את ההתיישבות בארץ ישראל. במקור נקראה התנועה דאבי"ו ראשי תבות לפסוק מספר שמות (פרשת בשלח, פרק י"ד פסוק ט"ו) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ".

[לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן] 

[בתמונה: צריף העץ של אנשי ביל"ו, כנראה היחיד שנותר, ברחוב הראשי בגדרה. התמונה צולמה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש ע"י תמר הירדני]

בלקינד שינה את השם לביל"ו על פי הכתוב בספר ישעיהו (פרק ב' פסוק ה') "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה, בְּאוֹר ה'" הוא הסביר את שינוי השם בכך שמטרת הקבוצה השתנתה "במקום לשכנע אחרים ללכת לארץ ישראל (דַּבֵּר אֶל) החלטנו לעבור לשם בעצמנו (לְכוּ וְנֵלְכָה)". עיקרי תקנון התנועה היו: יישוב הארץ, עבודת אדמה, לימוד השימוש בנשק, דיבור עברי, איסור קניין פרטי במושבות הביל"ויים.

קבוצה ראשונה של ביל"ויים עלתה לארץ בי"ט תמוז תרמ"ב. חבריה חיפשו עבודה, חלקם הוכשרו לעבודה חקלאית במקוה ישראל, וחלקם למדו מלאכה בירושלים. ביל"ויים אחדים התקבלו על תנאי למושבת הברון, ראשון לציון. לאחר שנתיים, עלו ראשוני המתיישבים לאדמות שנרכשו מן הכפר הערבי קטרה והקימו את המושבה גדרה. המתיישבים סבלו מעוני ומקשיים רבים ונתמכו על ידי תנועת "חובבי ציון". הם סירבו אידיאולוגית להיעזר בתמיכת הברון, שתבע כפיפות לפקידיו.

בית הספר שנוסד ב- 1896 התנהל על טהרת העברית והקפיד על חינוך דתי. עליית הביל"ויים היתה תחילתה של העלייה הראשונה והם אלו שהיוו את הבסיס הראשוני להתיישבות היהודים בארץ ישראל. למרות שבמבט לאחור היתה תרומת הביל"ויים חשובה  הרי שרק עשרות בודדות של עולים הגיעו לארץ במסגרתה. תנועת הביל"ויים הסתיימה בכישלון, רק מעטים נשארו בארץ והתנועה חדלה להתקיים.

[בתמונה: רחוב על שם הארגון בשכונת קטמון בירושלים. התמונה צולמה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש ע"י תמר הירדני]

3.1.1919 נחתם בלונדון "הסכם וויצמן פייסל"

ד"ר חיים וויצמן מנהיג התנועה הציונית והאמיר פייסל (אשר הוביל בעזרת הבריטים את ההתנגדות לשלטון התורכי במלחמת העולם הראשונה).  נפגשו בלונדון וחתמו על הסכם. ההסכם דן בשותפות בין מדינה ערבית שתוקם ובין המדינה היהודית ובהתאם לעקרונות הצהרת בלפור. לאחר פרסומה של הצהרת בלפור החלו הערבים במהלך שנועד לבלום את הכוונה להקים מדינה ליהודים היות וסברו ששטחה של ארץ ישראל הינו חלק מהאומה הסורית הגדולה שבירתה דמשק. פייסל שלימים מונה לשליט עירק, התנגד למהלכים הסורים אשר נתמכו על ידי הצרפתים ולאחר שלמד מיועציו הבריטים על כונתה של התנועה הציונית החליט לשתף פעולה עימם על מנת שיוכל להגשים את שאיפתו בדבר הקמת ממלכה ערבית מאוחדת החיה לצידה של מדינת היהודים. כפתיח להסכם, מודגש הקשר בין היהודים לערבים וכן הדגש לשמור כל אחד על האינטרסים שלו. מנהיגי הציונות קיבלו הסכם זה ואילו מנהיגי הערבים דחו את ההסכם בטענה שפייסל לא מייצג אותם. מספר ציטוטים מהסכם: "... מתוך הכרת הקרבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים ובין העם העברי ומתוך סברה, שהדרך הבטוחה ביותר להשגת שאיפותיהם הלאומיות הוא שיתוף הפעולה האמיץ ככל האפשר בפיתוחן של מדינה ערבית ושל ארץ ישראל... המדינה הערבית וארץ ישראל יתנהלו בכל יחסיהן ומפעליהן ברוח רצון טוב והבנה הדדית הלבביים ביותר.... (הערבים) יאחזו בכל האמצעים לסייע ולהגביר עלית יהודים לארץ ישראל וליישב את העולים היהודים על הקרקע בכל המהירות האפשרית ... (והיהודים)  וישמרו על זכויות הפאלחים והאריסים הערביים ויעזרו להם בקידום ההתפתחות הכלכלית....המקומות הקדושים של המוסלמים יהיו נתונים לפיקוח מוסלמי...ההסתדרות הציונית תתאמץ במיטב כוחותיה לסייע בידי המדינה הערבית...."

