[בתמונה: קבוצת חניכי "השומר הצעיר" בני העלייה החמישית, על סיפון אניה בדרכם לארץ ישראל, 1934... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ארכיון עין השופט. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

[לקובץ המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 בפברואר 2024

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של לפני: 

• החלה העלייה החמישית;
• הקמת היישוב מחולה בבקעת הירדן;פרסום דוח ועדת כהן;
• רכישת רוב המגילות הגנוזות;
• לכידת ורצח אבהרהם שטרן (יאיר), מפקד הלח"י.

3.2.1930 החלה העלייה החמישית

עליה זו היא הגדולה שבעליות שלפני קום המדינה ובמהלכה הגיעו למעלה מרבע מיליון אנשים בין השנים 1930 ל- 1939. בעקבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933, התגבר זרם העולים. בעליה זו הגיעו לראשונה אלפי עולים ממרכז אירופה וממערבה. תרומתם של עולי גרמניה ואוסטריה, שהיוו כרבע מכלל העולים, להתפתחות היישוב הייתה משמעותית ביותר. בניגוד לעליות הקודמות בה התיישבו העולים בישובים הקטנים, הרי שבעליה זו 80% מהעולים התיישבו בערים. כישוריהם והכסף שהביאו עמם נתנו תנופה להתפתחות הערים וצביונן שונה ללא הכר. למעלה ממחצית העולים שפנו לעיר, נקלטו בתל אביב.

בשנת 1933 נסתיימה בחיפה בניית הנמל המודרני הראשון בארץ. ירושלים התפתחה בקצב מהיר עקב הגידול הדמוגראפי והרחבת הבנייה. אוכלוסיית העולים התאפיינה בריבוי מקצועות חופשיים ואקדמיים מגוונים כגון רופאים נגנים וכו' (רוב נגני התזמורת הפילהרמונית שהוקמה, היו מבין אנשי העלייה החמישית). שאר 20% מהעולים פנו להתיישבות החקלאית וייסדו מושבות, מושבים וקיבוצים חדשים.

[בתמונה: אנשי העלייה החמישית - בבית אריזה לתפוזים במושבה הרצליה, בין העומדים מימין אנשי ארגון "בני בנימין", 1933. התמונה היא נחלת הכלל]

4.2.1997  אסון המסוקים בשאר ישוב

בתאריך זה המריאו שני מסוקי יסעור של חיל האוויר מבסיס מחניים ליד ראש פינה. המסוקים יצאו לעבר מוצבי צה"ל בדרום לבנון ובהם לוחמים בדרכם לשהייה בלבנון. לפני חציית גבול ישראל לבנון, היו צריכים שני המסוקים להיפרד, ולהיכנס בנפרד לשטח לבנון. לפני מתן אישור לחציית קו הגבול, ערכו הטייסים בדיקת כיבוי אורות. כנראה ובמהלך הבדיקה לא הצליחו הטייסים לראות זה את זה והתנגשו. 73 לוחמים ניספו: שמונה אנשי צוות אוויר ו- 65 חיילים וקצינים.

אחד מהמסוקים נפל ליד בית ששימש כבית הארחה (צימר) ושלמרבה המזל היה ריק באותה שעה. טייס המסוק השני ניסה לבצע נחיתת אונס אולם התרסק בשדה פתוח בפאתי הישוב, ליד בית הקברות של קיבוץ דפנה. למקום האסון הוזנקו מיד כוחות חילוץ ופינוי מכל אזור הגליל. בשטח הוצב חדר פיקוד מיוחד ממנו ניהלו את פעולות החילוץ. מעל מקום האסון נורו פצצות תאורה שבחסותן פעלו הרופאים, אנשי יחידת זיהוי החללים של הרבנות הצבאית, וחיילי היחידה לסילוק פצצות. היה זה האסון הכבד ביותר בתולדות חיל האוויר, ויום זה  הוכרז כיום אבל לאומי.

[בתמונה: לזכרם של חללי אסון המסוקים... המקור פייסבוק. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

6.2.1968 הוקם הישוב מחולה, היישוב הראשון בבקעת הירדן

לאחר מלחמת ששת הימים, בכדי לקבוע את גבולות המדינה כפי שנקבע עוד בימי תל-חי ש"במקום בו תחרוץ המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם ייקבע גבול המדינה היהודית", כפי שיישובי חומה ומגדל קבעו  את גבול הצפון, אזור בית שאן והנגב המערבי לפני הקמת המדינה ומתוך תפיסה ביטחונית שחשוב שמדינת ישראל תהיה על קו הגבול שעל נהר הירדן, הוקם היישוב מחולה. הישוב מחולה השייך לאיגוד המושבים של תנועת הפועל המזרחי, נמצא בצפון בקעת הירדן ומפריד בין בקעת הירדן לבקעת בית שאן. מקור השם הינו "אבל מחולה" המוזכר בתנ"ך בנhצחונו של גדעון השופט במדיינים "וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה, צְרֵרָתָה  עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה, עַל טַבָּת". בנוסף גם אלישע הנביא ממשיכו של אליהו הנביא נולד במקום זה " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, (לאליהו) לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ ..." וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ

[לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

[תמונת היישוב מחולה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי יעקב. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

8.2.1940 פורסמה הפקודה להקמת גטו לודז'

(מתנצל מראש על כך שהארכתי בנושא)

גטו לודז' היה השני מבין הגיטאות שהוקמו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה. כבר בימי הביניים היו שליטים אשר כינסו את כל היהודים במקום אחד. הידוע והראשון שבהם היה הגטו בוונציה שבאיטליה. על הבסיס הרעיוני הזה החליטו הגרמנים, כחלק מחשיבה שלהם על הפתרון הסופי, לאמץ מודל זה. מטרות הקמתן של הגטאות כפי שהוסבר על ידי הגרמנים היה למנוע הפצת מחלות מדבקות על ידי היהודים, ריכוז היהודים כדי לפקח על תנועותיהם, הפרדה בין האוכלוסייה המקומית ובין היהודים. בנוסף, כוונת הגרמנים היתה שעל ידי צפיפות היהודים במקום, תחל תמותה גדולה. ואכן התושבים בגטו סבלו ממחלות, מרעב ותמותה גדולה וכמובן היה קל יותר לרכז אותם ולשלוח אותם הן למחנות ההשמדה והן למחנות העבודה בכפייה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלודז'-העיר השנייה בגודלה בפולין, כ – 672,000 תושבים, מתוכם כ- 233,000 יהודים ולמעלה מ- 60,000 גרמנים. לודז' היתה עיר תעשייתית גדולה וכונתה מנצ'סטר הפולנית. היהודים היו גורם חשוב בתעשיית העיר,מהם עסקו במקצועות ייצור שונים, בעיקר בענפי הטקסטיל.  ב- 8 בספטמבר 1939, הגיעו כוחות הכיבוש הנאצי לעיר ומיד החלו במסע רדיפות נגד היהודים. רבים נתפסו ברחובות ונלקחו לעבודות כפייה שונות שהיו מלוות בדרך כלל השפלות קשות והתעללות פיזית. בו בזמן פרסמו הגרמנים שורה של צווים בדבר נישולם של היהודים מחיי הכלכלה, כגון הגבלת כמות הכסף המותרת ואיסור לעסוק בענפי ייצור שונים, כגון טקסטיל ותעשיית העור. הגרמנים אסרו גם על התפילה בציבור ואילצו את היהודים לפתוח את עסקיהם בשבת ובחג. כמו כן,חויבו  היהודים לענוד על זרועם סרט שרוול צהוב, שהוחלף בתוך זמן קצר בטלאי צהוב.

 ב- 8 בפברואר 1940 פורסמה הפקודה הרשמית על הקמת הגטו והחל תהליך העברת היהודים. בתחילה החלו הגרמנים בהעברה מסודרת ומתוכננת של היהודים על פי רחובות ואזורים, אבל עד מהרה התברר להם שהתהליך יימשך זמן רב והם החליטו לזרז את ההעברה על-ידי טרור שהגיע לשיאו בין 6 ל- 7 במרס 1940.באותו הלילה פרצו הגרמנים לדירותיהם של היהודים והעבירו אותם אל הגטו תוך נקיטת צעדים קשים של אלימות, ובתוך כך נרצחו כמה מאות יהודים. היום ההוא כונה "יום חמישי העקוב מדם". לאחר מכן עברו כמעט כל היהודים אל הגטו.

[בתמונה: הגשר להולכי הרגל מעל רחוב זגיירסקה שהצטרף לשני חלקי גטו לודג'. הרחוב עצמו לא היה חלק מהגטו. 1940. קרדיט: Bundesarchiv, R 49 Bild-1733 / Holtfreter, Wilhelm / CC-BY-SA 3.0]

