הרן פינשטין הוא שופט בדימוס. משנת 1991 הוא מרצה בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן. מחבר הספר "הגמילה מהגלימה. מרשימותיו של שופט בעיר שדה".
* * *
אני מודה כי שיקול של שלוות הנפש מנע ממני לצפות אמש בתכנית "שופטים בשר ודם" בערוץ 11. התכנית עסקה בראיונות עם שופטים בדימוס של בית המשפט העליון.
הבוקר קראתי את הביקורת של עינב שיף בידיעות אחרונות על התכנית וקטע אחד ראוי לתשומת לב:
שיף כותב כי השופט בדימוס יורם דנציגר אמר בין השאר כי: "בכנסת מתקבלים חוקים ברוב אקראי, בנוכחות דלילה. לבוא ולהגיד שכל מעשה חקיקה מעצם מייצג את ההשקפה של הציבור במלוא, ולכן רק בגלל זה אל לכם, השופטים להתערב, זה ממש לא עושה עלי רושם." שיף מעיר על כך בצדק, כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המהווה בסיס של בג"ץ לזכות בית המשפט לפסול חוקים התקבל אף הוא ברוב אקראי של 32 נגד 21; אבל, עובדה זו לא הפריעה לשופט דנציגר.
אם אמנם כך התבטא השופט דנציגר כי אז מתחזקת דעתי, אותה אני "זורע לכל רוח" [כלשונו של לארוס] כי כל שופט שמתמנה לבית משפט העליון מתמזג עם תפיסת השופטים בערכאה זו לפיה "אין כמונו". שיקול דעת עצמאי בנושא זה - אין.
כדי להפריך את האבסורד בדברי השופט דנציגר כדאי לשאול אותו ואת חבריו לערכאה את השאלות הבנליות הבאות:
- מה פירוש הביטוי "אינטרס הציבור"?
- מה פירוש הביטוי "טובת הציבור"?
- מה פירוש הביטוי "תקנת הציבור"?
- האם השופטים שאלו אי פעם את הציבור מה דעתו?
- האם השופטים שאלו אי פעם "רוב אקראי" של הציבור מה דעתו?
לכל השאלות מכנה משותף אחד - קצר מאד. לפיכך, ובלשונו של השופט דנציגר, דעתי כי השימוש של בית המשפט בביטויים הנ"ל "טובת הציבור" וכיוב' - "זה ממש לא עושה עלי רושם". קביעות משפטיות באמצעות מונחים אלה אינן אלא התיימרות לדבר בשם קהל שאיש לא שאל את דעתו. יש בביטויים הללו שתילה של דעתם האישית של השופטים מה חושב הציבור כולו, חלקו או רוב אקראי שלו.
האם קביעה כזו היא בבחינת "ידיעה שיפוטית" שאינה צריכה ראיה? ברור שלא. אבל כאמור - אין כמונו...
עצוב מאד.
בריאות לכול.