[בתמונה: האמיר פייסל (מימין) וחיים ויצמן (משמאל) בסוריה, 1918. התמונה היא נחלת הכלל]

4.1.1786 נפטר משה מנדלסון אבי תנועת ההשכלה היהודית

משה מנדלסון נולד בשנת 1729 בגרמניה, בתקופה בה מספר היהודים בגרמניה היה מועט מאד ואותם היהודים שאכן גרו שם היו יהודים אמידים שהאינטרס של מלך גרמניה, פרידריך הגדול (השני) היה להחזיק בהם כמשלמי מיסים טובים, למרות ששנא את היהודים. [תמונתו של משה מנדלסון משמאל, היא נחלת הכלל] מנדלסון נולד למשפחה אורתודוכסית אשר העניקה לו חינוך מסורתי. כבר בגיל צעיר התבלט ביכולת הלמידה שלו ועבר יחד עם רבו ומורו הרב דוד פרנקל לברלין  שם החל ללמוד בכוחות עצמו גרמנית, פילוסופיה ומדעים. מנדלסון החל לפרסם מאמרים וספרים ואף נבחר לחבר באקדמיה למדעים , מינוי שנפסל על ידי המלך עקב מוצאו היהודי. בתקופה בה חי בברלין ועקב השכלתו הצליח להתחבר למשכילים מקומיים אשר יצר עימם קשרים חבריים ובעצם היו "הגושפנקא" לקבלתו לחברה הברלינאית המשכילה.

את עיקר הגותו של מנדלסון ניתן לציין במשפט אחד שאותו הוא טבע: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". משפט זה מגלם בתוכו את מרחב החיים אותו הטיף מנדלסון. הוא אמר שאין שום בעיה להיות יהודי ולקיים את המסורת ואולם יש להגביל זאת למערכת המשפחתית. במקביל למערכת זו, על היהודי, כאשר הוא יוצא מביתו ובא במגע עם סביבתו הנוכרית, להתאים עצמו לסביבה אשר לטענתו יש לה יתרונות רבים.

בספרו "ירושלים - על אודות הכוח הדתי ויהדות", (ראו את תמונת כריכת המהדורה הראשונה משמאל) מציג מנדלסון את תפיסתו, כי המפגש בין העולם היהודי המסורתי ובין העולם החדש המשכילי אפשרי ורצוי.

[בתמונה משמאל: כריכת המהדורה הראשונה של ספרו של משה מנדלסון ירושלים. התמונה היא נחלת הכלל]

"ירושלים" נכתב בשנת 1783, שבה יצא לאור מפעלו החשוב של מנדלסון - "נתיבות שלום": תרגום התורה בידי מנדלסון לגרמנית רהוטה באותיות עבריות, שהיה התרגום היהודי המודרני הראשון של התורה, בצירוף תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, כמקובל בחומשים מסורתיים. על אלו הוסיף מנדלסון ביאור משלו (ושל תלמידיו) בעברית, שנקרא "נתיבות שלום". תרגום זה נועד לאפשר ליהודים המסורתיים לרכוש את השפה הגרמנית ולהיפתח לתרבות הכללית, ואילו לאותם משכילים שניתקו עצמם מן המסורת אפשר התרגום "חזרה אל התורה".

מפאת דעותיו, מנדלסון נותר בודד ומעטים היו מוכנים לקבל את דעותיו, אע"פ שהצהיר על אמונתו האורתודוכסית, ולא מצא סתירה עם הדת. מצד אחד היו הרבנים האורתודוכסים בקהילה שהתנגדו בזעם רב אליו. מנדלסון איים עליהם, והם נלחמו בו. מצד שני, הוא לא סיפק את חבריו הנוצריים ומכיוון שדבק בעקרונות הדת היהודית המבדילים מהאחר, לא חשב שצריך להכריח יהודים לעסוק בתחומים אחרים. גם חלק מחבריו לדרך סברו כי הוא קצת שמרן ויש צורך לבטל מצוות שאינן שייכות לזמן, לשנות את בתי הכנסת ואת הפולחן הדתי. ולכן עם כל גדולתו, מעטים הלכו  אחרי תורתו .