ב- 1 במאי 1940 נסגר הגטו רשמית. שטח הגטו הוקף גדרות שלאורכן הוצבו זקיפים מיחידות המשטרה והם נצטוו לירות בכל מי שיתקרב אל הגדר. רבים מתושבי הגטו נורו מאש הזקיפים הללו. הגטו בודד לגמרי מן העיר והיהודים נותקו מן העולם החיצוני. בהתחלה היו ניסיונות להבריח אל הגטו בעיקר מצרכי מזון, אבל עד מהרה פסקו, בייחוד עקב הנפקת כסף מיוחד לגטו, כסף שהיה חסר כל ערך מחוץ לגבולותיו. הגרמנים אילצו את היהודים למסור להם את כל הכסף המזומן שהיה בידיהם ובתמורה קיבלו כסף של גטו. כך גזלו מן היהודים את כל כספם, ואלה נעשו תלויים בהם לחלוטין. כמו בשאר הגיטאות גם בגטו לודז' הוקמה מועצת היהודים – "היודנראט", שבראשו עמד חיים רומקובסקי  כפי שנקרא "המלך חיים", ששלט בגטו ועל פיו "יישק כל דבר", והיה מבחינת הגרמנים האדם הנכון אשר "סיפק את הסחורה". רומקובסקי האמין שעל ידי עבודה יוכלו היהודים להתקיים ולהציל את עצמם ולתת מענה למצוקה הכלכלית החריפה שאליה הגיעו. ואכן הגטו בלןדז' הצטיין בארגון העבודה, בהישגי הייצור ובהיקפו

לאחר שהתברר לגרמנים שאי אפשר לגרש את היהודים מלודז' ויש להוסיף ולהחזיק את הגטו, הוחלט להרחיב את בתי החרושת, והיהודים חויבו לממן בעצמם את אחזקתם בעיקר על-ידי העבודה. עד אותו הזמן פעלו בגטו כ- 17 מפעלים בעיקר מפעלי חייטות, ההזמנות היו ארעיות ומספר העובדים קטן. לצורך הרחבת העבודה בגטו הוחלט להביא אל הגטו מכונות שונות, לדאוג לקבלת הזמנות חדשות ורבות בעיקר משלטונות הצבא ולהפעיל את כל המפעלים שהיו בגטו ולא פעלו עד אותו הזמן. תמורת העבודה המפרכת שנעשתה בתנאים קשים מנשוא קיבלו היהודים מעט אוכל ושכר זעום.

הגרמנים העניקו לרומקובסקי סמכויות נרחבות בתחום ארגון החיים הפנימים, ובעיקר בארגון העבודה. רומקובסקי הבין את חשיבותה של העבודה להמשך קיומו של הגטו וכבר באפריל 1940, לפני סגירת הגטו, הציע במכתב לראש העיר להעסיק אלפי עובדים בגטו ועל ידי כך לממן את החזקת הגטו. באחד הנואמים שנשא אמר "שבגטו יש מכרה זהב... יש לי 40,000 ידיים עובדות". כל השנים הטיף לתושבי הגטו להשתלב בתהליך העבודה. מאמץ רב ותושיה הושקעו בארגון העבודה, ובתוך זמן קצר נפתחו בתי חרושת רבים.

בינואר 1942 החלו הגירושים למחנה ההשמדה חלמנו, ע"פ רשימות שוועד היהודים ("היודנרט") נאלץ להכין, ועד חודש מאי 1942 הוצאו מלודז' ונרצחו בחלמנו 55,000 יהודים. בתחילת ספטמבר 1942 ערכו הגרמנים את "אקציית הזקנים והילדים" – שילוחם של 20,000 ילדים, זקנים וחולים להשמדה בחלמנו. העצוב מכל הוא שראש היודנרט, רומקוסקי, נאלץ לשכנע את המוני אנשי הגטו למסור את הילדים והזקנים בלא התנגדות, כדי שהאקציה-הגירוש, יעבור בשקט ובלי קורבנות רבים עוד יותר.

[בתמונה: הגירושים מגטו לודג'. התמונה היא נחלת הכלל]

"... על הגיטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקורבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…" (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף) … אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו". הועמדה השאלה: "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?" אך כיוון שלא היינו מודרכים על ידי המחשבה "כמה יאבדו" אלא "כמה ניתן להציל?" הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים ביותר אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…

לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ- 9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול.

יש לנו בגטו רבים חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים. איני יודע, אפשר שזוהי תכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה: "תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים". אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו, כל שכן אצל היהודים, אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ומי מותר להציל. השכל הישר מחייב, שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו הכי להצילו…  לאחר אקציה זו נפסקו הגירושים מהגטו עד לחיסולו ב-1944.

[לנאומו של רומקובסקי מתוך האתר של סמינר הקיבוצים, אוסף תעודות מהשואה, לחצו כאן]

[בתמונה: ילדים בגטו לודג'. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 101III-Schilf-002-30 / Schilf / CC-BY-SA 3.0]

8.2.1988 פורסם דו"ח וועדת כהן

ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-1 בנובמבר 1982, כדי "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים, באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה", בראש השנה תשמ"ג לאחר מבצע שלום הגליל. בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן. להקמת הוועדה קדמה הפגנה המונית בתל אביב, אשר אורגנה על ידי תנועת "שלום עכשיו" ומפלגת העבודה (הפגנת ה- 400 אלף).

