[המאמר ראה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
לא בפעם הראשונה מתנהלת מתקפה תקשורתית נגד תקציב הביטחון וזכויות הפנסיה של משרתי הקבע. השנה הצטרף לתוקפים משה בר סימן טוב, שהיה עד לאחרונה מנכ"ל משרד הבריאות ובעברו פקיד בכיר באוצר. הוא חוזר וטוען, כי אירועי השנה האחרונה צריכים ללמד, עד כמה האיומים האזרחיים על מדינת ישראל גדולים יותר מהאיום הביטחוני. בהתאם, הוא תובע שינוי בסדר העדיפויות התקציבי.
כתבים כלכליים ופרשנים צבאיים שטחיים, אוחזים בדיון הזה בשתי טענות מופרכות:
- הראשונה מסבירה כי האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל פחתו; ולפיכך, רצוי להקטין את תקציב הביטחון ואף לצמצמם את סדר הכוחות של צה"ל.
- השנייה עוסקת בתנאי השכר של משרתיי הקבע, מתמקדת בתנאיי הפנסיה, ומציגה את תנאי הפרישה כהטבה בלתי מוצדקת. המבקרים מזמינים למעשה את צה"ל למשפט הציבור, אלא שהציבור הרחב, בשמו הם מתיימרים לדבר, מבין טוב מהם כי בזמן שהתעסקנו בענייננו הפנימיים, האויבים הקרובים והרחוקים, השתנו והתעצמו.
נכון שיש הסכמי שלום עם מצרים וירדן, ובמהלך עשר שנות מלחמת האזרחים בסוריה, האיום הצבאי הסורי פחת משמעותית. אלא שבינתיים התהוו איומים חדשים. השינוי שהתחולל מחייב את צה"ל למענה חדש ומזמין פירוש מחודש למושג "איום קיומי". צבא מצרים במלחמת העצמאות פלש לעומק מדינת ישראל, איים על תל אביב והציב איום קיומי. כוחות חמאס וחיזבאללה, אינם בנויים כיום למהלך כזה, אבל הם מאיימים על תל אביב בדרך אחרת: באיום האש הרקטית, לעורף הישראלי, על בסיס מאות אלפי רקטות, ובאיום הפשיטות של גדודי קומנדו לכל רוחב קו העימות לכיבוש יישובים סמוכי גבול דוגמת מטולה ושלומי. בחסות מערך הגנה ערוך היטב מקו החזית ועד העומק, הם שואפים לפגוע קשה בכוחות ההתקפה של צה"ל ולמנוע סיום מהיר של המלחמה בניצחון ישראלי ובהכרעה ברורה. טועים לחשוב כי חיזבאללה וחמאס, הם לא יותר מארגוני טרור והאיום שלהם עם כל חומרתו אינו מגיע לכדי איום קיומי. לכן הרמטכ"ל מיתג אותם בכינוי "צבאות טרור".
[בתמונה: צבאות טרור... מתוך התקשורת הערבית]
המענה הנדרש מצה"ל לאיומים חדשים אלה מורכב יותר וגם יקר פי כמה. וישנו כמובן גם האיום האיראני.
במושגי המלחמות של המאה הקודמת, כיבוש מטולה או שלומי על ידי גדודי קומנדו של חיזבאללה - או כיבוש נח"ל עוז וכיסופים על ידי כוחות קומנדו של חמאס - כולל טבח מאות אזרחים, אינו נחשב איום קיומי. ובכל זאת האם מדינת ישראל רשאית להתעלם מעומק האיום בטענה שאיננו קיומי? בשעה זו ממש מצויים בקדמת הגבול הצפוני מאות מלוחמי הקומנדו של חיזבאללה. מטולה יכולה לישון בשקט בזכות מאמץ מודיעיני צמוד וחסר תקדים שמתקיים לנוכח האיום. האם בר סימן טוב ותומכיו באוצר ובתקשורת מוכנים להסתכן בהפתעה מודיעינית ובמחדל ביטחוני כי בשנים הבאות האיום הפנימי האזרחי גדול יותר? הציבור ישפוט!
ההשתנות המתרחשת בצה"ל, גוררת שינוי בכל המוסכמות המקובלות לארגון הכוח הצבאי. חשיפת האויב היא מאמץ ששותפים בו מעגלים רחבים. חלקם פועלים במפקדות מוגנות הרחק משדה הקרב. בלי חוקר מודיעין שמחלץ ממערכות החישה בעיבוד נתונים ממוחשב את מיקום האויב, מטוס הקרב וכלי הלחימה ביבשה יסתובבו בזירת הלחימה כעיוורים. לחיילים והקצינים במפקדה העורפית נוצר כך תפקיד משמעותי במעגל העשייה המבצעי. במגמה הזו, ניהול כוח האדם, באיכות ובכמות מתאימה, נדרש לאתגרים חדשים.
המבקרים מתיימרים להציל את "החברה האזרחית" מן העול המוטל עליה מ"תביעות השווא" של מערכת הביטחון. אלא שהציבור הרחב ישאל אותם, מה אתם בכלל יודעים על חייו של נגד ממוצע בצה"ל, על השכר הנמוך שלו, על עומס שעות העבודה והחרדה לעתידו במיוחד בשנים הראשונות ללא קביעות? מה אתם יודעים על החברה ממנה מגיע משרת הקבע בדרגי העבודה, שעל פי רוב מתגורר בפריפריה? סביבתו, שמתמודדת במצוקות הפרנסה לא פחות מאחרים, רואה בו מקור גאווה ויודעת למה מגיע לו המעט שיש לו, אותו מעט שבשם ה"חברה האזרחית" מבקשים לקחת ממנו.
עשרות אלפי נגדים וקצינים נאמנים בדרג הזוטר ובדרגי הביניים, ממש לא מקבלים מתנת חינם. המעט שהם מקבלים פשוט מגיע להם; וזו ממש איננה שאלה משפטית להכרעה בבג"צ.
בשם צרכי החברה האזרחית, מבקרי תקציב הביטחון מבקשים להסיט השקעות לחינוך, לבריאות ולרווחה. נקודת הייחוס שלהם היא מדינות מערב אירופה. אלא שלמדינות אלה, כולל גרמניה, כמעט ואין יותר צבא. הן מתקיימות בביטחון יחסי רק בכוח החרב האמריקאית, בלעדי הכוח הצבאי האמריקאי, אין מי שיעצור את צבא רוסיה מהגעה לברלין ופריז.
בניגוד למגמות באירופה, עם ישראל ברובו הגדול עדין מבין היטב מה שקבע דוד בן גוריון בסיום מלחמת העצמאות:
"כל עוד לא תיתם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי ישא חרב, יהיה שומה עלינו להבטיח שלום המדינה בכוח הנשק הישראלי".