מנדלסון נשאר כל ימיו יהודי שומר מצוות ומספרים שבביקוריו אצל חבריו המשכילים ובפגישותיו עם ידידיו הנוצרים הקפיד בשמירת המצוות, ובכלל זה מצוות הכשרות, וככל הנראה לא אכל ואף לא שתה מים בבתיהם ואולם ממשיכי דרכו וכן ילדיו נטשו את הדת היהודית היות ולא ידעו לשלב ולקיים את מה שמנדלסון הטיף לו-יהודי בביתו ואדם בצאתו.

5.1.1895 ביצוע גזר הדין במשפטו של אלפרד דרייפוס

אלפרד דרייפוס, בן למשפחה מתבוללת ואמידה היה הקצין היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי בזמן העימות בין גרמניה לצרפת. בשנת 1894 נקשרה נגדו עלילה והוא הואשם במכירת סודות צבאיים לגרמניה. דרייפוס נשפט והוכרז כבוגד, על אף הראיות הקלושות נגדו. בתאריך זה נשללו ממנו דרגותיו הצבאיות והוא נידון למאסר עולם באי השדים שבדרום אמריקה. במשפט נכחו המוני צרפתים, שקראו "מוות ליהודים". לימים נודע כי הבוגד האמיתי הינו קצין בשם אסטרהזי, ולמרות זאת העדיפו במטה הכללי של הצרפתים להשתיק את הנושא.

.

[בתמונה: טקס שלילת דרגותיו של דרייפוס, איור בלה פטי ז'ורנל. האמן: אנרי מאייר. התמונה היא נחלת הכלל]

אחד העיתונאים שהגיע מוינה לסקר את המשפט היה בנימין זאב (תאודור) הרצל, שחש כי יחד עם דרייפוס הועמדו לדין כל יהודי צרפת. הוא הבין שהאנטישמיות היא הרקע למשפט וכל אשמתו של דרייפוס היא במוצאו היהודי. בעקבות משפט זה  הבין הרצל  כי האנטישמיות לא תחלוף לעולם ולכן על היהודים לשאוף להקים מדינה משלהם. לאחר גילויו של הבוגד האמיתי פרסם הסופר אמיל זולא בעיתונות כתבה  הידועה בשם "אני מאשים" בו תקף את הממסד הצרפתי. בעקבות פרסום הכתבה פרצו מהומות ברחבי צרפת ובהם קריאה למשפט חוזר. אמיל זולה עצמו נאלץ לברוח לאנגליה מפחד השלטונות. בשנת 1899 נפתח משפטו החוזר של דרייפוס ושוב הוא הורשע, אך זכה לחנינה מנשיא הרפובליקה הצרפתית. רק כעבור שבע שנים, בשנת 1906, זוכה דרייפוס מכל האשמות ודרגותיו הוחזרו לו.

12.1.1946 שוד רכבת המשכורות הבריטי על ידי האצ"ל

חלק ממימון המחתרות הקטנות, אצ"ל ולח"י הגיע, בלית ברירה, ממעשי שוד. אחד המפורסמים שבהם הוא שוד רכבת המשכורות הבריטית על ידי האצ"ל, באמצע ינואר 1946.

שלטונות המנדט הבריטי היו צריכים לשלם משכורות מידי חודש בחודשו לכ-־100 אלף חיילים ועובדים. הכסף הגיע באוניה לנמל חיפה; ומשם ברכבת מאובטחת ליעדיו השונים. ערב השוד קיבלו מפקדי האצ"ל מודיעיני מדויק על מועד יציאתה של הרכבת ועל תוואי הנסיעה שלה. זו הייתה הזדמנות שחבל לא לנצלה.

המשימה הוטלה על מנחם מלצקי, איש האצ"ל ומפקד מחוז חיפה; שיצא לפעולה עם 30 מאנשים; כשחצי מהם תוכנן להשתלט על הרכבת והיתר - לאבטח את דרכי המילוט. נקודת התקיפה הייתה ארבעה קילומטרים צפונית לתחנת חדרה, באזור לא מיושב ומוקף ביצות, שדרכי הגישה אליו קשות ושהימלטות ממנו  - כך קיוו - תקשה על כלבי הגישוש של הבריטים לעלות על עקבותיהם של המבצעים.  [לכתבה המלאה של יונתן אוריך באתר nrg, לחצו כאן]

המבצעים פוצצו את הקטר ועצרו את הרכבת. אז, הם השתלטו עליה ללא נפגעים. הסכום - 35,000 לירות - הועבר לבורות המסתור והושאר שם לפרק זמן. לבסוף, הועבר הכסף לשכונת נחליאל בחדרה.