[בתמונה משמאל: עמוד הפתיחה של דו"ח ועדת כהן. התמונה היא נחלת הכלל]

הוועדה הוקמה כדי לחקור מדוע לא עצר הפיקוד הישראלי את הפעולה. אחדים מחברי הממשלה אשר הרגישו כי מיותר לחקור רצח אשר ישראל לא היתה מעורבת בו והתנגדו להקמת הוועדה. ראש הממשלה, מנחם בגין, העדיף להקים ועדה פחות מחייבת. הוועדה קבעה שהאחריות הישירה לטבח מוטלת על כוחות הפלנגות הלבנוניים, וכל אחריות אינה מוטלת על מדינת ישראל או על הפועלים מטעמה. עם זאת, מצאה הוועדה טעם לפגם בהתנהגותם של הדרג המדיני והדרג הצבאי.

שר הביטחון דאז, אריאל שרון ז"ל, נמצא אחראי להתעלמות מהסכנה לפעולות נקם ולמרחץ דמים מצד הפלנגות באוכלוסיית מחנות הפליטים, לאחר רצח הנשיא הנבחר בשיר ג'מאייל, לאי הבאה בחשבון את הסכנה הזו, כאשר איפשר לפלנגות להיכנס למחנות, ולאי נקיטת אמצעים מתאימים למנוע או להקטין את הסכנה.

הוועדה המליצה, ששרון יסיק מסקנות אישיות, ואכן, הוא הועבר מתפקידו כשר הביטחון והוחלף על ידי משה ארנס, אך נשאר בממשלה כשר בלי תיק. (העיתונאי אורי דן ז"ל חברו של שרון טבע אז את המשפט שכל מי שלא רצה את שרון בזמנו כרמטכ"ל קיבל אותו כשר ביטחון וכל מי שכרגע לא רוצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו בעתיד כראש ממשלה!!!). גם ראש הממשלה מנחם בגין, שר החוץ יצחק שמיר, הרמטכ"ל רפאל איתן ז"ל וכן קצינים נוספים, נמצאו אשמים בכך שלא הפעילו שיקול דעת בעת מתן האישור לפלנגות להיכנס למחנה הפליטים. במבט לאחור חלוקות הדעות האם נכון היה להקים את הוועדה או לא.

 [לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן] 

[בתמונה: שר הביטחון אריאל שרון מימין וראש הממשלה מנחם בגין בתקופת מלחמת שלום הגליל. התמונה: לשכת העיתונות הממשלתית. שם הצלם אינו מוזכר]

12.2.1954 מדינת ישראל רוכשת את רוב המגילות הגנוזות

ידוע הסיפור על נער בדווי צעיר שבשנת 1947 רעה את צאנו באזור ולפתע נעלמה לו עז שנפלה לאחד הבורות שבאזור. תוך כדי זריקת אבנים הוא שמע צליל של פגיעת אבן בכד חרס וכשירד למערה גילה מספר כדי חרס וקנקנים ובהם מגילות קלף. האגדה מספרת שבסך הכל רצה להשתמש בקלף לתיקון הסנדלים שלו ואולם הוא הראה את המגילות לכמה מחבריו שאחד מהם היה כנראה קצת משכיל מהאחרים וזיהה אותיות הדומות לארמית כפי שראה במנזר הסורי-אורתודוכסי בבית לחם. הבדואים הוציאו 7 מגילות ומכרו ארבעה מהן לאב המנזר בבית לחם תמורת סכום של כ-100$ (עשו את השנתית שלהם). אב המנזר לא הבין את החשיבות והעביר את ארבעת המגילות לספריית המנזר בעיר העתיקה. שלושת המגילות האחרות נמכרו לסוחר עתיקות בבית לחם.

[בתמונה משמאל: קטעים ממגילה 4Q175 - תצוגה במוזיאון לארכאולוגיה של ירדן בעמאן. הקטע נפתח בפתיחה הנפוצה ביותר בתנ"ך: "ויאמר ה' אל משה לאמר", כששם ה' לא נכתב כמקובל בספרי תורה במילה "יהוה" אלא ב-4 נקודות. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Berthold Werner. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

שלושת המגילות האחרות הגיעו לישראל בסיפור מדהים מבחינת העיתוי. ב-28 לנובמבר 1948, יום לפני הכרזת המדינה (כ"ט בנובמבר) הצליח פרופסור סוקניק (אביו של יגאל ידין) לאמת את המגילות בתנאים קשים ושאכן הוא מחזיק בידיו את הקשר של הציונות לעבר. לאחר מו"מ מהיר רכש את המגילות עבור המדינה שרק הוכרז עליה. ארבעת המגילות האחרות (שבגללן אנו מזכירים אותן השבוע) נקנו על ידי מדינת ישראל בסכום של 250,000$ ומצאו את מקומן בהיכל הספר שהוקם לכבודן (נמצא בירושלים ליד מוזיאון ישראל)

לאחר מלחמת ששת הימים ועד לימינו אנו היו משלחות רבות ש"הרימו" כמעט כל אבן במדבר יהודה, ואכן נמצאו מגילות נוספות גם בקומראן וגם במערות נוספות לכיוון דרום, מערות בואדי מורבעת (תחילת הדרג'ה) וכמובן בנחל חבר- מערת האיגרות ומערת האימה. ככלל נמצאו כ-850 קטעי מגילות חלק ניכר מתוכן המגילות נמצא גם בגניזה הקהירית שאישרה חלק מהמסקנות לגבי המגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה.

12.2.1942 נתפס ונרצח בת"א מפקד הלח"י "יאיר" (אברהם שטרן)

"יאיר" - אברהם שטרן (ראו תמונה משמאל), היה המפקד הנערץ של ארגון המחתרת לח"י (לוחמי חרות ישראל). בגיל צעיר הצטרף להגנה, פרש, והצטרף לארגון האצ"ל על רקע חילוקי דעות עם הנהגת ההגנה ביחס לבריטים.

[בתמונה משמאל: אברהם שטרן (יאיר). נרצח על ידי הבולשת הבריטית בדירה בשכונת פלורנטין בתל אביב, ב- 1942. התמונה: ארכיון הארווארד]

בתחילת מלחמת העולם השניה התקבלה החלטה באצ"ל להקפיא במקצת את הפעולות נגד הבריטים, החלטה לה התנגד שטרן, ולכן הנהיג קבוצה של פורשים והקים את מחתרת הלח"י אשר המשיכה בפעולות התקפיות כנגד הבריטים (ואף פתח במגעים עם האיטלקים והגרמנים מה שהעמיד את הלח"י כקיצונית מבין ארגוני המחתרת). הבריטים הציעו פרס כספי גדול של 1,000 לירות שטרלינג למי שיביא לתפיסתו ואכן הוא נרדף הן על ידי האנגלים והן על ידי היהודים. תמונתו התנוססה במודעות ובעיתונים. יאיר נדד ממקום למקום ובידו מזוודה ובה מיטה מתקפלת וספר תנ"ך, לן במקלטים וברחובות אפלים, היות והימצאות בדירה, הייתה בגדר סכנה.

בדצמבר 1941 אסרה המשטרה הבריטית חברים מהמחתרת, ידידים ועוזרים קרובים של יאיר. משהתהדק המצור על יאיר, הוצע לו מקלט, אך הוא סירב. חששו היה, שייחשב הדבר להפסקת המאבק שהכריז ולפירוק המחתרת. הבולשת הבריטית הצליחה לגלות את מקום מחבואו של יאיר.

ביום חמישי, 12 לפברואר 1942, כ"ה בשבט תש"ב הגיעו שוטרים בריטים לבית ברחוב מזרחי 8ב' בשכונת פלורנטין בת"א בשעה 11.00 לערך והקיפו את הבית מכל עבריו. קציני משטרה עלו לגג הבניין, חדרו לחדר בו שהה יאיר ומצאו אותו כשהוא מתחבא בארון. לאחר שנתפס הוציאו משם אשה צעירה, שהייתה מביאה ליאיר מזון ואשר הייתה נתונה למעקב אשר גילה את מקום מחבואו. אל הדירה הובאו שתיים מדיירות הבניין שתשמשנה עדות למהלכו החוקי של החיפוש. מפקח הבולשת, מורטון, אשר נקרא לדירה, הציג בפני שתי השכנות את תמונת יאיר והנשים נתבקשו לזהותו. הנשים לא זיהו את התמונה ויאיר הושאר תחת שמירה בבית.

מאוחר יותר נורה ע"י המפקח מורטון, בראשו מאחורי גבו כשהוא כבול בידיו. מורטון תירץ את הרצח, בהתנגדותו  של יאיר למאסר ובנסיון לברוח. אברהם "יאיר" שטרן נקבר בבית העלמין בנחלת יצחק עוד באותו היום, בחסות בלשים, צנחנים ושריון בריטי, שהקיפו את בית העלמין. סיבות תפיסתו לוטות בערפל עד היום. אברהם שטרן חיבר סיפורים ושירים כשהידוע שבהם "חיילים אלמונים", הפך להמנון האצ"ל והלח"י. בנו שנולד לו לאחר מותו הינו שדרן הטלוויזיה יאיר שטרן. הנהו שר בסרטון למטה:

13.2.1945 נפטרה הנרייטה סאלד

(נלקח מאתר http://www.amalnet.k12.il/meida/masa/articles/jews0159.asp?bit=1&tat=6)

הנרייטה סאלד (ראו תמונה משמאל) נולדה בשנת 1860 לאב שהיה רב בעיר בולטימור בארצות הברית, והייתה הבת הבכורה מ-8 בנותיו. היא הייתה האישה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים קונסרבטיביים בניו יורק, שאליו התקבלה בתנאי שלא תדרוש הסמכה לרבנות. את פעילותה הציבורית החלה כבר בשנות השמונים של המאה ה-19, כאשר ייסדה בית ספר שסייע לילדי המהגרים היהודים מרוסיה וממזרח אירופה להשתלב בחברה האמריקנית. היא הייתה סופרת, משוררת, מתרגמת ועורכת והקדישה זמן רב לפעילות ציבורית, במיוחד בנושאים יהודיים וציוניים.