הפעולה ה'נקייה' הזו הייתה נקודת מפנה בהתייחסותם של הבריטים אל האצ"ל ואל יכולותיו.

13.1.1955 מת החייל אורי אילן שהיה בשבי הסורים

אורי אילן נולד בקיבוץ גן שמואל ב-17 בפברואר 1935. ביולי 1953 התגייס אורי אילן לחטיבת גולני, והגיע לדרגת רב טוראי. ב-8 בדצמבר 1954 הצטרף לפעולה של תחזוקת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אורי, איש חטיבת גולני, הצטרף לחוליה ובה ארבעה צנחנים - סגן מאיר מוזס, סמל מאיר יעקבי, טוראי יעקב לינד וטוראי גד קסטלנץ. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מזאה הידוע לשמצה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.

[התמונה: אורי אילן ז"ל. מתוך אתר ההנצחה של קיבוץ גן שמואל, והיא נחלת הכלל]

בהיותם בשבי, היו נתונים שבויי צה"ל ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר. עקב החשש כי לא יעמוד בלחץ העינויים ויגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה, החליט אורי אילן להתאבד בתאו, ב-13 בינואר 1955. גופתו הוחזרה לישראל. משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו- "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו פתקים שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר. המפורסם שבפתקים היה הפתק שבו נכתב "לא בגדתי, התאבדתי". בדברים שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בהלווייתו של אילן, בחר שלא להקריא את המילה האחרונה, וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי".

[בתמונה: הפתקים שנמצאו על גופו של אורי אילן... התמונה מתוך אתר ההנצחה בגן שמואל. צילום: רוני שיצר]

15.1.1948 נפילת מחלקת "ההר" - שיירת הל"ה

35 לוחמים של הפלמ"ח נהרגו בדרכם לעזרת הנצורים בגוש עציון במהלך מלחמת השחרור. בלילה שבין ה-15 ו-16 בינואר 1948 יצא כוח של שלושים ושמונה לוחמי פלמ"ח (אנשי מחלקת "ההר"), בפיקודו של דני מס, ממושבת הר טוב (בסמוך לבית שמש) אל גוש עציון.

מטרת הכוח היתה מתן תיגבור מיידי באספקה ובלוחמים לכוח המגן בגוש עציון, שהיה נתון במצור. יציאת הכוח באה זמן קצר לאחר סיום התקפה ערבית רחבת היקף על ישובי הגוש שהסתיימה על סף התרוקנות מלאי התחמושת והתרופות של הכוח המגן.

[בתמונה: שיירה בדרך לגוש עציון. התמונה היא נחלת הכלל]

במהלך המסע נפצע אחד הלוחמים באזור עיינות דקלים (שעל כביש בית שמש צומת האלה) ושני לוחמים נוספים ליוו אותו בחזרה אל נקודת המוצא. בדרכם נתקלו הלוחמים ברועה ערבי זקן ולאחר דיון מוסרי החליטו שלא להורגו. עם עלות השחר הגיעו 35 הלוחמים הנותרים למרחק חמישה ק"מ מגוש עציון, אז הותקפו על ידי כוח גדול של ערביי האיזור מהכפרים ג'בע וצוריף אשר הגיעו למקום בעקבות סיפורו של הרועה הערבי ששוחרר על ידי הכח.

הלוחמים התכנסו בגבעה שלימים כונתה "גבעת הקרב" ונלחמו עד גמר התחמושת. במהלך הקרב נפלו הלוחמים כולם. יומיים לאחר מכן החזיר הצבא הבריטי את גופותיהם של הלוחמים כשעל גופות הלוחמים התגלו סימנים של התעללות קשה. לפי עדויות של הבריטים הם מצאו מספר לוחמים כשאבנים בידיהם. (ישנם מקצת הסטוריינים "חדשים" אשר טוענים שסיפור הרועה לא היה ולא נברא ואולם עדות של קצין בריטי שתיחקר את האירוע מאשרים את סיפור הרועה)

להלן השלמות לנושא כפי שקיבלתי מחברי מוסא הירש ז"ל:

בעוונותי, עשיתי עבודה בנושא, כולל שחזור הקרב ברגליים. להלן כמה עובדות שלא ממש ידועות עד כה.