[תמונתה של הנרייטה סאלד משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אלכסנדר גנן - הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

בשנת 1909 ערכה ביקור ראשון בארץ ישראל והעוני הרב שפגשה ברחובות נגע לליבה. על כן יסדה בשנת 1912 את ארגון הנשים הציוניות "הדסה" שעסק בפעולות עזרה וסיוע בעיקר בתחומי הבריאות והרווחה. היא ניהלה את הארגון גם לאחר עלייתה ארצה, בשנת 1920, ועד מהרה כלל הארגון גם מרפאות ובית חולים. בשנות ה-30 החלה להיות פעילה ב"עליית הנוער", ארגון שנוסד על ידי רחה פרייאר וסייעה בהצלתם וקליטתם של ילדים יהודים מגרמניה בארץ ישראל. היא כונתה "אם עליית הנוער" ועל כן מציינים במדינת ישראל את יום האם ב-ל' בשבט, יום הולדתה של הנרייטה סאלד. להנרייטה סאלד שנפטרה בשנת 1945, לא היו לה ילדים משלה, אולם היא הייתה אם לרבבות ילדים אחרים. על כך אמרה: "הייתי מחליפה הכל - תמורת ילד אחד משלי". על שמה בית הספר לאחיות בתל אביב, רחובות רבים בארץ וכן היישוב כפר סאלד שבצפון.

14.2.1896 הרצל מפרסם את ספרו "מדינת היהודים"

ספר זה הוצג לראשונה בחלון הראווה של חנות קטנה בווינה בשמו המלא – "מדינת היהודים: ניסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים" (ראו תמונת כריכ משמאל).

[בתמונה משמאל: שער חיבורו של הרצל: 'מדינת היהודים', שיצא לאור ב- תרנ"ו 1896. התמונה היא נחלת הכלל]

הספר נכתב בגרמנית ונדפס תחילה ב- 3,000 עותקים, אך תוך כמה חודשים הפך לרב מכר, ותורגם לעברית, אנגלית, רוסית, צרפתית, רומנית ובולגרית. בחיבורו "מדינת היהודים" מציג הרצל פתרון לבעיית היהודים – ומציע פתרון חדשני ומהפכני לבעיה זו, תכנית להקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בהסכמת המעצמות של אותה תקופה וכחלק מן הפוליטיקה הבינלאומית. הרצל הדגיש, כי פתרון לאומי מדיני של בעיית היהודים הוא הפתרון היחידי, והוא צורך חיוני לעם היהודי. הרצל הבין, כי האנטישמיות באירופה מושרשת כה עמוק בלב העמים, עד שאין לצפות לביטולה בזמן סביר כפי שהוכח במשפט דרייפוס.

הרצל גם הכיר בכישלון רעיון האמנציפציה, שהבטיח ליהודים שוויון זכויות אזרחי וחברתי אך לא התממש במציאות של אנטישמיות גוברת ושנאת יהודים. הרצל האמין, שהיהודים יוכלו להשתלב בעולם ולהתקבל בקרב העמים רק בתנאי אחד: שהם יתאחדו ויפעלו למען הקמת מדינה יהודית ריבונית! רק אז ורק כך יוכלו היהודים להשתלב במשפחת העמים. עם פרסומו של הספר הגיעו תגובות שונות: רוב היהודים במערב אירופה, גם המשכילים וגם החרדים דחו את "מדינת היהודים" של הרצל כרעיון מרחיק לכת ובלתי מעשי. גם בקרב המנהיגים ואנשי הרוח במזרח אירופה היו תגובות שליליות ולגלגניות לתכניתו של הרצל. אך רבים מאוד מ"חובבי ציון וגם צעירים וסטודנטים יהודים, קיבלו בהתלהבות את הרעיון שביטא "מדינת היהודים". כשנה לאחר פרסום "מדינת היהודים" גם המלגלגים הבינו כי טעו. הספר "מדינת היהודים" לא נכתב מלכתחילה כחיבור שנועד לפרסום לכלל הציבור, אלא כקובץ מסמכים שכתב הרצל לנדבנים יהודים גדולים, ובהם הברון הירש ומשפחת רוטשילד שבתחילה דחו את רעיונותיו. אז החליט הרצל, כי עליו לפנות אל העם היהודי כולו ולשם כך התחיל הרצל בעבודת העריכה של המסמך.

"מדינת היהודים" של הרצל (ראו תמונה משמאל) היא תכנית תמציתית אך מפורטת למדינה היהודית הנכספת, והיא מקיפה את כל תחומי החיים: חברה ועבודה, תעשייה והתיישבות, משטר וחוקה, צבא, דגל, תרבות, שפה, דת ועוד.

[תמונתו של בנימין זאב הרצל משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Carl Pietzner והיא נחלת הכלל]

הרצל מעלה את השאלה, היכן תקום מדינת היהודים? האם בישראל או בארגנטינה?  אך מדגיש כי ארץ ישראל היא "מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת. שֵם זה כשלעצמו עשוי להיות בשביל עמנו קריאה כובשת לבבות" להלן שני קטעים מספרו המתייחסים למגורי העובדים ושעות העבודה (לקרוא, ולגחך במקצת על הנאיביות): מעונות הפועלים... יוקמו בניהול עצמי. אינני מתכוון בשום פנים לקְסַרְקְטִינֵי הפועלים (=מגורים דמויי מחנה צבא) העגומים של כרכי (=ערי) אירופה, ולא לבקתות העלובות… אלא בתים נפרדים על גינותיהם… הנוף יעורר את הכישרון הרענן של אדריכלינו הצעירים… בית הכנסת יעמוד בו נשקף למרחוק, כי הרי רק האמונה העתיקה היא שליכדה אותנו. (בניגוד לכל המצטטים את הרצל שטוענים שדגל בהפרדת הדת מהמדינה) וכן בתי ספר לילדים, בתים מאירי פנים, בהירים, יפים לבריאות, עם כל אמצעי ההוראה החדישים.

בנוסף לכך בתי ספר להשתלמות מקצועית... בתי בידור לעם... יום העבודה הרגיל הוא יום בין שבע שעות! (כנראה החוזה לא חזה את שיעבוד ההי-טק)  אין זאת אומרת, כי רק שבע שעות ביום ייגדעו עצים, תיחפר אדמה, תוסענה אבנים... לא, יעבדו ארבע עשרה שעות. אבל גדודי העבודה יחליפו אלה את אלה מידי שלוש וחצי שעות… כשלוש וחצי שעות רצופות יכול אדם בריא לבצע עבודה מרוכזת מרובה. לאחר הפסקה של שלוש וחצי שעות אותן הוא מקדיש למרגוע, למשפחתו, להשתלמותו המודרכת, הריהו שוב רענן לחלוטין. כוחות עבודה כאלה יכולים לחולל פלאות... מאידך, מי שעובד יותר משבע שעות, מקבל בעד עודף הזמן עודף שכר בכסף מזומן (שעות נוספות) ... אנו רוצים לעודד את השאיפה לחיסכון... עודף הזמן שמעל ליום שבע השעות אסור שיארך יותר משלוש שעות... והעולם אך אז יראה, עד כמה עם חרוץ אנחנו... הנשים לא תורשינה בשום פנים לעבוד עבודה קשה... נשים הרות פטורות מכל עבודה... את הילדים אנו מחנכים כבר מלכתחילה, כפי שאנו מבקשים שיהיו...(לקרוא ו...).

18.2.2003 נפטר איסר הראל ממפקדי "המוסד"

איסר הראל (הלפרין) (ראו תמונה משמאל) נולד ברוסיה ב-1912, ועלה לארץ בשנת 1930. בשנת 1942 הצטרף לארגון ה"הגנה", ועבד ב-"שירות הידיעות" (הש"י) . עם הקמת צבא הגנה לישראל, נענה לבקשתו של דוד בן-גוריון ומונה לראש שירותי הביטחון בדרגת סגן-אלוף. בשנת 1952 מונה לתפקיד ראש המוסד המרכזי למודיעין וביטחון, ושימש בתפקיד עד 1963. בתקופתו היו כל זרועות המודיעין כפופות למוסד. לאחר פרישתו פוצלו הגופים.

[תמונתו של איסר הראל משמאל היא נחלת הכלל]

חלק מהפעולות עליהם היה אחראי, אסורות עדיין לפרסום, אולם ידועים מספר אירועים בהם היה מעורב. הראל היה  מעורב בלכידתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. כזכור, לאחר הקמת המדינה, התקבלה החלטה בממשלות ישראל לנסות ולאתר פושעי מלחמה נאציים ולהביאם לדין בישראל. לאחר שאיייכמן התגלה בארגנטינה תחת זהות בדוייה בשם ריקרדו קלמנט (בבית ברחוב גריבאלדי), הורה איסר הראל על לכידתו והבאתו לארץ. כמו כן היה פעיל בהשבתו של הילד החטוף יוסי שוחמכר,("איפה יוסלה") שנחטף על ידי סבו והוברח לארצות הברית היות והוריו רצו להוציאו ממסגרת החינוך החרדי.