מחלקת ההר ניסתה לצאת ערב קודם למשימה. הם יצאו מאזור הקטמונים של היום אך טעו בניווט באזור הוולג'ה ונאלצו לחזור. לילה שלם כמעט לא ישנו. למחרת הוחלט לשלוח אותם דרך הרטוב. הם יצאו עם אור אחרון מירושלים, עוכבו על ידי משוריין בריטי בדרך וכך נגזל מהם זמן רב. הם הגיעו סמוך ל-20:00 להרטוב ורק אז התחילה התארגנות. בסופו של דבר הם יצאו רק ב-23:30 למסע שתוכנן ל-5 שעות  וכך נקלעו לאזור גבעת הקרב לקראת שחר ונתגלו (נוסף לכך גם סיפור הנקע של הלוחם ששב בעזרת שניים נוספים. ללא העיכובים היו מבצעים את המסע בחושך מוחלט עד הגיעם לגוש).

[בתמונה: משוריין בדרך לירושלים. משוריינים דומים נעו בשיירות בדרך לגוש עציון. התמונה היא נחלת הכלל]

אגב, עם הגיעם להרטוב מירושלים עלה הרעיון כי השעה מאוחרת ואולי כדאי לדחות ביממה. דני מס - שהיה מפקד הגוש עד שבוע קודם לכן - החליט לצאת עוד באותו לילה בגלל המחויבות הרגשית שחש כמפקד. בעקבות נפילת הל"ה בוצע תחקיר בפלמ"ח. חלק מהאשמה הוטלה על עוזי נרקיס שהיה אז מפקד הגוש. נטען כלפיו כי דיווחיו ההיסטריים הלחיצו את מפקדת ההגנה והיא דחפה את יציאת מחלקת ההר בדחיפות שתוארה לעיל.

ט"ו בשבט 16.1.1949 יום הולדתה של הכנסת

בתאריך זה התכנסה לראשונה בבניין הסוכנות בירושלים "האסיפה המכוננת" (שמה הקודם של הכנסת) וקיימה את ישיבתה הראשונה לאחר הקמת המדינה. את הישיבה פתח נשיא מועצת המדינה הזמני חיים וייצמן תוך שימת דגש הן למיקום הישיבה, קרי בירושלים, והן לתאריך שהוא ראש השנה לאילנות. בדברי הפתיחה שלו לישיבת הפתיחה של האסיפה המכוננת אמר נשיא מועצת המדינה הזמנית "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו ניתן שבח והודיה לאלוהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים... אישי הכנסת! שאו  ברכה לכינוסכם הראשון. זכרו כי עיני כל העם היהודי אליכם נשואות וכי הכיסופים והתפילות של דורות עברו מלוות את צעדיכם. מי ייתן והיינו כולנו ראויים לגודל השעה ולכובד האחריות". (אקטואלי לימים אלו בתום הבחירות, כנראה שבימינו שכחו נבחרי הציבור התנהגות זו ועיני העם היהודי לא בהכרח נשואות לנבחריו! נקווה שהנבחרים החדשים אכן יהיו ברוח הדברים שלעיל).

[בתמונה: ​​​ראש הממשלה דוד בן-גוריון עומד בשירת "התקווה" בטרם החלה ישיבת הכנסת הראשונה בירושלים. המקור: אתר הכנסת. שם הצלם אינו ידוע]

לאחר דברי הפתיחה של וייצמן נבחר יוסף שפרינצק ליושב הראש של האסיפה המכוננת. יומיים לאחר מושב הפתיחה של האספה המכוננת הוחלט לשנות את שמה ל"כנסת". מקור המילה "כנסת" הוא במקורות היהודים שלפני 2000 שנה ב"כנסת הגדולה", מוסד שהוקם לאחר שיבת ציון מגלות בבל במאה החמישית לפני הספירה. ה"כנסת הגדולה" הייתה מעין סנהדרין מורחבת. מקום מושבה לא היה קבוע, אך היו בה 120 חברים, לכן הוחלט, שבבית הנבחרים של מדינת ישראל יהיו 120 חברים.