בשנת 1965 מונה כיועץ לראש הממשלה לענייני ביטחון ומודיעין וב-1969 נבחר להיות חבר בכנסת השביעית של מדינת ישראל, מטעם "הרשימה הממלכתית". הראל פרסם ספרים רבים שבהם סיפר על אירועים ביטחוניים שהיה קשור בהם או שהיה לו מידע עליהם, ובכללם על פרשת "העסק ביש", חטיפת אייכמן ועל תקופת שירותו כיועצו של אשכול. נפטר בגיל 91.

24.2.1921 הקמת הרבנות הראשית בארץ ישראל

הרבנות הראשית הוקמה בתחילת המנדט הבריטי בארץ-ישראל. כבר בימיה הראשונים עמדו בראשה שני רבנים:הרב הספרדי הנקרא בשם "הראשון לציון", שזהו המשך של "החכם באשי" מימי השלטון התורכי בארץ, כשלצידו עומד הרב הראשי האשכנזי.

את הקמת הרבנות יזם הרב אברהם הכהן קוק (ראו תמונה משמאל) שהיה גם מי שעמד בראשה בתחילת פעילותה.

[התמונה משמאל של הרב קוק היא נחלת הכלל]

הרב קוק ביקש לראות ברבנות הראשית הנהגה רוחנית כוללת ליישוב בארץ-ישראל ולעם ישראל בכל רחבי התפוצות. כנגד הרב קוק עמדו חוגים חרדים שלא קבלו את מרות הרבנות הראשית (עד היום, למרות שמעורבים (בוחשים) היטב בכל נושא מינוי רבנים ודיינים) , גם חוגים חילוניים עמדו נגד הרבנות ורצו לראות בה גוף המשיב רק לפונים אליו.

במועצת הרבנות שנים-עשר רבנים - מחציתם אשכנזים ומחציתם מעדות אחרות. המועצה נבחרת לתקופה של חמש שנים. מועצת הרבנות הראשית משמשת גם "בית דין גבוה לערעורים".

על פי החוק, הרבנות הראשית עוסקת בפסיקת הלכות, בהענקת כושר לרבנים ולדיינים, בפיקוח על הכשרות, בשיפוט ובפסיקה בכל הנוגע לדיני אישות (נישואין וגירושין).

26.2.1970 נפטר המשורר נתן אלתרמן

המשורר נתן אלתרמן (ראו תמונה משמאל) נולד בוורשא בשנת 1910 בבית ציוני לאומי אשר הקפידו בו לדבר בשפה העברית. בשנת 1925 בהיותו בן 15 עלה לארץ והחל את לימודיו בגימנסיה הרצליה. בסיום לימודיו נסע לצרפת שם למד אגרונומיה, מקצוע שלא עסק בו מעולם.

בשנת 1934 הצטרף למערכת עיתון "הארץ" שם החל לפרסם טור פוליטי וגם שירים ופזמונים. במלחמת העצמאות לחם יחד עם אנשי הפלמ"ח בנגב ואף פרסם את שירו הידוע "מגש הכסף".

[תמונתו של נתן אלתרמן, משמאל, היא נחלת הכלל]

לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף לאנשי ארץ ישראל השלמה והיה אחד מדובריה הבולטים. בנוסף לשירים כתב אלתרמן מחזות ידועים. על פועלו קיבל בשנת תשכ"ח את פרס ישראל. (לא יכולתי שלא לצרף את מילות השיר "מגש הכסף" אשר יותר מכל מבטא את תרומתם של הנופלים במערכות ישראל להקמת המדינה).

... והארץ תשקוט עין שמיים אודמת, תעמעם לאיטה על גבולות עשנים

ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת... לקבל את הנס האחד אין שני

היא לטקס תיכון היא תקום למול סהר, ועמדה למולם עוטה חג ואימה

אז מנגד ייצאו נער ונערה, ואט אט ייצעדו הם אל מול האומה

לובשי חול וחגור כבדי נעליים, בנתיב יצעדו הם הלוך והחרש

לא החליפו בגדם לא מחו עוד במים, את עקבות יום הפרך וליל קו האש

עייפים עד בלי קץ נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים

דום השניים ייגשו ועמדו לבלי נוע, ואין אות אם חיים הם או ירויים

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם, ואמרה: מי אתם מי אתם

והשניים שוקטים יענו לה: אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים

כך אמרו ונפלו לרגלה עוטי צל, והשאר יסופר בתולדות ישראל

[לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 30/8/19.