בתחילת פעילותה שכנה הכנסת בתל אביב ואולם, בעקבות הצהרתו המפורסמת של דוד בן גוריון ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, כי "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל, כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו" החליטה הכנסת להעביר את מושבה לירושלים. (ושוב, נראה שחלק מנבחרינו לא מכירים את המשפט הזה של בן-גוריון). בשנת 1966 עברה הכנסת למשכנה הנוכחי לבניין שהוקם על בסיס תרומתו של הברון ג'ימס רוטשילד שציווה בצוואתו סכום של 6 מיליון לירות לטובת הקמת משכן הקבע.

17.1.1945 ראול וולנברג נראה לאחרונה בחיים

ראול וולנברג (Raoul Wallenberg; ראו תמונה משמאל) חסיד אומות העולם כיהן כדיפלומט שוודי בהונגריה ובתוקף תפקידו הציל את חייהם של עשרות אלפי יהודים בבודפשט בתקופת מלחמת העולם השנייה.

[תמונתו של ראול ולנברג משמאל היא נחלת הכלל]

בקיץ 1944 היו יהודי בודפשט תחת האיום היומי של הגירוש. במשך תקופה של שלושה חודשים הנפיק וולנברג אלפי דרכונים שוודיים, התחקה אחר שיירות של אסירים והתעמת עם השומרים הגרמנים וההונגרים וביניהם גם אדולף אייכמן, בטענה כי היהודים הללו הינם תחת הפיקוח של שוודיה ובכך הבטיח את שחרורם. הוא אף דאג להחביא כחמישה עשר אלף יהודים בשלושים ואחד בתי מחסה שהקים.

ב- 17 בינואר 1945 דיווח וולנברג בפעם האחרונה למפקדה הסובייטית בבודפשט, ומאז נעלמו עקבותיו. הסובייטים טענו כי וולנברג מת ב-1947 אולם מאז נשמעו עדויות סותרות רבות. בשנת 1966 הוכר ראול וולנברג ע"י יד ושם כחסיד אומות העולם.

20.1.1917 אבשלום פיינברג נרצח על ידי בדווים באזור רפיח

אבשלום פיינברג היה מראשי מחתרת ניל"י (נצח ישראל לא ישקר) אשר הוקמה בזמן מלחמת העולם הראשונה ושמה לה למטרה לעזור לבריטים במלחמתם בתורכים לכיבוש ארץ ישראל.

בתאריך זה היו אבשלום פיינברג וחברו למחתרת יוסף לישנסקי בדרכם למטה הצבא הבריטי שהיה במצרים, על מנת להעביר להם ידיעות מודיעיניות. הם נפלו למארב של בדווים כשיוסף לישנסקי נפצע ואילו אבשלום פיינברג נהרג וגופתו לא נמצאה.

בזמן מותו היו בכיסו תמרים ולאחר מלחמת ששת הימים זוהה שלד אדם מתחת לאחד מעצי התמר באיזור רפיח (אתר הנקרא "דקל אבשלום") אשר הועבר למכון לרפואה משפטית ואכן נמצאה התאמה לאבשלום פיינברג. שרידי הגופה נקברו בטקס צבאי מלא בהר הרצל.

[תמונתו של אבשלום פיינברג משמאל היא נחלת הכלל]

.

.

[לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

20.1.1942 התקיימה ועידת ואנזה בה שוכלל "הפתרון הסופי" ליהודים

אחד מהנושאים שליוו את עליית הנאצים לשלטון בגרמניה היה השנאה ליהודים. בשנים הראשונות "דחפו" הנאצים את היהודים להגר מארצם ואולם לאחר פתיחת מלחמת העולם השנייה החלו הנאצים בהשמדת היהודים  על ידי ריכוז היהודים בגיטאות מתוך כוונה ברורה שהצפיפות והעוני יביאו למוות טבעי. בהמשך, כינסו אותם ביערות, הכריחו את היהודים לחפור בורות ולאחר מכן פשוט ירו בהם בכלי נשק. עם הזמן שכללו את השיטה והמיתו את היהודים בחנק באמצעות משאיות גז. כמו כן הקימו את מחנה ההשמדה חלמנו שבפולין. היות ובכוונת הנאצים היה להשמיד 11 מיליון יהודים! בכל הארצות שכבשו, הם הבינו שצריכים לבנות מערכת שלמה שתפעל למימוש רעיונם השטני. לצורך כך התכנסה ועידה בוילה שבשכונת ואנזה בפרבר הקרוב לברלין.

[תמונתה של 'וילה ואנזה' נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Avi1111 dr. avishai teicher. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

ועידת ואנזה, המכונה "ועידת הפתרון הסופי" הייתה במהותה ועידת תאום ולא ועידה שבה נתקבלו החלטות. ההחלטות בדבר השמדת היהודים כבר התקבלו בעת פלישת הנאצים לשטחי ברית המועצות ("מבצע ברברוסה"). לפגישה הוזמנו 14 אנשים מדרגי הביצוע הבכירים של הזרועות השלטוניות השונות שהיו מעורבות במישרין או בעקיפין בחריצת גורלם של יהודי אירופה. בין הזרועות השלטוניות שיוצגו בוועדה היו נציגי  משרדים ממשלתיים כגון משרד הפנים, משרד החוץ, משרד המשפטים ומשרד התחבורה, נציגי שלטונות הכיבוש הגרמניים באזורים שונים באירופה ונציגי הצבא וזרועות הטרור השונות, הס"ס והגסטאפו. המוזר והמזוויע מכל היה שרוב האנשים נשאו תואר של דוקטור, אנשים שהתפארו ברמת התרבות הגבוהה שלהם.

נציגי הס"ס כללו את אדולף אייכמן מהמחלקה היהודית, שרשם את פרוטוקול הישיבה והתמנה כאחראי על המבצע בכפוף להיידריך. במהלך הועידה דנו כיצד ניתן להשיג את השמדת היהודים במינימום זמן וביעילות מירבית וסוכם על שימוש בגז ציקלון B. כמו כן, נקבעו יעדי ההשמדה למדינות שבשליטת גרמניה, הוחלט להקים את מחנות ההשמדה וכי היהודים יועברו ברכבות משא על פי לוח זמנים ידוע ומוגדר. החלטות הוועדה מומשו לצערינו ככתבם וכלשונם ועל פי יכולת הארגון והלוגיסטיקה הגרמנית. כיום הבניין משמש כמוזיאון, אתר הנצחה ומרכז תיעוד לשואה.

(מנצל הזדמנות זו וקורא לכולם להגיע למוזיאון השואה החדש ביד ושם. הכניסה ללא תשלום)

[הצילום באדיבות אתר יד ושם. שם הצלם אינו מוזכר]

ט"ו שבט 22.1.1970 "מבצע רודוס" הפשיטה על האי שדואן

לאחר מלחמת ששת הימים בה הביס צה"ל את הכוחות המצרים, פתחו המצרים במלחמת התשה כנגד ישראל בה הפגיזו מידי יום מוצבים ישראלים, בצעו פשיטות קומנדו ועוד. בתקופה זו נפלו בידי המצרים שבויים ישראלים. בעקבות כך הוחלט בצמרת צה"ל על מבצע שבין מטרותיו היה לתקוף מקומות לא צפויים על מנת לפגוע במורל שלהם וכן ללכוד שבויים אשר ישמשו כקלף מיקוח  במשא ומתן לשחרור חיילינו.

לצורך כך נבחר המבצר באי שדואן שבים סוף. המבצע הוטל על חטיבת הצנחנים בסיוע חיל האויר וכוחות חיל הים. כח הצנחנים השתלט על האי בהתאם לתוכניות והחזיק בו כ-36 שעות, חיל האויר טיבע ספינות מצריות שניסו להביא תגבורת לאי ואילו חיל הים פינה מהאי אמצעי לחימה. הכיבוש הושלם במהירות. נתפסו למעלה משישים שבויים מצריים, נלקח ציוד רב והמבנים פוצצו. לכוחותינו היו שלושה הרוגים ושבעה פצועים. את המבצע ניהלו הרמטכ"ל חיים בר לב ופיקד עליו רפאל איתן ("רפול"). למרות שהמבצע הוכתר כהצלחה ליווה אותו אסון. כאשר העבירו כוחות חיל הים את המוקשים אשר נתפסו כשלל, התפוצץ אחד המוקשים וגרם למותם של למעלה מעשרים חיילים.

[בתמונה: חיילי סגל בסיס ההדרכה החטיבתי, ביניהם עמוס ירון, על רקע המגדלור. התמונה באדיבות דובר צה"ל]

23.1.1923 נפטר מקס נורדאו ממנהיגי הצינות

(מתוך האתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית)

מקס נורדאו (ראו תמונה משמאל) נולד ב-1849, בפסט שהונגריה, בשם שמעון מקסימילאן זידפלד, כבן למשפחה יהודית- אורתודוכסית. למרות שזכה לחינוך יהודי מסורתי, התרחק נורדאו בהדרגה מהקהילה האורתודוכסית ולמעשה ניתק כל קשר עם הדת היהודית. נורדאו למד באוניברסיטה בפסט וב-1880 התיישב בפריז שם החל לחפש את דרכו כעיתונאי. הוא שימש ככתב חוץ של עיתונים מערביים מכמה מדינות כמו גרמניה, אוסטריה וארגנטינה. במקביל לעבודתו העיתונאית למד נורדאו רפואה ואף פתח קליניקה בפריז עם סיום לימודיו.

[תמונתו של מקס נורדאו משמאל היא נחלת הכלל]

בדומה להרצל, החזירה האנטישמיות את נורדאו לעיסוק בגורל בני עמו היהודים והביאה אותו להכרה כי ישנו צורך בפיתרון לאומי עבור העם היהודי. ההכרות בין נורדאו והרצל נוצרה לאור עבודתם המשותפת ככתבי חוץ מטעם עיתונים גרמניים. נורדאו התרשם מאד מרעיונותיו ופעילותו של הרצל והחיבור בין השניים הוביל לשיתוף פעולה וקשר קרוב. נורדאו היה לאחד מתומכיו ועוזריו של הרצל בקידום הרעיון הציוני לאורך שנות ההכרות ביניהם ואף לאחר מותו של הרצל. נורדאו הוא שנשא את נאום הפתיחה בתחילת דיוני הקונגרס הציוני הראשון ואף שימש כסגן נשיא וכנשיא במספר קונגרסים ציוניים.

תמיכתו של נורדאו בעמדותיו של הרצל שייכה אותו לקבוצת "הציוניים המדיניים". הוא תמך ביישום תוכנית באזל ומאוחר יותר בתוכנית אוגנדה בה ראה מתן הזדמנות למקלט זמני עבור בני העם היהודי הסובלים מאנטישמיות בארצות מוצאם. נורדאו התנגד לדרכם של "הציונים המעשיים" ונותר נאמן לדרכו המדינית של הרצל. נאמנותו זו הרחיקה אותו בהדרגה ממוקדי ההנהגה של התנועה הציונית, אשר השתנתה לאחר מותו של הרצל. הוא לקח חלק בפעם האחרונה בקונגרס הציוני העשירי שנערך בבאזל בשנת 1911.

בשנת 1920 במסגרת נאום שנשא נורדאו ב-"אלברט הול" שבאנגליה, הוא יצא בקריאה להעלאת 600,000 יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל. נורדאו האמין כי הגירת יהודים רבים לארץ ישראל תיצור לבסוף רוב פוליטי של יהודים בארץ והדבר יוביל לעצמאות פוליטית יהודית. אולם, הצעתו זו של נורדאו זכתה לתמיכתם של מנהיגי התנועה הציונית באותה תקופה (עד כאן מהאתר).

[בתמונה: מאוזוליאום קטן מעל קברו של נורדאו בבית הקברות טרומפלדור, ולידו קבר מאיר דיזנגוף. התמונה היא נחלת הכלל]

מותו של הרצל בשנת 1904 השאיר חלל גדול בהנהגת התנועה הציונית עד שניתן להגיד (אם כי בהגזמה קלה)  שהיתה בנויה סביב אישיותו וסביב האידיאות בהן האמין. המחלוקת המיידית שהתגלתה לאחר מותו של הרצל  היתה מי יעמוד בראש התנועה. כמובן שמאחורי ויכוח זה הסתתרה המהות, להיכן תובל התנועה הציונית?

המועמד הטבעי היה מקס נורדאו אשר היה איש סודו ונאמנו של הרצל, אולם מקס נורדאו שהיה מראשי הקבוצה שהאמינה בדרכו של הרצל, קרי שיש להשיג תחילה את הסכמת המעצמות לפתרון הבעיה היהודית, העדיף לא להגיש את מועמדו מהחשש שאנשי "המזרחי" יתקפו אותו על היותו נשוי לאשה נוצריה וכן מאחר ושתי בנותיו התנצרו. בנוסף, חשש ממתקפת הסברה שתגיע מכיוון המנהיגים הרוסים שתמכו בהתיישבות ללא קשר לפעילות דיפלומטית. לאחר שנבחר דוד וולפסון להנהגת ההסתדרות הציונית המשיך מקס נורדאו להנהיג את קבוצת "המדיניים".

נורדאו נפטר בפריז בשנת 1923, לאחר מחלה ארוכה. גופתו הובאה לקבורה בתל-אביב בשנת 1926.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.